סעד דיוני לבית משפט בגין שימוש לרעה בהלכי משפט

...

לענין הטענה לנזק ראייתי ושיהוי גם טענת התובע כאילו בכך שהנתבעת לא הגישה כנגדו את תביעתה, במקביל מועד בו הוגשו נגדה התביעות, דינה להדחות, שהרי בהתאם לפסיקה "קבלת טענת שהוי פוגעת בזכות הגישה לערכאות מעבר לדיני ההתיישנות, משכך אין בה כשלעצמה להצדיק דחיית תביעה למתן סעד, אלא בהתקיים תנאים מסויימים הקשורים בנסיבותיו הפרטניות של המקרה". ובמקרה שלפנינו, עילת התביעה התגבשה רק כאשר ניתנו פסקי הדין בתביעות חברות הביטוח - קרי שנת 2011 ושנת 2014 ולכן אין מקום לקבוע כי הנתבעת השתהתה בהגשת התביעה שכנגד.

חוסר סמכות עניינית - התובע אינו מזלזל בתביעה שכנגד ובאף שלב לא זילזל בה. התביעה שכנגד הוגשה לביה"ד שכן לו היתה מוגשת לבית משפט שלום היא היתה נדחית מפאת התיישנותה - הואיל וחרף טענת הנתבעת, לא מדובר בתביעת שיפוי, הרי שברור כי קל יותר היה לנתבעת שלא ליזום הליך בבית משפט השלום ולהגיש את תביעתה שכנגד במסגרת הליך שמתקיים כבר בביה"ד. תום לב ושימוש לרעה בהלכי משפט - הנתבעת טוענת כי תקלות דיוניות מצד התובע מעידות על חוסר תום ליבו , אך ככל שמתקדמים בקריאת סיכומי הנתבעת מתגלה עזות המצח שלה שהרי זכותו של התובע לתקן את תביעתו ובודאי שזכותו למחוק רכיב שמתברר לו כי שולם לו. העידר עילה - גם אם התובע התרשל או שגה בכך שלא העלה את טענת העידר העילה (ולא כך הדבר) הרי שאין זה משנה את העובדה כי הנתבעת לא טענה שאת הנזק למשאית הוא ביצע בזדון והרי כל עובד יכול לגרום במעשהו לנזק למעסיקו אבל היות ומדובר ביחסי עבודה, מדובר בנזקים צפויים.

...

בנסיבות אלו ובכדי להכריע המחלוקות הנ"ל מצא בית הדין לנכון, להזמין את הצדדים לדיון נוסף וזה נקבע לתאריך 12/7/15 אלא שבעקבות בקשת הנתבעת, אשר הוגשה בהסכמתו האדיבה של התובע, נדחה דיון זה לתאריך 10/9/15, אלא שגם מועד זה נדחה בשל מחלת באת כח התובע (דחיה אשר נעשתה בהתאם להסכמתה האדיבה של הנתבעת).

הנזק הראייתי שנגרם לתובע - בכדי שלא להאריך מעבר לנדרש נציין כי בסוגיה זו מצאנו טעם רב בטענות התובע ולכן אנו מאמצים אותן, תוך שאנו קובעים כי השתכנענו שנגרם לו נזק ראייתי כבד משקל וגם נגרמה לו פגיעה קשה באפשרות להוכיח הגנתו, מקום שהחלק הארי של המסמכים הקשורים לאירוע לא מצויים ברשותו ומקום שמדובר באירוע שחלפו שנים רבות מאז אירע מבלי שלאורך כל השנים האלו, למרות שהמשיך לעבוד אצל הנתבעת היא לא הכינה אותו לזה שיתכן וביום מן הימים היא תבחר לתבוע אותו, שאם היתה עושה כן, ניתן היה לצפות שידאג לאסוף מסמכים וראיות.

בנקודה זו נציין כי לא מצאנו לנכון להתייחס לכל אחת ואחת מטענות הצדדים שכן לדידנו די בטעמים שציינו לעיל כדי להצדיק את מחיקת התביעה שכנגד על הסף , אשר עצם הגשתה, בעיתוי בו הוגשה, מעלה תחושה לא נוחה וזאת גם בשים לב לכך שטענות הנתבעת כנגד התנהלותו של התובע ו/או חוסר תום ליבו, אינן מתיישבות, לכאורה, עם התנהלותו, גם עת מחק רכיבים מסויימים מכתב תביעתו משנוכח לדעת כי שולמו לו וגם עת לא נהג בדרך לא ראויה של הגשת תביעה מנופחת.

סוף דבר - בנסיבותיו המיוחדות של תיק זה וכפי שהבהרנו בסעיף ה"רקע" ובסוף ה"דיון וההכרעה", החלטנו למחוק על הסף את התביעה שכנגד.

תקיפת שיקול דעת מינהלי לגבי הגשת הליכים משפטיים - כללי: זכות הגישה לערכאות כוללת בין היתר הזכות לפנות לבית המשפט לשם קבלת סעד.

הדברים מקבלים משנה תוקף מקום שהתערבות כזו מגבילה את זכותה של הרשות לבוא בשערי בית המשפט, ולעיתים יש בה משום "השגת גבול" הערכאה הדיונית המבררת את התביעה, שבפניה יכולות להתברר טענות המועלות בעתירה מנהלית, כגון מטרת התביעה, סבירות ההחלטה להגישה וכו'.

ודוק! לעיתים, "שימוש לרעה בהלכי בית המשפט" מתברר כבר בפתח ההליך, לעיתים, דורש הדבר בירור מקדמי, ולעיתים כאשר הדברים אינם ברורים דיים, עלול בית המשפט להגיע למסקנה כי מדובר בשימוש לרעה בהליכי משפט רק לאחר שמיעת הראיות ובמסגרת פסק דינו.

...

כפי שציינתי לעיל, בעבר תביעות השתקה נדחות (לעיתים על הסף) מכח היותן שימוש לרעה בהליכי בית המשפט כאשר מקורה של עילה זו היה בעבר ב"סמכותו הטבועה" של בית המשפט וכיום מעוגנת עילה זו בתקנה 42 לתקנות סדר הדין האזרחי החדשות.

לסיכום: לא מצאתי עילה להתערב בהחלטת העירייה להגיש את התביעה האזרחית ועל כן אני דוחה את העתירה.

העותרים, ביחד ולחוד, ישלמו למשיבים 1-3 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 12,500 ₪, וסכום דומה ישלמו העותרים, ביחד ולחוד, למשיבה מס' 6.

ואולם, העובדה שהרשות שגתה בעבר ביחס למיעוט היבואנים (אותם ראתה כמקרה חריג), אין משמעה כי לא נהגה על פי כלל פרשני אחיד ביחס לכלל (והשוו לבחירה בין מתן "סעד חיובי" לבין מתן "סעד שלילי" בנסיבות בהן מתברר כי הרשות נהגה באופן מפלה.

בעשורים האחרונים ניכרת נטייה מוצדקת להרחיב את ההכרה בעילת תביעה זו, ואולם מגמת הרחבה זו מחייבת יצירת גבולות, אשר ימנעו ניצולה לרעה תוך פגיעה ביכולת התיפקוד התקציבי של הרשות (לדיון במגמת ההרחבה וגבולותיה, דיון שעודו בשלבי היתהוות במשפט הישראלי, ראו ע"א 1761/02 רשות העתיקות נ' מפעלי תחנות בע"מ (ניתן ב- 20.2.2006); ע"א 564/04 עריית ירושלים נ' שירותי בריאות כללית (ניתן ב- 20.8.2009); **** פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט (מהדורה שניה, תשנ"ח) 876 – 881; אסף חמדני ואלון קלמנט "הגנה ייצוגית וגביה לא חוקית" משפטים לח (תשס"ח – ט) 445, 454 – 458).

גישה דומה ברוחה ניתן למצוא בפסיקה שעסקה באפשרות להגיש תביעת השבה בגין תשלומי חובה ששולמו ביתר מנישום שיכל לנקוט בהלכי ערר סטאטוטוריים, ולא עשה כן (כגון נישום התובע השבה בהליך אזרחי, למרות שלא מיצה את הליכי הערר לפי חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו – 1976).

בית המשפט העליון הכיר עקרונית באפשרות להגיש תביעות שכאלה, וזאת באותן נסיבות בהן הוכח כי הרשות נהגה ברשלנות בעת הגשת דרישת התשלום (ראו בר"ע 2824/91 עירית חיפה נ' לה נסיונל חברת ישראלית לביטוח בע"מ (ניתן ב- 16.10.1991); רע"א 7669/96 עירית נהריה נ' קזס, פ"ד נב(2) 214 (1998)).

לאור זאת, ובשים לב לתוצאת פסק הדין, לא ראיתי טעם לנסות ולקבוע מסמרות ביחס למשמעות מונח סתום זה. לא למותר להעיר כי תקנות הקובעות גובה אגרות צריכות להיות מנוסחות בצורה פשוטה וברורה, תוך שימוש במונחים שיש להם משמעות ידועה ומוסכמת לפחות בקרב ציבור העוסקים בתחום, ובאופן שאינו צפוי לעורר מחלוקות פרשניות מיותרות.

...

ואולם, בין כך ובין כך, בנסיבות בהן הרשות לא התרשלה, ועומדת בתום לב על טענתה כי היא זכאית לסכומים שגבתה, אין לאפשר לפרט לעקוף את הליכי ערר סטטוטוריים באמצעות הגשת תביעת השבה (לדיון בדין החל ביחס להליכי ערר שאינם סטטוטוריים ראו ע"א (מרכז) 8584-09-09 טל-שיר אין בר בניה וניהול פרויקטים נ' קרן קיימת לישראל (ניתן ב- 11.4.2010)).

המסקנה המתבקשת משני קווי ההנמקה שהוצגו לעיל היא שאין לקבל את טענת התובעים כי הם זכאים להשבה של ההפרשים בין האגרות ששילמו (בגין "בקר לגידול, לפיטום") לבין האגרות שהיו משלמים לו סווגו העגלים שייבאו כ- "עגלים ועגלות יונקים", וזאת הן מאחר שלא הצליחו לסתור את החזקה לפיה פרשנות שנתנה הרשות לתקנות לאורך שנים היא הפרשנות הנכונה; הן מאחר שאין לאפשר הגשת תביעה השבה ביחס לגביה שבוצעה על פי פרשנות מקובלת וסבירה של התקנות, אשר הנתבעים לא מחו נגדה במשך שנים רבות.

סוף דבר מהטעמים שפורטו לעיל דינן של שלוש התביעות להידחות.

המבקשת חוזרת על כך כי כלל ההתנהלות האמורה עולה לכדי שימוש לרעה בהליכי משפט אשר מצדיקה את מחיקתו של כתב ההגנה של המשיבה.

במסגרת הודעת העידכון ביקשה המשיבה כי הליכי ההוכחות בתיק יוקפאו עד שתמומש זכותה הדיונית לקבלת הנתונים, וכן כי תנתן לה רשות להגיש בקשה מתאימה, בתוך 14 ימים, "בגדרה תפרט [המבקשת] את היתנהלותה החמורה של [המשיבה], כפי שעולה מבדיקת הנתונים שהועברו על-ידה, ותבקש סעדים מתאימים שיבטיחו את העברת הנתונים הדרושים לצורך בירור התביעה" (פסקה 3 להודעת העידכון).

כידוע, אמות המידה למתן רשות לערער על החלטת ביניים של בית המשפט המחוזי מעוגנות בסעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 הקובע כי "רשות [...] תנתן אם שוכנע בית המשפט כי אם העירעור על ההחלטה יידון במסגרת העירעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה". לאור האמור, התגבש בפסיקה הכלל כי לא בנקל תתערב ערכאת העירעור בהחלטות ביניים של הערכאה הדיונית, כאשר היתערבות זו תישמר למקרים חריגים בהם החלטת הביניים היא בעלת אופי בלתי-הדיר או שיש לה השפעה מכרעת על עצם ההליך, על מתכונת הדיון ועל זכויות הצדדים (ראו מני רבים: רע"א 7682/06 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אלוש, פסקה 4 (25.6.2007); רע"א 6982/21 יצחקי נ' יצחקי בר, פסקה 8 (16.11.2021)).

לאור זאת, בתי המשפט לא ימהרו לעשות שימוש בסנקציה האמורה, וייטו לתחום אותה למקרים שבהם בעל הדין הפגין זילזול בוטה והתעלם מדעת מההליך (רע"א 1957/12 חלה נ' כהן, פסקה 15 (22.5.2012); עניין פלוני, שם).

...

במצב דברים זה, סבורני כי עסקינן באחד ממקרי הביניים בהם מן העבר האחד, אין להורות על הסנקציה החמורה שבמחיקת כתב ההגנה של המשיבה, ומן העבר השני – אין להשלים עם התנהלותה האמורה ללא הטלת כל סנקציה משמעותית בגינה.

סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית איפוא, בכפוף לאמור בפסקה 28 לעיל.

ממילא, נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע.