כן הוסיפה וטענה העותרת, כי ראייה לכך שתכנית לצרכי רישום היא בגדר עינייני תיכנון ובניה מצויה בהוראת סעיף 125(א) לחוק התיכנון והבנייה, תשכ"ה-1965, אשר קובע כי במקום בו נכנסה לתוקף תכנית לחלוקה מחדש לפי סימן ז' לפרק ג' של חוק התיכנון והבנייה אזי:
"יגיש יושב ראש הוועדה המקומית, שבתחומה אושרה תכנית החלוקה החדשה, למנהל כהגדרתו בפקודת המדידות (בסעיף זה - המנהל), תכנית לצורכי רישום התואמת את התכנית של החלוקה החדשה שאושרה; בתוך חודשיים מהיום שהועברה התכנית למנהל, יאשרה ככשרה לרישום בהתאם לפקודת המדידות וחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, אם מצא כי התכנית ראויה לרישום כאמור".
כמו כן, מפנה העותרת להוראת תקנה 12(6) לתקנות התיכנון והבנייה (תכנית איחוד וחלוקה), תשס"ט-2009, אשר קובעת כי לצורך רישום חלוקה חדשה ימציא יושב ראש הוועדה המקומית לרשם המקרקעין תכנית לצרכי רישום מאושרת על פי פקודת המדידות.
על כן, כעקרון יתכנו מצבים בהם שני גופים מוסמכים לקבל אותה החלטה מסויימת – למשל ביטול רישיון של פלוני – כאשר הבקורת על החלטתו של אחד משני הגופים תהיה נתונה לסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים, ואילו הבקורת על אותה החלטה שקבל הגוף השני, לא תהיה נתונה לסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים, כיוון שאותו גוף איננו מנוי בתוספת הראשונה, או מפני שמקור הסמכות של אותו גוף איננו נוגע לאחד העניינים המנויים בתוספת הראשונה.
ולענייננו, סמכויותיו הכלליות של המשיב מוסדרות בפקודת המדידות.
למשל, כאשר אדם מבקש לבצע רישום ראשון של מקרקעין עליו להמציא לרשם המקרקעין "תשריט המקרקעין שהכין מודד וכן בוקר ואושר לפי תקנות המודדים" (ראו- סעיף 134 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, ותקנה 43(ב)(1) לתקנות המקרקעין (ניהול ורישום), התשע"ב-2011), והוא הדין במי שמבקש לתקן שטח או גבולות של מקרקעין (תקנה 45(ב)(1) לתקנות).
...
לטענת המשיב, במקרה הקונקרטי התוכנית שהוכנה לא קשורה בתכנית איחוד וחלוקה מחדש, או בתוכנית אחרת כלשהי, ולכן החלטתו איננה באה בגדר המונח "ענייני תכנון ובניה".
דין העתירה להימחק מחמת חוסר סמכות, וזאת מן הטעמים שיובאו להלן.
במקרה דנא, מודה העותרת בפה מלא כי הצורך שלה בעריכת תכנית לצורכי רישום אינו נוגע להליכי תכנון ובניה, כלשונה בסעיף 2 לתשובתה מיום 20/6/17 בעניין הסמכות העניינית: "העותרת איננה טוענת כי התכנית נשוא העתירה נופלת לגדרי סעיף 125 לחוק התכנון והבנייה". כיוון שכך, החלטתו של המשיב בנוגע לתוכנית לצורכי רישום שהגישה העותרת לאישורו איננה באה בגדרי סעיף 10 לתוספת הראשונה לחוק, שכותרתו "תכנון ובניה". ויודגש, סעיף 10 לתוספת קובע כי בית המשפט לעניינים מינהליים מוסמך לדון ב"ענייני תכנון ובנייה לפי חוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965". חוק התכנון והבנייה אכן מזכיר את המונח תכנית לצורכי רישום בהקשר של תכניות איחוד וחלוקה, ברם סמכותו של המשיב לאשר תכנית לצורכי רישום לא נובעת מחוק התכנון והבנייה, החלטתו האם לאשר תכנית לצורכי רישום לא מתקבלת מכוח חוק התכנון והבנייה, ושיקול הדעת הנתון לו בקשר עם אישור תכניות לצורכי רישום לא מוסדר בחוק התכנון והבנייה. נוסיף על כך את העובדה כי במקרה הקונקרטי אין כל קשר בין הצורך בתכנית לצורכי רישום לבין תכנית איחוד וחלוקה, והמסקנה המתבקשת היא שלבית משפט זה אין סמכות לדון בעתירה.
לכשעצמי, אני סבור כי גם במקרה כזה לא תהיה לבית המשפט לעניינים מינהליים סמכות לדון בעניין, מפני שסמכותו של המשיב לאשר תכניות לצורכי רישום ושיקול הדעת הנתון לו בהקשר זה, אינם "לפי חוק התכנון והבנייה". ברם, נשאיר עניין זה בצריך עיון, בשים לב לכך שבמקרה הקונקרטי שלפניי התכנית לצורכי רישום שאישורה מתבקש איננה קשורה כלל להליכים לפי חוק התכנון והבנייה.