כך, נטען כי העילה הראשונה הנסבה על גזל מסחרי מכוח הוראות פרק ב' לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט – 1999 (להלן: "חוק עוולות מסחריות"), באה בגדר סמכותו של בית הדין לעבודה בהתאם לסעיף 22(א)(2) לחוק זה, המקנה לבית הדין לעבודה את הסמכות הייחודית לידון בתובענה שעילתה בהפרת הוראת מהוראות פרק ב' הנובעת מחוזה ליצירת יחסי עובד ומעביד לפני שנוצרו יחסים אלו או לאחר שהסתיימו.
נטען עוד כי בהתאם לסעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, צריכים להתקיים שלושה תנאים מצטברים על מנת לקבוע את סמכותו של בית הדין לעבודה – ראשון, זהות הצדדים (עובד ומעסיק); שנית שעילת הסיכסוך ביחסי העבודה; והשלישי – שהעילה אינה בפקודת הנזיקין.
...
דיון והכרעה;
אקדים אחרית לראשית- לאחר שבחנתי את טענותיהם ההדדיות של הצדדים, נחה דעתי כי יש לקבל את הבקשה באופן חלקי, כך שהדיון בתביעה יועבר לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו.
יפות לעניין נסיבות אלו, קביעות בית המשפט העליון בע"א 3017/21 התעשיה האווירית לישראל בע"מ נ' גיא דקל (29.07.2021), באשר לסמכותו של בית הדין לעבודה כדלקמן:
"איני רואה לקבל את עמדת המשיבים, כי הלכה למעשה פסיקת בתי המשפט שינתה את גדר סמכותו של בית הדין לעבודה. בפסיקה שעליה נסמכו המשיבים, שנזכרה לעיל, בתי המשפט העבירו תביעות לבית הדין לעבודה, גם מקום שבו חלק מהנתבעים לא קיימו יחסי עובד-מעביד עם התובע, אך זאת בתביעות שעניינן אי תחרות וגזל סודות מסחריים, תביעות הנדונות על דרך שגרה בבית הדין לעבודה (וראו גם סעיף 22(א) לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999). זאת, למטרה מוגדרת ומצומצמת של קבלת סעד של ציווי נגד הנתבע מכוח עוולה של גזל או גרם הפרת חוזה, ולא לשם בירור מהותי של המחלוקת בין הצדדים."
באותו עניין הביא בית המשפט העליון כדוגמא את הקביעה ברע"א 2060/19 בית אריזה לפרחים נ' פנדלר (27.5.2019), בפסקה 22 במסגרתו נקבע כי:
"באשר למשיבה, הרי שאומנם מדובר במתחרה של המבקשת, אשר אין חולק כי בשום שלב לא התקיימו יחסי עובד-מעסיק בינה לבין המבקשת. משכך, במקרה הרגיל, אין אפשרות לנהל נגדה תביעות בבית הדין לעבודה [...]. יחד עם זאת, בענייננו צירופה של המשיבה להליך הוא אך ורק על מנת לקבל גם נגדה סעדי ציווי, על בסיס הטענות כי היא סייעה ושידלה להפרת החובה על ידי העובד, ועשתה שימוש ביודעין בסודות המסחריים שגזל. ביחס לעילות מסוג זה קיימת סמכות לצרפה להליך המתנהל בבית הדין לעבודה נגד העובד לשעבר (המשיב), אשר נטען כי הפר את חובותיו כלפי המעסיק לשעבר (המבקשת) וגזל את סודותיו המסחריים [...]. לאור קיומה של סמכות זו, צדק בית המשפט כשנמנע מפיצול שלא לצורך של ההליך המשפטי, וחלף זאת הורה על העברת הדיון בכללותו לבית הדין האזורי לעבודה. ודוק, לעיתים אין מנוס מפיצול הדיון בין שתי ערכאות משפטיות שונות, לאור כללי הסמכות המורים כי עניין אחד הוא בסמכות ייחודית של ערכאה אחת ועניין אחר בסמכות ייחודית של ערכאה אחרת"
במקרה לפני, עתרה המשיבה לסעדים של ציווי כנגד המבקשת – אשר הוזכרו מפורשות על ידי בית המשפט העליון כסעדים שאין בהם כדי לשלול את סמכותו של בית הדין לעבודה לדון בתביעה, הגם שאחד הצדדים לה לא מקיים אחד מבחן הצדדים (קרי אינו עובד או מעסיק).
סוף דבר;
לאור האמור והמפורט מצאתי כי לבית הדין לעבודה נתונה הסמכות לדון בתובענה ומשכך, הנני מורה על העברתה לדיון בפני בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב.
