סנקציה על ערבות בנקאית חוקתית

לבסוף, החליט רשם בית המשפט, כי על המבקשת להפקיד בקופת בית המשפט סכום של מיליון ש"ח, או ליתן ערבות בנקאית בסכום זה, בתוך 30 יום מיום מתן החלטתו (15.10.07) (להלן: החלטת הרשם).

על-פי ההלכה, רשאי בית המשפט להטיל כל סנקציה על מי שאיננו מקיים צו על-פי סעיף 29 לחוק הבוררות, לרבות דחיית התובענה העיקרית.

אין לקבל גם את טענת המבקשת, לפיה התנאת הדיון בתובענה בהפקדת הערובה פוגע בזכות הגישה לערכאות הנתונה לה. על אף היותה זכות חוקתית, זכות הגישה לערכאות איננה זכות מוחלטת, והיא מתמודדת כנגד אינטרסים חשובים אחרים שנידרש איזון ביניהם.

...

פרשנות תכליתית, הגיונית ומשתמעת מאליה, ביחס לסמכותו של בית המשפט להורות על מתן ערובה למילוי פסק הבוררות, מביאה למסקנה כי סמכותו זו כוללת, מכללא ומעצם טבעה, את הכח לעכב את הדיון בתובענה, כל עוד לא מקויימת החלטת בית המשפט בענין הפקדת הערבות.

בענייננו, שאלת נכונותה של טענת המבקשת בענין זה כלל איננה מתעוררת, שכן, חרף בקשת המשיבה להורות על סילוקה של התובענה בגין אי-הפקדת הערבות, בית המשפט המחוזי לא נעתר לכך, ונמנע מלהורות על דחיית ההליך, והסתפק בעיכוב הדיון בו, וההבדל בין השניים ברור ונהיר על פניו.

לאור האמור, בקשת רשות הערעור נדחית.

עם זאת, אין מחלוקת בין הצדדים כי שר האוצר לא הוסמך, בחוק חובת המכרזים, להתקין תקנה עונשית הגוררת אחריה סנקציה, בדמות קנס המוטל על המציע, בדרך של חילוט הערבות הבנקאית, כולה או חלקה.

קודם לתיקון, חילוט ערבות המיכרז נעשה מקום בו ביקש המציע הזוכה להשתחרר מהצעתו או זכייתו, בעוד שהסנקציה על תכסיסנות הייתה פסילת ההצעה.

סבורני כי די בכך שלא הובאה לידיעת המערערת עילת החילוט הספציפית, כדי לקבוע שנפל פגם בזכות הטיעון שלה, ולהביא לתוצאה כי החלטת ועדת המכרזים בטלה, ויש להשיב למערערת את הערבות שחולטה לה. חברי היתייחס בחוות דעתו למספר סוגיות נוספות אשר מצאתי לנכון להביע את דעתי באשר לשתיים מהן: הראשונה, חוקתיותה של תקנה 16ב(ב)(1) לתקנות חובת המכרזים, התשנ"ג-1993 (להלן: התקנה); השנייה, החידוש שבסמכות החילוט שניתנה לועדת המכרזים במסגרת התקנה, והשלכותיו על זכות הטיעון של המציע במיכרז, ועל חובת ההנמקה של הועדה את החלטותיה.

...

עוד במסגרת דרישה זו, אציין כי מקובלת עליי קביעתו של השופט שהם, לפיה ההתראה הקצרה, בת יום אחד, שניתנה למערערת טרם השימוע פגמה גם היא בזכות הטיעון שלה.

החידוש שבסמכות החילוט הביאני למסקנה שלא די בעמידה על מתן זכות הטיעון למציעים, אלא לצידה, יש לעמוד גם על חובתה של ועדת המכרזים לנמק את החלטותיה, על כל חלקיהן.

אני סבור כי נוכח חשש זה, לא ניתן להסכים לכך שסד הזמנים הצפוף, לו כפופה ועדת המכרזים יכול להצדיק הימנעות מהנמקה, הן באשר להחלטת החילוט עצמה, הן באשר לגובהה.

דוגמאות לאלו היא מוצאת בהצבת תנאים בלתי עינייניים בשלבים מתקדמים, עמידה על תשלום חוב כספי לחברה שבשליטת תנועת ההתיישבות אמנה (להלן: "אמנה"), היתעקשות על שכירתם של בעלי מיקצוע מסוימים בלתי מיומנים, ודרישה למתן ערבות בנקאית נוספת על ערבות הבצוע שבמסגרת ההסכם.

לטענתם יש להטיל סנקציה של הפקדת ערובה במקרים חריגים, וזאת על מנת למנוע את הפגיעה בזכות הגישה לערכאות, שהנה זכות חוקתית.

...

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את הבקשה.

יישום עקרונות אלו במקרה שלנו מוביל למסקנה כי יש לחייב את התובעים בערובה הן ביחס לתובע והן ביחס לחברה.

לאור האמור, הבקשה מתקבלת.

בהקשרן של תקלות כדוגמת זאת, הבעתי את עמדתי-שלי כדלקמן: "סבורני, כי טוב נעשה אם נלך בכגון דא אחר הדין האמריקני שבבסיסו עומדת חובה חוקתית של המדינה לגלות לנאשם כל חומר ראייתי אשר יכול להביא לזיכויו (ראו Brady v. Maryland, 373 U.S. 83 (1963)). חובה זו והסנקציה המוטלת על המדינה בגין הפרתה הוסדרו בשלושה כללים אשר מבחינים בין חומר ראייתי מהותי אשר מצביע על חפותו של הנאשם (material exculpatory) לבין חומר ראייתי אשר רק ייתכן שיהא בו כדי לסייע לנאשם בהגנתו (potentially useful). בכל אחד משני המקרים הללו, כאשר המדינה מסתירה את החומר במתכוון או בחוסר תום-לב, נאשם שהורשע בדינו יהא זכאי לביטולה האוטומטי של ההרשעה. להבחנה בין שתי רמות העוצמה הראייתית של החומר שלא גולה לנאשם יש חשיבות מכרעת במקרים בהם המדינה אינה מגלה לנאשם את החומר מחמת שגגה, הנקייה מעצימת עיניים, כלומר כאשר היא פועלת בתום-לב עילאי. במקרים אלו, הסתרה של חומר מהותי אשר מצביע על חפותו של הנאשם תביא לזיכויו, כמו במקרים של חוסר תום-לב מצד המדינה. ואולם, אם החומר אשר לא גולה לנאשם מפאת שגגה מכיל מחובו סיוע פוטנציאלי להגנתו – להבדיל מתמיכה מהותית בתזת החפות שלו – יהא על בית המשפט לבחון את הרשעת הנאשם לגופה, וזו יכול שתישאר על כנה. ראו: Illinois v. Fisher, 540 U.S. 544, 545, 547-548 (2004); Arizona v. Youngblood, 488 U.S. 51, 57-58 (1988)" (ראו: בש"פ 1378/20 זגורי נ' מדינת ישראל, פסקה 60 (7.4.2020)).

לא נותר לי אלא לקבוע מחדש תנאים לעיכוב הבצוע המבוקש; ואלה הם התנאים להבטחת התייצבותו של המערער לכל דיון שייקבע בנוגע לערעורו, ואם עירעורו יידחה – לריצוי העונש: המערער יפקיד במזכירות בית המשפט המחוזי חיפה ערבות בנקאית אוטונומית על סך של 100,000 ש"ח, וכן התחייבות עצמית וערבות צד ג' על סך של 150,000 ש"ח. איסור יציאה מן הארץ.

...

מאחר שהתרחיש הראשון אינו זניח ומכיוון שלא ניתן לבטלו מבלי להיכנס לעובי הקורה, איני רואה מנוס מן המסקנה כי הערעור נגד ההרשעה, שהמערער הניח לפתחנו, מכיל בחובו "טענה מוגדרת כבדת-משקל לכאורה, שאין לה מענה ברור אשר מניח את הדעת" (ראו: עניין זבורוף, פסקה 10).

לאור המסקנה אליה הגעתי, לא אדון בטענות המערער הקשורות לאופן שבו הוא נעצר בעת עבודתו בבית החולים.

לאחר ששקלתי בקשה זו, החלטתי שנכון יהיה להשאירה להכרעת המותב אשר ידון בערעור גופו – זאת, בין היתר, מפאת החשש לבלבול שהועלה על ידי במהלך הדיון.

מהות העתירה זו עתירה להורות על ביטול צווי המשמורת שהוצאו כנגד העותרים ולהורות כי העותרים ישוחררו ממשמורת ללא הפקדת ערבות בנקאית, להורות על ביטול צוי ההרחקה מישראל שהוצאו כנגד העותרים ולהורות למשרד הפנים לבטל את ההודעה בדבר ביטול אשרות השהייה של העותרים ולהחזיר לעותרים את האשרות מסוג ב/1 שהיו ברשותם.

הפלוגתאות בין הצדדים בענייננו מתעוררת שאלה מרכזית אחת: האם הנוהל, לפיו די בקיום חשד לביצוע עבירה פלילית של פגיעה בחיות הבר, כדי לגרש עובדים זרים מישראל, מקיים את הדרישה החוקתית הנדרשת מנוהל מסוג זה, והופעל נכון במקרה הנוכחי.

ידועה לכם הבעייתיות והיקף הפעילות של הציד הבלתי חוקי שמתבצע בארץ ע"י העובדים הזרים ונוכח זאת נדרשת פה הרתעה מיידית והסנקציה של גרוש מן הארץ".

...

לסיכום העובדה שהנוהל מאפשר גירוש אבל מאפשר גם אי גרוש, אולי מחייב את שר הפנים לקבוע קריטריונים ברורים וחד משמעיים באיזה עבירות בגינן פגיעה בחי ובצומח יש לגרש עובדים זרים, ובאיזה לא. קביעות אלו צריכות לעמוד בדרישת הסבירות והמידתיות, תוך איזון עם אינטרס העובדים הזרים לעבוד בארץ וחזקת החפות והשימוע ההוגן הקיימות גם לגבי העובדים הזרים.

העידר נימוק בזמן אמת, עשוי להעיד על אי הפעלת שיקול דעת, במיוחד כשהמדובר בנסיון ולא בעבירה מושלמת, וכשלא ניתן להסיק מההחלטה את סבירותה, וכשבית המשפט מגיע למסקנה שונה; בהעדר נתונים מספריים על הקף תופעת הציד או נסיון הציד במדינה, וכשאני ערה לכך ששיקול הרחב שניתן לשר הפנים אינו טעון הנמקה לפי חוק זה (בג"צ 482/71 קלרק נ' שר הפנים, פ"ד כז (1) 113; בג"צ 740/87 מיכאל בנטלי נ' שר הפנים, פ"ד מב(1) 443), נראה שעל-מנת שבית-המשפט יפקח על סבירות המינהל, במקרים גבוליים כמו מקרה זה, יש צורך "בבדל נימוק". התוצאה העותרים ישוחררו ממשמורת, וצווי ההרחקה כנגדם יבוטלו.

העותרים ישלמו לכל המשיבות שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 15,000 ₪.