סמכות שמאי מכריע לפסוק הוצאות משפט

בית המשפט ציין: "במקרים רבים של תביעת פיצויים מכוח סעיף 197 לחוק התיכנון והבניה מתעוררות לצד השאלות השמאיות גם שאלות משפטיות-פרשניות הנוגעות להוראות שבדין (לרבות ההוראות בתכניות מתאר) [...] וסוגיות נילוות נוספות הנוגעות, למשל, לפסיקת הוצאות ושכר טירחת באי כוחם של הצדדים, אשר בהן אין השמאי מוסמך לידון [...]. שאלות אלה אינן מצויות בתחום סמכותו המקצועית של השמאי המכריע ועל כן עליהן להתברר בפני ועדת הערר" (בר"מ 9547/10 הוועדה המקומית לתיכנון ולבניה מודיעין – מכבים – רעות נ' גונן (28.4.2013)).

...

איני מקבל את הטענה.

איני מקבל את הטענה.

סיכום התביעה נדחית.

נוכח כל האמור, החזיר בית המשפט את התיק לשמאי לצורך הכנת שומה חדשה למגרשים 7-4, בהתאם לתכנית המשביחה בלבד, וחייב את המבקשת לשלם הוצאות משפט בסך של 55,000 ש"ח. המבקשת הגישה ערעור מנהלי על פסק הדין השני, וזה נדון במאוחד בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד עם התביעה והתביעה שכנגד, שעניינן פורט בהחלטתי בע"א 6870/19.

לטענתן, החלטה זו מצויה בלב סמכותו המקצועית של השמאי המכריע ואין מדובר בשאלה משפטית.

לבסוף, המבקשות משיגות על סכום ההוצאות שנפסק.

...

לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער ובנספחיה, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות.

הבקשה נדחית אפוא.

אשר לבקשה לאיחוד תיקים, בהינתן האמור בפסקה 5 וכן נוכח ההבדלים בנושאים שנדונו בבקשת הרשות לערער לעומת אלה שעליהם נסב ההליך בע"א 6870/19, הבקשה לאיחוד נדחית.

תגובת המשיבים טענות המועלות במסגרת ערר על חוות דעת שמאי מכריע אינן מוגבלות רק לטענות משפטיות וסמכותה של ועדת הערר הנה רחבה ומאפשרת היתערבות גם בשאלות שבמומחיות.

כאמור, הדיון בפני השמאי המכריע היתקיים בהתאם להוראות חוק הבוררות אך על פי הפסיקה, ובהבדל מפסק בורר אותו ניתן לבטל רק בשל עילות מצומצמות המוזכרות בחוק, על החלטתו של שמאי מכריע, עובר לתיקון 84, ניתן היה להשיג ללא כל מיגבלות בחוק.

"להבדיל מהחלטתו של בורר אשר את פסק דינו ניתן לבטל אך בשל עילות מצומצמות הקבועות בסעיף 24 לחוק הבוררות, הרי שהחלטת השמאי המכריע ניתנת להשגה בפני ועדת ערר ללא כל מיגבלות הקבועות בחוק. לא זו אף זו, על החלטת ועדת הערר ניתן לערער בשאלה משפטית בלבד בפני בית המשפט לעניינים מנהליים (סעיף 198(ח) לחוק התיכנון והבניה וסעיף 20(5) לחוק בית המשפט לעניינים מינהליים, התש"ס - 2000). נראה כי בהסדר זה ביקש המחוקק לסטות מאמות המידה של דיני הבוררות ולאמץ הסדר שונה לעניין העירעור על החלטות השמאי המכריע לפני ועדת הערר.

המערערים ביקשו כי יפסק להם שכר טירחה והוצאות הכוללים את שכר הטירחה ששלמו לשמאי המכריע , שכר הטירחה ששולם לשמאי מטעמם בסך של 7,800 ₪ בצירוף מע"מ לכל דירה, שכ"ט עו"ד בשעור 22% + מע"מ מהפצוי שיתקבל בפועל לכל אחת מהדירות והוצאות כלליות בהן נידרש ב"כ המערערים לשאת המוערכים על ידו בסך של 2,000 ₪ לחודש למשך כל זמן ניהול התיק מאז שנת 2005.

...

סבורני כי חרף העובדה שועדת הערר היהתה מודעת לעובדה ששכר טרחת השמאי מגולם כבר בשכר הטרחה אותו התייחבו המערערים לשלם לבא כוחם, היא לא נתנה את הפרשנות הנכונה לנתון זה ולא נתהת לו את הביטוי ההולם בקביעת שכר הטרחה.

בנסיבות אלה אני סבורה כי יש להתערב בשעור שכר הטרחה ולהעמידו על 20%.

סוף דבר הערעור לגופו נדחה למעט בנושא שכר הטרחה שיעמוד על סך של 20% מסכום הפיצוי שישולם.

העובדה כי התובע לא סיפק תשובה ברורה מדוע בחר שלא לפנות ליו"ר השמאים, אלא להגיש תובענה זו, יכול שתהווה שיקול בעת פסיקת הוצאות המשפט, אולם, אין בנתון זו כדי להוות סיבה לדחיית התביעה טרם דיון לגופה.

כן ר' דברי כבוד השופט ע' גרוסקופף ברע"א 6258/20 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' ששון יעקב (פורסם בנבו, מיום 1.10.20): "חזקה על בית המשפט קמא כי הוא מודע לעניין זה, כמו גם להלכה לפיה על אף שמומחה מטעם בית המשפט נהנה מאמון רב הנובע מחזקת התקינות והמקצועיות המיוחסות לו, חוות דעתו אינה כובלת את בית המשפט, ואינה מאפשרת לשופטת להתפרק מעול ההכרעה. כידוע, בבואו לתת את הכרעתו רשאי בית המשפט לאמץ חוות דעת מומחה מטעמו או בהנתן סיבה המצדיקה זאת – לדחות אותה או חלקים בה (רע"א 2380/12 ט. ר. הנדסה אזרחית נ' החברה הכלכלית לאשקלון, [פורסם בנבו] פסקה 8 (1.5.2012); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 636-635 (מהדורה שלוש עשרה, 2020))."אך לאחרונה קבע בית המשפט העליון בבע"מ 8418/21 פלונית נ' פלוני (פורסם בנבו, מיום 17.1.22) כי אל לבית המשפט להתערב ולהחליף שיקול דעתו של מומחה בתחום שמאות מקרקעין בשקול דעת של היושב בדין, בזו הלשון:

המסמך שהוגש אינו תואם את המינוי של בית המשפט למשפחה מיום 25.10.18 (ת/2), ולא ברור מהו מקור הסמכות של מנהל העזבון הזמני להסתלק מנכס בטרם אושרו היורשים על ידי בית המשפט למשפחה ובטרם היתקבל אישור כאמור.

...

לסיכום: בהתאם לשווי המוערך של המומחה שנמצא כ-1,300 ₪ עבור כל מ"ר קרקע מבונה במכפלת 647 מ"ר (יתרת השטח), שוויה הכולל של הקרקע במקרקעין הינה 841,100 ₪.

לפיכך, באשר לשווי הקרקע לה זכאי התובע, אני קובעת כי התובע זכאי למחצית מסכום הפיצוי המלא, ללא המבנה, קרי, התובע יהיה זכאי לתשלום כולל מן הנתבע בסכום של 420,550₪, בניכוי סכום של 87,500 ₪ שהושבו לתובע מידי הנאמן.

כן ישלם הנתבע לתובע הוצאות בסכום כולל של 35,000 ₪, הכולל את הוצאותיו הכוללות אגרות בית משפט ראשונה ושניה, שכר העדים והמומחים של התובע וכן שכר עדותם כפי שנפסק בפרוטוקול, וכן שכ"ט מומחה בית המשפט ששילם התובע לצורך חוות הדעת ועדותו בבית המשפט.

אילו רצה המחוקק ליצור מנגנון שכזה, מן הסתם היה מסמיך את השמאי המכריע לפסוק הוצאות, כפי שהדבר נעשה בתקנות סדר הדין האזרחי המסמיכות את בית המשפט לפסוק את הוצאות הצדדים בהליך.

לאור המסקנה אליה הגעתי, לא מצאתי כי בעדויותיהם של התובע ומר אוסיפוב הייתה תרומה ראייתית כלשהיא המסייעת להערכה במחלוקת שבין הצדדים ואף לא מצאתי צורך לידון ביתר טענות הצדדים, כגון סמכות הועדה לתיקון דרישה לתשלום היטל השבחה ועוד.

...

מסקנתי מכל האמור לעיל היא כי לא נפל כל פגם מהותי בהתנהלות הנתבעת במסגרת הליך השומה ובדרישת תשלום היטל ההשבחה ואין בהכרעת השמאי המכריע כדי להצביע על פגם שכזה.

לאור המסקנה אליה הגעתי, לא מצאתי כי בעדויותיהם של התובע ומר אוסיפוב הייתה תרומה ראייתית כלשהי המסייעת להערכה במחלוקת שבין הצדדים ואף לא מצאתי צורך לדון ביתר טענות הצדדים, כגון סמכות הוועדה לתיקון דרישה לתשלום היטל השבחה ועוד.

התוצאה התוצאה היא כי התביעה נדחית.