נטען כי לפי סעיף 33 לחוק הגנת הדייר זכות האשה להשאר בדירה כדייר מוגן, וזאת למרות סעיף 40א לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969 (תיקון משנת תשנ"ה – 1995) המורה כי בצו לפירוק שתוף לדירה שבבעלות בני זוג לא תחול הוראת החוק להגנת הדייר בעיניין אחד הבעלים שפקעה בעלותו והמתגורר בדירה.
והינה מעשים בכל יום שהערכאות השיפוטיות דנות בפרוק שתוף אחר גירושי הצדדים, ומעולם לא שמענו טענה לזכות הגנת הדייר לפי החוק הישן בגין כך. ונראה כי אף לפי ההלכה, ה'סיטומתא' במקרה זה היא ללכת אחר הוראות החוק החדש, וזאת משום שגם התביעה כיום היא מכוח היות הצדדים נשואים, טרם הסכימו להתגרש ולפרק את השתוף ברכוש, וכנ"ל.
בנוסף לכך יש להבהיר כי אומנם סמכות בית הדין לידון בעיניינם של הצדדים אינה מכוח סמכות נמשכת, שכן הצדדים בעבר פנו לבית הדין לאשר את הסכם הגירושין בלי שהתקיים כל דיון, ורק לאחר הגירושין תבע האיש את האשה על הפרת הסכם בחלוקת הדירה, אך ברור כי עצם הסמכות לידון מחדש אינה יונקת את כוחה רק מהפנייה המחודשת של הצדדים, אלא: הואיל והדיון היתקיים במטרה לאכוף את הסכם הגירושין שבית הדין בעצמו אישר יש לראות את הליך כהמשך דיון וכאילו בית הדין "לא קם עדיין מכסהו".
כך פירש בית הדין הרבני בחיפה במקרה דומה של תביעה לאכיפת הסכם בתיק 531026/9 (פורסם בנבו) במסקנות פסק הדין:
(1) אין ללמוד מפסקי דין בפרשת סימה אמיר ובפרשת סימה לוי הלכה כללית הנוגעת לסמכותו של בית הדין לידון בגלגולים מאוחרים של סיכסוך רכושי שהוכרע בפסק דין גירושין של בית הדין ומובא מחדש להכרעתו.
הסיטואציות של פסקי הדין סימה לוי וסימה אמיר מצומצמות בהיקפן – הסכמי שיפוי בגין הפרת הסכם גירושין על רקע של פגיעה אפשרית בזכותם העצמאית של הילדים לקבל מזונות מאביהם – ואינן מתייחסות לכל המצבים האפשריים להתגלעות סיכסוך בין בני זוג לאחר הגירושין, ואשר גם כיום ממשיכות הן להיות בסמכות בית הדין הרבני (וראו בהרחבה לעניין זה בפסק הדין של בית הדין הרבני האיזורי חיפה – תיק 531026/9, ניתן ביום ה' בכסלו התשע"ג – 19.11.2012):א. ההיגיון העומד מאחורי כלל זה הוא כי בית הדין 'קם מכסאו' לאחר מתן פסק דינו.
...
המסקנה העולה מכל האמור היא כי אם האישה מעוניינת לרכוש את חלקו של האיש בדירה על פי מחיר השמאות של שווי הדירה בסך של 1,375,000 ש"ח, על האישה להפקיד בבית הדין בתוך שלושים יום שיק על סך 10% מהסך שאמורה לשלם עבור חלקו של האיש בדירה.
"הנושה בלאו הכי מקבל פיצוי על העיכוב בדמות הריבית החריגה החל על החייב, וכן קיימת לו זכות לגבות מן החייב את היתרה אם הנכס נמכר בסופו של דבר במחיר שאינו מכסה את המשכנתה" – הם מטעימים ומסכמים: אין לטעמנו הצדקה למכור נכסים בהוצאה לפועל בעשרות אחוזים מתחת לערכם, וזכות הנושה להיפרע במהירות אינה מצדיקה פגיעה בסדר גודל כזה בערכם של נכסי החייבים.
]"ערים אנו לכך כי ההצעות המובאות כאן עלולות להביא להאטה במימוש בטוחות על ידי גופים בנקאיים" – ממשיכים המחברים – "אולם אנו סבורים כי דווקא הם יצאו נשכרים מהן".]
שונה הדבר בנידון כנידון דידן, כאשר בית הדין ממנה את הכונס כשלוחם של שני הצדדים למכור את הדירה במחיר הטוב ביותר בעבור שני הצדדים, שתפקידו של הכונס הוא לדאוג שהדירה תימכר לפחות במחיר השמאות.
