סנוור אור שמש גרם לפגיעה בהולכת רגל שחצתה את הכביש

נהג הרכב הדגיש כי לא היו אנשים או רכבים מלפניו או מצדדיו ולא היו הולכי רגל שחצו את הכביש.

לכשנשאל הנתבע האם עבר כשמופע האור ברמזור היה ירוק והאם סינוור מאור השמש ציין הנתבע כי לא שם לב אם היה אור וכי לא הפריעה לו השמש וכדבריו "אני ממשיך כשזה הכול ירוק. כשזה אדום אני לא ממשיך" (ראה פרוטוקול מיום 11.3.15 עמ' 8 שורה 1).

בעת שעמדה לפני המעבר חציה, היא ראתה שהנתבע חוצה את הכביש וכשהוא קרוב אליה הגיח נהג הרכב ופגע בנתבע.

לא מן הנמנע כי לעיתים נגרמת פגיעה ראשית ועיקרית לחלקים מסוימים ברכב ובעקבות זאת נגרמת פגיעה משנית לחלקים אחרים כלומר עיקר הפגיעה ברכב ארעה בחזית השמאלית של הרכב וייתכן כי בעקבות פגיעה זו ארעו פגיעות בחיבורים של החלקים המצויים בחזית השמאלית עם חלקים המצוים בחזית קדמית של הרכב ו/או פגיעות משניות אחרות אשר הצריכו טפול גם בחלקים המצוים בקדמת הרכב.

אף לאחר ששוכנעתי כי גירסתו של נהג הרכב מהימנה עליי ולפיה נהג הרכב החל בנסיעה לאחר שמופע האור ברמזור התחלף לירוק ובעת שלא היו כלי רכב לצדו, עדיין מתעוררת השאלה מדוע לא הבחין נהג הרכב בנתבע כשהוא חוצה את מעבר החציה גם אם הוא עשה זאת בעת שמופע האור להולכי הרגל היה אדום.

...

אף לאחר ששוכנעתי כי גרסתו של נהג הרכב מהימנה עליי ולפיה נהג הרכב החל בנסיעה לאחר שמופע האור ברמזור התחלף לירוק ובעת שלא היו כלי רכב לצידו, עדיין מתעוררת השאלה מדוע לא הבחין נהג הרכב בנתבע כשהוא חוצה את מעבר החציה גם אם הוא עשה זאת בעת שמופע האור להולכי הרגל היה אדום.

עם זאת, סבורני כי אילו היה נהג הרכב מקפיד הקפדה יתרה (אף אם מופע האור ברמזור המיועד לרכבים היה ירוק) והיה מתחיל בנסיעה רק לאחר שהיה מוודא שהנתבע אינו מתפרץ לכביש (על אף שמופע האור להולכי רגל היה אדום), ייתכן שהייתה נמנעת התאונה.

אשר על כן, אני מורה לנתבע לשלם לתובעת את נזקיה בסך של 8,241 ₪ וזאת בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל.

כמו כן אני מורה לנתבע לשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסך של 1,500 ש"ח והוצאות משפט ושכר העד מטעם התובעת בסך של 1,108 ₪.

כנגד הנאשמת הוגש כתב אישום אשר בו יוחסו לה עבירות של גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין תשל"ז – 1977 וסעיף 64 לפקודת התעבורה יחד עם סעיף 40 לפקודת התעבורה (נוסח חדש) תשכ"א 1960 ; נהיגה כשברמזור אור אדום בצומת כעבירה לפי תקנה 22(א) לתקנות התעבורה תשכ"א – 1961 ; ואי מתן זכות קדימה להולכת רגל במעבר חציה תוך סיכון הולכת הרגל וזאת כעבירה לפי תקנה 67(א) לתקנות התעבורה תשכ"א – 1961.

הנאשמת כפרה בהיבטי הרשלנות שיוחסו לה בסעיף 7 לעובדות כתב האישום וביקשה לפרט ולהוסיף כי לשיטתה ברגע שהמנוחה החלה בחציית הכביש התאונה היתה כבר בלתי נמנעת וכי המנוחה חצתה באור אדום להולכי רגל וכי לחילופין כי אם יוכח שחצתה עם מכוניתה באור אדום הרי שהיה זה בגלל תנאי סנוור חזקים ופתאומיים בסמוך למקום התאונה וכי לא ניתן היה להבחין באור ברמזור המתחלף מירוק לאדום או שקיים ספק סביר אם ניתן היה להבחין בכך.

הינה כי כן, עולה מתוך פרשת ההגנה עצמה – הנאשמת והמומחה מטעמה – כי הנאשמת נהגה כאמור שלא כדין בשורה של היבטים : למרות הכרות בת 15 שנים עם המקום (ראה עדותה של הנאשמת בעמ' 11 שם היא מציינת כי בחודשים אלה השמש באה שם מול העיניים "בצורה מאד חזקה") בוחרת הנאשמת להתספק אגב התקדמותה לעבר הצומת במה שראתה ברמזור עת היתה היא עם מכוניתה במרחק של 80 מטרים (או אם תרצה אף "רק" 60 מטרים מהצומת); בוחרת היא גם להסתמך בהתקרבה לצומת על כך שיש עדיין ירוק ברמזור כי רכבים לפניה עברו; בוחרת היא שלא להאט ולא לבלום ולמעשה לנוע כברת דרך בעיוורון; נמנעת היא מלהבחין במשאית שנעצרה משמאלה ; לא נכנסת לצומת בחסות האור ירוק אף אליבא דשיטת המומחה מטעם ההגנה ; וגם לא מבחינה בשום שלב בהולכת הרגל המצויה במקום ופוגעת בה בעוצמה למוות.

מר מולא מתאר כי לכשהתחלף לו עצמו האור ברמזור לאדום הולכת הרגל עדיין הוסיפה והמתינה לכך שיהיה לה אור ירוק ורק אז היא ירדה לכביש ואז הגיעה מכוניתה של הנאשמת ופגעה בה והעיפה אותה וזאת כשלהערכתו של העד הנאשמת נעה שם במהירות של 60 – 70 קמ"ש. מר מולא תיאר בפרוטוקול כיצד הבחין במראה של משאיתו שרכב המזדה של הנאשמת מגיע בנסיעה מימין.

כלום אם היתה תופעה כה מיוחדת של "ברק אור" לא היינו מצפים שזהו הדבר הראשון שתאמר הנאשמת במישטרה ? כלום לא היינו מצפים שלכל הפחות תזכיר ענין קרדינאלי שכזה מיד בהזדמנות הראשונה תחת שתאמר שאין לה מה להוסיף ? כאמור, כאשר נותנים אם כך בתיק זה את הדעת לגירסאותיה המשתנות של הנאשמת, כמו גם לדרך מתן עדותה, אזי, ושוב בכל הכבוד והערכה, מיתקיים לטעמי קושי הסתמכות על גרסתה של הנאשמת בפרשה זו. משמקבל אני את גרסתו של עד הראיה נהג המשאית מר שמעון מולא, הנתמכת לשיטתי במיכלול, פרושו של דבר שהולכת הרגל אשר חצתה את הכביש לאחר המתנה להגעתו והגעתו של האור הירוק מבחינתה.

...

אלא שכאמור, אף אם נקלע אני לטעות במסקנה זו על יסוד התרשמותי ועל יסוד ניתוח של העדויות והראיות שבפניי כאמור , ואף אם צודקת ההגנה על כי הולכת הרגל ירדה למעבר החציה עת טרם התחלף האור לירוק בכיוון חצייתה אך כאשר כבר אין עוד אור ירוק לנאשמת כנהגת, עדיין, אין רשלנות שכזו של הולכת הרגל בנסיבות אלה מגיעה כלל כדי ניתוק הקשר הסיבתי בין היבטי רשלנותה החמורים של הנאשמת כנהגת בנהיגתה לבין התוצאה הקטלנית , וכל זאת כשגם נותנים את הדעת לפסיקת בית המשפט העליון בכגון דא ולשאלת הציפיות.

אגב , לענין שיחות הטלפון שקיימה הנאשמת לכל הפחות בסמיכות לפני הפגיעה , אין בידי לקבוע בבטחון מספיק , כעתירת התביעה , שהתקיימה שיחה גם ממש בעת התאינה והפגיעה, מה עוד שגם אם התקיימה שיחה כאמור אינני יודע לקבוע אם הדבר היווה הסחת דעת לנאשמת כנהגת.

הנאשמת מורשעת לפיכך בעבירות שיוחסו לה בכתב האישום.

הנאשמת הורשעה לאחר ניהול הוכחות בעבירות של : גרימת מוות ברשלנות (לפי סעיף 304 לחוק העונשין בקשר עם סעיפים 64 ו – 40 לפקודת התעבורה); נהיגה כשברמזור אור אדום (לפי תקנה 22 (א) לתקנות התעבורה); ואי מתן זכות קדימה להולכת רגל במעבר חציה (לפי תקנה 67 (א) לתקנות התעבורה).

אין לי אלא לחזור בהקשר זה בתמצית על אשר מצוי זה מכבר בהכרעת הדין ולפיו הנאשמת כשלה מלראות את הולכת הרגל בשום שלב; כשלה בנהיגה חסרת האטה בהתקרב לצומת מרומזר כאשר אור השמש מסנוור ומכתיב האטה; כשלה בהבחנה במשאית שנעצרה זה מכבר לפני מעבר החציה לנוכח התחלפות האור ברמזור בכיוונם (בכיוון המשאית והנאשמת) לאדום; כשלה מלראות "נורת אזהרה" בעצירת ובעמידת המשאית לפני מעבר החציה במקום; כשלה בכך שזנחה התבוננות במצב האור ברמזור בכיוון נסיעתה וזאת במהלך התקדמותה בנסיעה על פני עשרות מטרים טרם הגעתה לצומת; כשלה בנהיגה שניתן לכנותה כנהיגה עוורת על פני עשרות מטרים טרם הגעה לצומת וזאת אגב יציאה מנקודת הנחה שהאור ברמזור בכיוון נסיעתה לא יתחלף; כשלה בכניסה לצומת בנגוד לאור האדום ; וכשלה בסופו של דבר באי מתן זכות הקדימה להולכת הרגל במעבר החציה בעת הרלבנטית.

בעובדה שהולכת הרגל נפגעה לאחר צעד או שניים שעשתה בכביש אין כדי להקל עם הנאשמת או כדי להחמיר כביכול עם הולכת הרגל.

...

אודות המבחנים בכללותם אשר נקבעו זה מכבר בפסיקת בית המשפט העליון אגב התייחסות לדבר המחוקק בעקבות תיקון 113 לחוק העונשין, ניתן ללמוד, בין היתר, מן הפסיקה הבאה (ציטוט): " בית המשפט נדרש לקיים בחינה תלת שלבית לצורך גזירת העונש: בשלב הראשון עליו לקבוע את מתחם העונש ההולם את נסיבות ביצוע העבירה ואותן בלבד. זהו מתחם נורמטיבי- אובייקטיבי. לשם כך עליו להתחשב בארבע שיקולים; (1) הערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה; (2) מידת הפגיעה בערך זה; (3) מדיניות הענישה הנהוגה; ו – (4) הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה המפורטות בסעיף 40 ט' לחוק (סעיף 40 ג' (א) לחוק העונשין). בשלב השני נדרש בית המשפט לבחון אם מתקיימים שיקולים חריגים הנוגעים לנאשם ומצדיקים לסטות מהמתחם שנקבע בשלב הראשון – פוטנציאל שיקום מיוחד או הגנה על הציבור, כמפורט בסעיפים 40 ד ו – 40 ה' לחוק (סעיף 40 ג' (ב) לחוק). ככל שלא מצא בית המשפט להעדיף שיקולי שיקום או הגנה על הציבור, יעבור בית המשפט לשלב השלישי, שבגדרו עליו לקבוע את העונש שיושת על הנאשם בתוך המתחם שקבע. בשלב זה נדרש בית המשפט לשקול נסיבותיו האישיות של הנאשם לקולה ולחומרה – אלו המפרטות בסעיף 40 יא' לחוק, כמו גם נסיבות אחרות ככל שמצא שהן רלוונטיות (סעיפים 40 ג' (ב) ו 40 יב' לחוק)...." ציטוט מ – ע"פ 2918/13 אחמד דבס נ' מד"י [פורסם בנבו] מפי כב' השופט ע. פולגמן.

בהקשר של שליחתן למאסר בפועל לבית הסוהר של נהגות שהורשעו בגרימת מוות ברשלנות, ואף שהן אמהות לילדים קטנים, ואף בהריון מתקדם, כבר הביע בית המשפט העליון על כי עם כל הצער , במקרים המתאימים, אין מנוס מלעשות כן. אין ספק - טרגדיה גם לנאשמת, אך דומני כי טרגדיה נוראה בהרבה מכך לגב' עינת זמיר ז"ל, לבנה הקטן ולכל יתר משפחתה, קרוביה ומכריה.

במקרה דנן ובשים לב למהות האירוע – אי הציות לאור האדום ברמזור - רמת הרשלנות שהופגנה ע"י הנאשמת – והתוצאה הקטלנית , אין מנוס לטעמי משליחת הנאשמת לבית הסוהר.

לאחר כל אלה ובשים לב לשיקולים שנמנו לקולא ולחומרה , ואגב כך שאני מציין כי באם נקטתי ברף הנמוך של מתחם העונש ההולם - ואולי אף מעט נמוך ממנו - הרי שעשיתי כן לנוכח היות הנאשמת מגדלת לבדה את בנה , אני גוזר בסופו של יום על הנאשמת את העונשים הבאים : קנס בסך 10,000 ₪ או 200 ימי מאסר בתמורה.

בבש"פ 2177/98 ארנבייב נ' מדינת ישראל נקבע לעניין עוצמתן של ראיות לכאורה הנדרשות בשלב זה : "...ואילו לצורך פסילה מנהלית, די בראיות המלמדות כי הנהג היה מעורב בתאונת דרכים קטלנית. שכן במקרים רגילים – בהעדר ראיות סותרות – עצם הפגיעה באדם תוך נהיגה מלמדת על חוסר זהירות." דהיינו, בשלב זה לא נידרשת תשתית מוצקה של ראיות לבצוע העבירה שגרמה לתאונה ודי בתשתית של ראיות לכאורה ברמה נמוכה.

תנאי הדרך היו של אור יום, שמש זורחת בכיוון נסיעת המבקשת והראות טובה.

טרם נערך נסוי שדה ראיה בתנאים של סינוור אך אין הדבר פוגם בקיומן של ראיות לכאורה שכן, גם אם היה קיים סינוור כתוצאה מהשמש, כפי שטענה המבקשת, ואשר הפריע לה את שדה הראיה לפנים, היה עליה לנקוט באמצעי זהירות שימנעו גרימת תאונה.

בבפ"מ 3825-07-11 שמואל נ' מדינת ישראל החליט בית המשפט לקצר את תקופת הפסילה מאחר ועל פי הראיות התפרץ הולך הרגל לכביש שלא במעבר חציה.

...

בבפ"מ 23-12-12 אברהם נ' מדינת ישראל מצא בית המשפט כי לא קיימים מלוא הנתונים לגבי התרחשות התאונה ועל כן קיצר את תקופת הפסילה.

לאחר ששקלתי כל האמור לעיל, ומאחר ורישיונה של המבקשת נפסל לתקופה של 90 יום בשל תאונה קטלנית והצורך בתקופת צינון של נהג אשר כתוצאה מאופן נהיגתו נקטלו חיים, לא מצאתי מקום להיעתר לבקשה.

המזכירות תעביר את החלטתי לצדדים.

ברחוב ההסתדרות בסמוך לבית 17 מסומן לרוחב הכביש מעבר חציה להולכי רגל, ומעל מעבר החציה מוצב תמרור עילי "306" (תן זכות קדימה להולכי רגל החוצים) וכן תמרור עילי "707" (אור צהוב מהבהב).

בתה בת השנתיים היתה בעגלה ובנה שהיה אז בן 4 הלך לצידה, היא חצתה את הכביש ואז לפתע הגיע רכב מצד שמאל ברחוב ההסתדרות בפינת חפץ חיים ולא הבחין בהם, הילד הלך טיפה מלפניה והיא היתה עם עגלה מאחוריו ואז הרכב פגע בבנה והעיף אותו למרחק של מטר וחצי וגרם לילד שבר בכתפיים.

גם בעדותו במישטרה מסר הנאשם כי השמש סינוורה אותו אולם לטענתו השמש סינוורה אותו עוד הרבה לפני קרות התאונה ולכן הוריד את סכך השמש (ת/7 שורה 28).

בעדותו בביהמ"ש מסר הנאשם כי "הרכב שלי היה בתוך מעבר חציה ואז הילד התפרץ, הילד ניכנס בי ולא אני נכנסתי בו... כשאתה רואה את התוצאה בדיעבד אחרי שראיתי אותו שהוא נפל, בכלל חשבתי שקבלתי מכה או פנצ'ר, זה היה בכלל ילד שניפגע. ואני אני מבין שזו סיטואציה שלא יכולתי למנוע את זה" (פרוטוקול מיום 31.5.23 עמ' 12 שורות 6-13) ובהמשך מסר "הילד הוא בגובה נמוך, יתכן שהשמש גם הסתירה ויכול להיות שהקורה גם הפריעה לי" (פרוטוקול מיום 31.5.23 עמ' 12 שורות27-28).

תימוכין לכך ניתן למצוא בכך שהפגיעה בפינה ימנית קידמית של הרכב מעידה כי הולך הרגל היה במעבר חציה כשהרכב פגע בו. עוד אציין כי כעולה מפסיקה נהג רכב נידרש לחובת זהירות כפולה ומכופלת כאשר מדובר בילדים, ראה: ע"פ  584/76 "משה מזרחי נ' מדינת ישראל ",פ"ד ל"א  (2 ) עמ' 621, שם נקבע כי: "נוכחות הילדים והיעדר תשומת לב מצדם, חייבה את המערער בנקיטת אמצעי זהירות כדי לקדם פניה של סכנה הטמונה בהימצאותם של ילדים, השקועים במשחקם, בשולי הכביש". עוד נאמר שם כי כשמדובר בילדים אין חשיבות לכך אם הילד מבחין ברכב אם לאו.

...

דיון והכרעה   לאחר ששמעתי את ראיות הצדדים, לא נותר ספק בליבי כי הנאשם אחראי למיוחס לו בכתב האישום ולהלן נימוקי: הנאשם העיד כי נסע לאט והתקדם לעבר מעבר חצייה ובהקשר זה, נקבע בשורה ארוכה של פסקי דין, כי תחום מעבר החצייה הוא ממלכתו של הולך הרגל ועל הנהג המתקרב למעבר חצייה לנהוג בזהירות המתבקשת.

לפיכך, על סמך הראיות שהובאו בפני, אני קובעת, כי התאונה אירעה במעבר החצייה וכי הנאשם צריך היה ויכול היה להבחין בילד, עוד בטרם ירד למעבר החצייה, אך לא הבחין בו עד לאחר הפגיעה ובעובדה זו, טמונה רשלנותו של הנאשם, שכן, לו היה הנאשם מבחין בילד ובהינתן כי, לגרסתו, נסע במהירות איטית, הרי שהיה יכול להגיב בזמן ולמנוע את התאונה.

לאור כל האמור לעיל, הנני קובעת כי המאשימה עמדה בנטל הנדרש ממנה במשפט פלילי, הוכיחה אשמת הנאשם מעבר לכל לספק סביר ולכן אני מרשיעה את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.