לפי המתואר בעובדות כתב האישום, המקרקעין נשוא כתב האישום ( להלן- "המקרקעין" ) הנם בבעלותו של נאשם 1 והם מהוים קרקע חקלאית מוכרזת, וייעודם למרקם שימור ומשולב לשמורות וגנים לאומיים וכשטח בעל רגישות סביבתית גבוהה, לשמורת טבע, לשטח מוגן מפיתוח ושטח בעל חדירות גבוהה למשקעים, וכי נאשם 1 הורשע בעברו בבצוע עבודות בנייה במקרקעין הנ"ל בכך שבנה, ללא היתר בנייה, בית מגורים בשטח כולל של 165 מ"ר לערך, ובגזר הדין מיום 24/10/1996 צווה עליו בית המשפט להרוס מבנה זה עד ליום 24/10/1998, אך הנאשם לא הרס אותו, אף שלא קיבל היתר בנייה, ובמשך חמש השנים עובר להגשת כתב האישום עשו הוא ונאשם 3 שימוש למגורים במבנה הנ"ל, ללא היתר ובנגוד לייעוד הקרקע ובניגוד לתוספת הראשונה של החוק.
ב"כ המאשימה ציינה כי אין להדרש לטענה של שהוי בהגשת כתב אישום בעבירה נמשכת, מאחר וההיגיון שבבסיס טענה זו ושל ההתיישנות אינו תקף בעבירה מסוג זה, המבוצעת על ידי הנאשם מדי יום, מבלי שהוא עושה להפסקת ביצועה של עבירה זו, וככל שחולף הזמן והעבירה ממשיכה להתבצע, הרי שכוחה של טענת השהוי נחלש ולא מתחזק, ומי שממשיך להפר צו שפוטי מנוע מלטעון לשהוי בהגשת כתב אישום נגדו, משממשיך הוא בהתעלמותו מהחלטה שיפוטית.
ב"כ הנאשמים הגיב, בישיבת יום 9/9/13, כי פתיחת החקירה כנגד נאשם 1 בשנת 2011 אינה מצדיקה כשלעצמה שהוי כזה בהגשת כתבי האישום, והתביעה איבדה את סמכותה להעמיד את הנאשמים לדין בחלוף פרק זמן כזה, מה גם ולפי הנחיית היועמ"ש, על המאשימה להגיש כתב האישום בגין עבירת עוון תוך 12 חודשים, וכי קיומם של המבנים בשטח היה ידוע למאשימה מזה שנים רבות.
...
בהיצמד למסקנה זו יש לקבוע כי העובדה, לפיה, בית המשפט, במסגרת גזר הדין בו הוטל צו ההריסה על נאשם 1, הסמיך את המאשימה לבצע את הצו בעצמה, במידה והנאשם 1 לא יבצעו, אינה פוטרת את נאשם 1 מחובתו לקיים אחר הצו ואינה מקימה לזכותו הגנה מן הצדק, אך בשל כך כי גם המאשימה לא ביצעה את הצו, בחלוף זמן.
המסקנה עצמה תקפה גם כשמדובר בעבירה של שימוש חורג, שגם היא עבירה נמשכת, כפי העבירה של אי קיום צו בית המשפט.
סוף דבר
אני דוחה את בקשת הנאשמים, בשלושת התיקים, לביטול כתבי האישום מחמת שיהוי בהגשתם.
