המבקשת הגישה תביעה למתן סעד הצהרתי, במסגרתה טענה לביטול המשכנתאות הרשומות על הדירה.
הבנק מציין, כי העמיד בעבר הלוואה בסך של 1,750,000 ₪ לטובת המבקשת ובעלה: 1,250,000 ₪ מסך זה הועברו לזכות בנק הפועלים בע"מ (להלן: בנק הפועלים), על מנת לפרוע חוב של המבקשת ובעלה לזכותו.
אשר למאזן הנוחות, כפי שאמרתי ברע"א 458/19, לא זו בלבד ששוויה המוערך של הדירה גבוה באופן משמעותי מגובה החוב לבנק לאומי, ולפיכך גם לאחר המימוש תישאר יתרה בידיה של המבקשת, אלא ש"הליך פינוי מדירת מגורים איננו 'הליך בזק' שכתוצאה ממנו עלול החייב למצוא את עצמו יום בהיר אחד ללא קורת גג. הליך הפינוי כולל מנגנון הגנה על החייב, המעוגן בסעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל, שלפיו הפינוי לא יבוצע עד אשר רשם ההוצאה לפועל ישתכנע כי יש לחייב פיתרון מגורים סביר, או שהועמד לרשותו סידור חלוף" (שם, פסקה 7).
...
חוות דעת זו, כך נטען בבקשה, מחייבת לשנות מן המסקנה בהחלטות הקודמות, ולעכב את הליכי מימוש הדירה, עד למתן הכרעה בתביעה שהגישה המבקשת.
לא שוכנעתי כי יש ביסוד הבקשה שלפנַי משום שינוי נסיבות מהותי, המצדיק את מתן הסעד הזמני המבוקש, בניגוד להחלטות הקודמות שניתנו בעניינה של המבקשת.
אשר לחוות הדעת, מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה יש לתת לה משקל נמוך.
מכל מקום, מלאכת הערכת המהימנות שמורה לערכאה הדיונית, ואין זה ההליך המתאים להכריע בשאלה זו.
אשר על כן, בקשת רשות הערעור – נדחית.
