סעד אכיפה בגין חוסר תום לב בקיום

יוסף בהגנתו מפני התובענה הנ"ל, לא הכחיש כי לא השיב לה את הסך הנ"ל, אלא טען כי נוכח היתנהלות חסרת תום לב של שפירא כלפיו בנוגע לקיום הסכם הפשרה, עומדת לו הזכות לתבוע אכיפת הסכם הפשרה ב"שינויים מתחייבים" (כפי שטען בהמשך בתביעה דנן שהגיש).

בחודש 10/2020 הגיש יוסף את התביעה דנן לאכיפת הסכם הפשרה, במסגרתה טען כי בשל כך שלא הוגשה ע"י שפירא בקשה להחזר דמי ההסכמה, נתקיים מצידה חוסר תום לב העולה לכדי הפרת הסכם הפשרה בין הצדדים והפרה זו מזכה אותו בקבלת סעד לאכיפת הסכם הפשרה "בשינויים המתחייבים". הדיון בתביעה זו אוחד עם הדיון בתביעת לובע.

...

לאור האמור, מתקבלת הטענה כי הדין התובענה להידחות על הסף.

סוף דבר תביעת התובע יוסף הלפרין נדחית על הסף.

התובע ישלם לנתבעת 1 אסתר שפירא הוצאות משפט בסכום כולל של 10,000 ₪.

כתשעה ימים לאחר החתימה ולאחר שהגישו את הבקשה להיתר גילו במקרה אודות הטעות וכי מדובר בחלון חוקי, אך התובע היתעקש בחוסר תום לב לעמוד על קיום ההסכם.

בנסיבות העניין גם אם יקבע כי לא הוכחה טעות או הטעה יש לקבוע כי התובע אינו זכאי לסעד אכיפה מאחר והדבר לא צודק בנסיבות העניין לאור היתנהלות התובע הנגועה באשם מוסרי גבוה והנזק שייגרם לנתבעים אשר נתנו בו אמון מוחלט ובקשו לבטל ההסכם מיד עם היוודע הטעות – מספר ימים לאחר החתימה והגשת הבקשה להיתר.

...

לאור האמור סבור אני כי יש לקיים ההסכם ולהורות לנתבעים ולתובע למלא חלקם בהסכם, להגביה את הסף התחתון של החלון לגובה 2 מ' לפחות וכן שהחלון יהיה במרחק של 3 מ' לפחות מדלת ביתו של התובע.

הפיצויים: חוק החוזים תרופות קובע בסעיף 2 כי: "הופר חוזה, זכאי הנפגע לתבוע את אכיפתו או לבטל את החוזה, וזכאי הוא לפיצויים, בנוסף על אחת התרופות האמורות או במקומן, והכל לפי הוראות חוק זה." כמו כן מאפשר הסעיף לפצות בגין נזק לא ממוני שהפרת ההסכם גרמה לו, כאמור בסעיף 13 לחוק "גרמה הפרת החוזה נזק שאינו נזק ממון, רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים בעד נזק זה בשיעור שייראה לו בנסיבות הענין". נחה דעתי כי אכן התובע סבל מפגיעה בפרטיותו ומעגמת נפש שנגרמה לו בעקבות הפרת ההסכם ואילצה אותו להגיש תביעה זו. בשים לב לעובדה שהתובע חי עובר לכניסת הנתבעים לדירה עם החלון והנתבעים לא היו מי שפתחו את החלון, והטיחו בתובע האשמה של הטעיה שלא הוכיחו אותה, אני מעריך את נזקו של התובע בסך של 20,000 ₪ אותם ישלמו לו הנתבעים.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, תוצאת פסק הדין הינה כדלקמן: 1) אני מורה לנתבעים, ביחד ולחוד, להגביה את הסף התחתון של חלון המריבה באופן שיהיה בגובה 2 מ' משביל הכניסה לביתו של התובע העובר ליד חלון המריבה ולהרחיק את החלון למרחק 3 מ' מדלת ביתו של התובע, הכל על פי ההסכם שחתמו בין התובע והנתבעת 1 (גם בשם הנתבע 2) ביום 29.11.17, וזאת בתוך 90 יום מהיום.

]השופט א' שטיין: הסוגיה המשפטית מהו הקף חובת הגילוי אשר מוטלת על קבלן שמוכר דירה "על הנייר" במסגרת חובתו לנהוג בתום-לב ובדרך מקובלת במשא ומתן עם רוכש הדירה? מהו הסעד לו יהא זכאי הרוכש במקרה בו הופרה חובת הגילוי האמורה, אולם החוזה אשר נכרת בהתבסס על מצגי הקבלן במשא ומתן לא בוטל, אלא קויים? בשאלות לא פשוטות אלה מוטל עלינו לידון ולהכריע במסגרת העירעור שלפנינו.

תביעת פצויי קיום בגין חוסר תום-לב במשא ומתן, שתכליתם להעמיד את הנפגע במקום בו היה עומד לו נכרת החוזה, תדחה ברגיל בשל העדר אפשרות להוכיח את הקשר הסיבתי העובדתי בין הפרת החובה לנזק הנטען (השוו: ע"א רביב משה ושות' בע"מ נ' בית יולס בע"מ, פ"ד לז(1) 533, 554 (1982); שלו וצמח, 141).

למשל: סעיף 2 לחוק התרופות מקנה לנפגע את אפשרות הבחירה בין אכיפה, ביטול ופיצויים, כשהנפגע אף רשאי לצרף את תרופת הפיצויים לתרופת האכיפה או הביטול; סעיף 15(ב) לחוק התרופות מאפשר לנפגע מהפרת חוזה לבחור אם לתבוע את המפר בהתבסס על תניית הפצוי המוסכם או בהישען על הוראות הדין בנוגע לפיצויים (ראו: יצחק עמית "פיצוי מוסכם – סוגיות והיבטים" ספר גבריאלה שלו – עיונים בתורת החוזה 621, 647-641 (2021)); נפגע מחוסר תום-לב במשא ומתן זכאי לתבוע לפי סעיף 12 חוק החוזים (חלק כללי) או לפי עילות חוזיות אחרות (ראו: עניין פנידר, בעמ' 686); כאמור, צד לחוזה שהוטעה זכאי לבחור בין תרופת הביטול מכוח סעיפים 14 או 15 לחוק החוזים (חלק כללי) (במקרים המתאימים לכך) לבין תרופת הפיצויים לפי סעיף 12(ב) לאותו חוק; והוא זכאי גם לתבוע אותן יחדיו (בכפוף לאיסור על כפל הפצוי).

...

ברם, כאשר מדובר בחוסר-זהירות בדרגה נמוכה, אם בכלל, סבורני כי השיקולים בדבר פערי הכוחות בין הצדדים, היות המוכר בעל המידע ומונע הנזק הזול ביותר – תומכים בגישה שלפיה יש להימנע מהשתת אשם תורם על הקונה.

סוף דבר: מן הטעמים שפורטו, אני מצטרפת לתוצאה המתוארת בסעיף 172 לחוות דעתו של השופט שטיין; וזאת בשינוי אחד, ולפיו לא ייוחס למערערת אשם תורם.

הווה אומר: סכום הפיצויים שהמשיבות תשלמנה למערערת כאמור בפסקה 172 לפסק דינו של השופט א' שטיין לא יוכפל במקדם 0.75.

לטענת מירמר, מאחר שבראונר מנע את קיומו במועד של השלב השני בהסכם עו"ד יפה אין הוא זכאי לסעד של ביטול ההסכם, שכן לפי הדין צד המונע קיום תנאי מתלה אינו רשאי להסתמך עליו בהתאם לסעיף 28(א) לחוק החוזים (סעיף 148 לסיכומי מירמר בתביעה), כך שהסעד המתבקש בנסיבות הוא אכיפת ההסכם, במיוחד על רקע חוסר תום לב של בראונר ולאור ההידברות הארוכה שהתקיימה לקראת חתימה על תוספת להסכם ומאחר שלא מדובר בשינוי מהותי בעקרונות ההסכם הרי שיש לראות בהתנהגות הצדדים ביטוי להסכמתם ולתת לה פרשנות המקיימת את ההסכם.

...

בהתאם אני מורה על מחיקת הרישומים בלשכת רישום מקרקעין/ברשם המשכונות/ברשם החברות, ככל שנותרו כאלה, כתוצאה מההסכם שהתבטל; אני דוחה את עתירת בראונר לקבלת הפיצוי המוסכם מהטעמים שצוינו לעיל.

אני דוחה אפוא את התביעה השנייה.

אני מורה למזכירות להעביר למירמר את יתרת סכום הערבות שהופקדה בקופת בית המשפט להבטחת הוצאות התובעים בהתאם להחלטה מיום 11.3.2021 בבקשה 2.

המסגרת המשפטית: כאשר מוגשת בקשה למתן סעד זמני על בית הדין לבחון קיומם של שני תנאים מצטברים עקריים: קיומה של זכות לכאורה, הנבחנת באמצעות בדיקתם של סכויי התביעה העיקרית, וקיומה של הצדקה למתן סעד טרם בירור התביעה לגופה, הנבחנת באמצעות מאזן הנוחות.

שיקולים נוספים נוגעים להתנהגותם של בעלי הדין, תום לבם, מועד הפנייה לבית הדין והאם הבקשה נגועה בשיהוי, דרך הפנייה לבית הדין לרבות ניקיון כפיים, והאם מתן סעד זמני צודק ומידתי בהיתחשב בכלל נסיבות העניין.

בהתאם לפסיקה העוסקת בפרשנות סעיף 3(2) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, לבית הדין מוקנה שיקול דעת לאכוף על מעסיק יחסי עבודה תוך העדפת סעד האכיפה על פני סעד תשלום פיצויים, בפרט כאשר עסקינן במעסיק צבורי (ע"ע (ארצי) 506/09‏ רות הורוביץ - עמותת בית חנה (14.10.2010).

משהצהירה המשיבה, כי מזה שנים חלה ירידה הדרגתית במספר התלמידים הרשומים למגמה, כי המגמה ניסגרה מאחר שלא נרשמו תלמידים, וכי אין בית ספר אחר בתחום הרשות שבו נלמדת מגמת אומנות, הרי שלא מצאנו שבנסיבות העניין המשיבה הפעילה את הפררוגטיבה הניהולית המוקנית לה באופן חסר תום לב או ממניעים פסולים.

...

משהצהירה המשיבה, כי מזה שנים חלה ירידה הדרגתית במספר התלמידים הרשומים למגמה, כי המגמה נסגרה מאחר שלא נרשמו תלמידים, וכי אין בית ספר אחר בתחום הרשות שבו נלמדת מגמת אומנות, הרי שלא מצאנו שבנסיבות העניין המשיבה הפעילה את הפררוגטיבה הניהולית המוקנית לה באופן חסר תום לב או ממניעים פסולים.

נוכח קביעותינו הלכאוריות לעיל, בדבר סיכויי התביעה, מאזן הנוחות והשיהוי הניכר, לא מצאנו להידרש לטענות אלו, שכן לטעמנו הן שוליות ואין בהן כדי להכריע את הכף.

סוף דבר: הבקשה לסעד זמני נדחית.