סמכותו של בית הדין לענייני מים

לסיום, אזכיר את הקושי של בית המשפט הגבוה לצדק לידון בטענות פרטניות ומקצועיות מצד צרכני וספקי מים, וייתכן כי ראוי שהמחוקק יקדיש לכך תשומת לב מבחינת הסמכות העניינית המתאימה, שמא באמצעות התאמת סמכויותיו של בית הדין לעינייני מים (לפי סעיף 140 לחוק המים).

...

הגעתי למסקנה כי הסדר זה כשלעצמו אינו מעורר קושי משפטי, וגם בהעדר חלופה זמינה, הֶסְדֵר שמתמרץ צרכנים ליצור ארגון אזורי, הוא לגיטימי.

סוף דבר לאחר עיון בטענות העותרים, לא נמצאה לי עילה להורות על בטלות מלאה או חלקית של כללי הפקה והולכה או כללי מקורות.

לפיכך הגעתי למסקנה כי מן הדין לדחות את ארבע העתירות שבפנינו, אך במספר נקודות קונקרטיות הצעתי להשאיר פתח לטענות עתידיות מצד העותרים, בהתאם להתפתחויות בשטח.

לחשבון זה צורפה הבהרה לפיה המבקשת רשאית לערור על החיוב לבית הדין לעינייני מים ושאין בהגשת הערר כדי לעכב את התשלום.

ביחס לסמכותו של בית המשפט להעביר את הדיון בהמרצת הפתיחה לסדרי דין של תובענה רגילה, בהתאם להוראת תקנה 258 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, מדובר בנושא המסור לשיקול דעתה הרחב של הערכאה הדיונית (ר' רע"א 1190/17 קסל נ' אבטן ואח' (פורסם במאגרים, 20.3.17); רע"א 3329/16 נחלת יהודה בע"מ נ' בודסקי (פורסם במאגרים, 10.5.16)).

...

עם זאת, ולנוכח המגמה המקלה בתיקון כתבי טענות והשלב המוקדם בו מצוי התיק, אני סבורה כי ניתן לתת מענה לכך בחיוב המבקשת בהוצאות בגין הטרחה הנוספת שנגרמת למקורות.

לנוכח האמור, הבקשה מתקבלת.

המזכירות תעביר החלטתי זו לידיעת הצדדים.

בכתב ההגנה, חברת מקורות טענה גם היא כי יש לסלק את התביעה בשל העדר סמכות עניינית וזאת מאחר שהשגת המשיבה על שיקול הדעת של מנהל הרשות ביחס להכרעתו לעניין החיוב מצויה בתחום סמכותו הבלעדי של בית הדין למים.

אשר לטענה לחוסר סמכות עניינית, השאלה שעולה בעניינינו היא האם לבית המשפט זה סמכות לידון בתביעה או שהסמכות נתונה לבית הדין לעינייני מים.

...

טענות הצדדים בכתב ההגנה, טענה רשות המים, בין היתר, כי יש לדחות את התביעה על הסף כנגדה בהיעדר סמכות עניינית.

על כן טוענת המשיבה, כי מדובר בבקשות סרק ובנסיבות אלה יש לדחות את הבקשה ולחייב את המבקשות בהוצאות עונשיות.

בהתייחס לנתבעת 2 בהמלצת בית המשפט, בדיון היום, התובעת הסכימה למחיקת התביעה נגד הנתבעת 2 ולפיכך אני מורה על מחיקת התביעה נגדה בלא צו להוצאות.

סוף דבר: הבקשה לסילוק על הסף של הנתבעת 1 נדחית.

גם לחשבון זה נספח יג' לבקשה צורף דף המבהיר כי המבקשת רשאית לערור על החיוב לבית הדין לעינייני מים ושאין בהגשת הערר לעכב את התשלום.

תמצית טענות המשיבה בית המשפט נעדר סמכות עניינית לידון בתביעה נוכח סעיף 48(ה) בחוק המים הקובע כי: "(ה) מנהל הרשות הממשלתית רשאי להכריע בכל מחלוקת שתתעורר בין בעל רישיון ובין רשות המים הארצית בעיניין תעריפים, אופן החיוב ומדידה לפי חוק זה, ויראו את הכרעתו, כלפי רשות המים הארצית, כהוראה לפי סעיף 48א.". הדרך שעל המבקשת היה לנקוט הייתה להגיש השגה וככל שזו נדחתה להגיש ערר לבית הדין למים.

על פי ההלכות של בית המשפט העליון קביעת חבות במס צריכה להתברר בדרך המיוחדת שהתווה המחוקק (ע"א 367/85 מ.י. נ' קיטאי פ"ד מא(3) 398, בר"ע 2425/99 עריית רעננה נ' י.ח. ייזום והשקעות בע"מ פ"ד נד(4) 481).

...

ביום 14.10.18 פנתה המבקשת שוב לרשות המים אך נענתה כי פנייתה נדחית וכי אין לראות בה השגה.

על כן לאחר שיצא חשבון מתקן למעשה ביום 17.6.19 אני סבורה כי עמדו למבקשת, ממועד זה 30 יום להגשת השגה, על פי נוהל רשות המים.

בנסיבות אלה אני סבורה כי חל הרציונל של סעיף 48(ד) בחוק המים כפי שעולה מדברי ההסבר לתיקון של סעיף זה "ההסמכה של רשות המים הארצית לגבות תעריפים לפי החוק באמצעות הפקודה האמורה, נעשתה באופן מסויג כך שזו לא תתאפשר במקרה של חובות שנויים במחלוקת, בדומה לאופן שבו ניתנה הסמכות לגביית ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות מקומיות באכרזת המסים (גביה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות)(הוראת שעה) התש"ט- 2000". משלא אפשרה המשיבה למבקשת למצות את הליכי ההשגה והערר, ניתן בזה צו המניעה המבוקש עד למיצוי הליכי ההשגה והערר.

הערה לסיום – נוכח האמור לעיל נראה לי כי לאור הסכמת הצדדים על מסלול בירור החשבון, הרי שספק רב בעיניי אם חשבון זה יכול להתברר בבית המשפט.

בבקשה נטען כי המשיבים עותרים למתן סעדים הצהרתיים, שתכליתם המעשית היא לחייב את רשות המים ומנהלה להפעיל סמכות מינהלית ולהגדיר את מי עיון-זמר כמים שפירים באיכות נחותה – סעדים שאינם מצויים בסמכותו העניינית של בית משפט אזרחי ומהוים תקיפה ישירה של החלטות מנהל רשות המים.

עוד נטען, כי טענות המשיבים לעניין ההכרה במי עיון-זמר כמים שפירים באיכות נחותה, תוקפות למעשה את סיווג המים ברישיון ההספקה שניתן למשיבים, ולפיכך היה על המשיבים להעלותן במועד הנכון בפני בית הדין לעינייני מים, שלו סמכות ייחודית לידון בנושאים אלה (להלן: בית הדין למים).

...

ואכן, כבר נקבע על-ידי בית משפט זה כי "מקובלת עלינו עמדת [הרשות] [...] כי הדרך לתקוף רשיון הפקה או אספקה או תנאי מתנאיהם היא במסגרת ערר לפי סעיף 31 [לחוק המים] ולא במסגרת הליך כנגד הודעת החיוב" (ע"א 7339/19 הרשות הממשלתית למים ולביוב נ' קיבוץ עין המפרץ, פסקה 1 (5.3.2020); וראו גם: ע"א 4285/20 הרשות הממשלתית למים ולביוב נ' דורי בניה בע"מ, פסקה 16 (31.1.2023)).

מסקנה זו חלה הן בעניינה של רשות המים הן בעניינה של מקורות, הגובה את דמי המים בהתאם לסיווג המים ברישיון ולכללי מקורות, שנקבעו שניהם על-ידי רשות המים.

סוף דבר: אציע לחבריי כי נקבל את הערעור, כך שהחלטת בית המשפט המחוזי תבוטל ותביעת המשיבים, הן בעניינה של רשות המים והן בעניינה של מקורות, תידחה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית.