סמכות שיפוט על עצור שנעצר בתחנת משטרה בישראל

יפים לענייננו דברי המשנה לנשיאה א' רובינשטיין בע"פ 4200/13 פלוני נ' מדינת ישראל (21.08.2013), שנאמרו בהקשר קרוב לגבי בקשה לעיכוב תשלום פיצויים לקרבן העבירה עד להכרעה בעירעור: "[...] אכן, הסמכות הנתונה לבית המשפט בעיכוב הבצוע בעינה, אך דומני שדרך המלך הנכונה, כמדיניות שיפוטית ראויה, היא הפניית המבקש לחוק המרכז, וכך נעשה לא אחת בבית משפט זה. הטעם לדידי פשוט, שכן למרכז כלים טובים מאלה שבידי בית המשפט לחקירת יכולתו של הנאשם-החייב, והחוק הסמיכו – משמצא קשיי תשלום – לפרוס או לדחות" (פסקה יג, הדגשה הוספה – י"ע).

אלא שבאותו מקרה, היה מדובר בפקודת מאסר ש"נחתה" על הנדון בחלוף שש שנים לגזרי הדין שניתנו כנגדו ושנה אחרי חתימת צוי המאסר, שאז נקרא להתייצב בתחנת המישטרה ונעצר.

עם הפעלת פקודת המאסר, השב"ס עוצר את מרוץ המאסר הרגיל, מתחיל מרוץ המח"ק, ובסיומו ממשיך המאסר הרגיל.

נכון למצב המשפטי דהיום, הבקורת השיפוטית על החלטות המרכז לגביית קנסות, נעשית במסלול מנהלי בדרך של הגשת עתירה לבג"ץ. על אף האמור בס"ק ב' לעיל, יש לבית המשפט סמכות להורות על עיכוב ביצוע (=דחייה) של עונש קנס ומאסר חלף קנס לפי סעיף 87 לחוק העונשין במקרים מעין הילכת גוסקוב או ג'סאר או מקרים חריגים אחרים.

...

בהיעדר הסמכה של המרכז לגביית קנסות לעכב אפילו הגבלות שהוטלו על חייב, מצאנו כי אין בסמכותו להורות על עיכוב ביצועו של מאסר חלף קנס לאחר שזה כבר הופעל.

סוף דבר מצאנו כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא מהנימוקים שפורטו בסעיף 71 לעיל.

אשר על כן, הערעור נדחה.

הנחיית היועמ"ש מספר 4.1201 שכותרתה "ביקורים במתקני כליאה" קובעת כי היא חלה על ביקורים במתקני כליאה בכלל (בתי סוהר, בתי מעצר ותאי מעצר בתחנות מישטרה), כאשר מטרת הביקורים היא לבדוק את התנאים במיתקן הכליאה, דרכי הטיפול בכלואים בהם ואת נהולו התקין של מתקן הכליאה וההתאמה להוראות הדין ולהוראות אחרות.

ביקורת שיפוטית על החלטות השב"ס ההלכה הפסוקה קבעה כי לשב"ס מיתחם סבירות ומתחם מידתיות רחבים יחסית (ראו, למשל: עניין יונס, פס' 69 לפסק דינו של השופט י' דנציגר; עניין הררי פס' 37 לפסק דינו של השופט ד' מינץ וההפניות שם. ראו גם: עע"א 5537/02 מדינת ישראל נ' סרסאוי (10.11.2003) ("בדרך כלל יימנע בית המשפט מלהתערב בהחלטות שילטונות בתי הסוהר המתבססות על הנסיון המקצועי הייחודי הכרוך בניהול בתי סוהר"); בג"ץ 703/19 אמ.בי.איי פארמה בע"מ נ' משרד הבריאות, פס' 20 וההפניות שם (26.8.2019) (כשמדובר בהחלטה בעלת אופי מקצועי מובהק הנתונה לסמכותה ולמומחיותה של הרשות – הנטייה תהא שלא להתערב בהחלטת הרשות)).

...

בנסיבות אלה, אני סבור כי העתירה מיצתה עצמה – ועל כן יש להורות בשלב זה על מחיקתה תוך שמירת זכויות העותרים בעניין חוקיות ההסדר החדש, לאחר שיעוגן בפקודת הנציבות.

לטעמי, מאמצי חבריי לבחון את חוקיות המתווה לתיקון פקודת הנציבות כבר בשלב מוקדם זה הביא, בסופו של דבר, לחוסר התאמה בין מסקנותיהם והסעדים המוצעים על ידם, לבין המצב העובדתי כפי שהשתקף בפנינו לאחר הדיון בעתירה.

המסקנה שלפיה יש להימנע בשלב זה מהכרעה בעניין חוקיות התיקון המוצע לפקודת הנציבות, מקבלת משנה תוקף לאור העובדה כי המחלוקת שלפנינו מבטאת התנגשות מהותית בין הרשות המחוקקת לרשות המבצעת – אשר לכתחילה, מוטב כי תיושב ללא התערבותו של בית משפט זה. שאלת חוקיות המתווה המוצע עוסקת באופן הפעלת הפיקוח הפרלמנטרי על פעולותיה של הרשות המבצעת באמצעות שירות בתי הסוהר – ועל כן מצויה בלב ליבה של מערכת היחסים שבין הרשות המבצעת לרשות המחוקקת.

ההגנה הגישה ערר על החלטת המעצר של הקצין הממונה (ע"ק 11784-07-22) וזו נדונה יום למחרת, 7/7/22, בפני כבוד סגן הנשיא, הש' רועי פרי, בד בבד עם דיון בבקשת היחידה החוקרת לעצור את המבקש לחקירה בגין עבירה של הפרת הוראה חוקית (מ"י 11789-07-22).

כבוד השופט רועי פרי היתייחס לטענות הצדדים וקבע: "דעתי אינה נוחה מהשתלשלות ההליך. המדובר במעצר בלתי חוקי, של שעות מרובות, כאשר הטוען המשטרתי ציין כי ניסה מספר פעמים לפנות ליחידה במטרה לאתר את החשוד, שכן זה לא הובא לבית המשפט עד השעה הנקובה בה פוקע המעצר. לא ייתכן כי במדינה מתוקנת משטרת ישראל לא תדע היכן נמצא עצור המצוי במשמורתה, והטוען המשטרתי המייצגה באולם צריך לערוך פניות רבות במטרה לאתרו, כאשר היחידה החוקרת איננה מעדכנת אותו, עד שלבסוף עודכן כי החשוד הועבר לקבלת טפול רפואי כזה או אחר. התרשמתי כי הטוען המשטרתי אף לא ידע על הודעת קצין החקירות המרחבי של מרחב יפתח, בשיחתו עם המזכיר הבכיר מר יעקב כהן, ממדור המעצרים בבית המשפט, כי בכוונת היחידה החוקרת לשחרר את החשוד בתחנה למעצר בית בן 5 ימים לצד ערבויות. הטוען הסביר כי החשוד שוחרר בשעה 20:26 בהתאם לערובה הקיימת בתיק בערבות עצמית הרחקה ואיסור יצירת קשר בלבד. יד ימין אינה יודעת מיד שמאל. תמים דעים אני עם טיעוני הסנגור, במישור של החלטת בית המשפט כהחלטה גוברת.." (עמ' 6, ש' 21 ואילך).

תגובת המשיבה המשיבה ביקשה לדחות את הבקשה שכן אינה עומדת בתנאי סעיף 38 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו – 1996 (להלן: חוק המעצרים).

סעיף 38(א) לחוק המעצרים קובע: "נעצר אדם ושוחרר בלא שהוגש נגדו כתב אישום, ומצא בית המשפט שלא היה יסוד למעצר, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי האדם, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לו פיצוי על מעצרו והוצאות הגנתו בסכום שיקבע בית המשפט". ברע"פ 2707/17 פלוני נ' מדינת ישראל (6/7/17) קבע ביהמ"ש העליון כי תנאי מקדמי להשתת פיצויים לטובתו של חשוד הינו כי לא הוגש כנגדו כתב אישום.

הגשת הבקשה ה-"תרחישית" (כדברי כב' הש' פרי בהחלטתו לעיל) היא פסולה מעצם טיבה וטמונה בה סכנה ממשית למצב בו אדם יוותר אדם במעצר בנגוד לחוק, בנגוד להוראה שיפוטית וכאשר טוען המעצרים באולם נותר נבוך ואינו יודע היכן נמצא החשוד.

...

על כן, במקרה מיוחד זה, אין כל יתרון בהמתנה לסיום החקירה ושכלול המסקנה האם יש מקום להגיש כתב אישום בתיק זה. בבוחני את הליקויים אשר הובילו בסופו של דבר למעצרו של המבקש שלא כחוק, הרי שהמסקנה היא כי שרשרת של תקלות, שאין מקום לאפשר ולהתעלם מהתקיימותן, הביאו למחדל זה: ראשית, טוענת המשיבה כי "עקב מצבו הרפואי (של המבקש – א.א.ג) אכן היחידה החוקרת לא הצליחה להביאו לדיון. בהחלטת ק' האח"מ ישוחרר בתחנה ל-5 ימי מעצר בית". השעה אז היתה 15:58 , כאשר כמוזכר, לא מציינת היחידה החוקרת מה היה מועד שחרורו של המבקש מחדר המיון.

בשים לב לכלל השיקולים שהובאו לעיל אני מורה למשיבה לפצות את המבקש בסכום של 1,500 ₪.

סוף דבר על המשיבה לפצות את המבקש בסכום של 1,500 ₪ וזאת עד ליום 1/12/22.

בדיון זה התברר כי כבילתו של המבקש בתחנת המישטרה לא הסתכמה בהלנתו על מזרן בתחנה באחד הלילות, כשהוא כבול בידיו וברגליו, אלא שהמבקש נכבל בהזדמנויות נוספות גם לכיסא, כפי שהובא מפיו: "ביום שנעצרתי בחצות הייתי אזוק על כסא ידיים ורגליים, עד הבוקר. עד שלקחו אותי לדיון. לא קיבלתי מזרון באותו לילה ולא ישנתי. בדיון בהארכת המעצר החזירו אותי לתחנה. ישבתי על כסא עד שבסביבות 12 לקחו אותי לשיבא בית חולים פסיכיאטרי ברביעי בלילה, חזרנו לפנות בוקר ורק אז הביאו לי מזרון ושכבתי, עד הבוקר ובבוקר הייתי אזוק ידיים ורגלים. בבוקר התפנה התא, לקחו את העצורים שם לבית המשפט, הכניסו אותי לתא ועדיין הייתי אזוק. האיזוק היה רצוף. לשאלת ביהמ"ש אם ביקשתי ללכת לשירותים – אז הורידו לי ומישהו לקח אותי. זה היה סיוט." (עמ' 18) לתגובת ב"כ היחידה החוקרת שהוגשה לאחר הדיון צורפו המסמכים הבאים: ניסיון לאיתור מקום כליאה בשב"ס, הנחיות אג"מ מרחב דן בנושא לווי ושמירה על עצורים (להלן: הנחיות הכבילה), נוהל אג"מ 02.220.044 "כבילת עצורים" (להלן: נוהל הכבילה) וסיכום הבדיקה הפסיכיאטרית שנערכה בבית החולים תל השומר.

המסגרת הנורמאטיבית – פיצוי בגין מעצר שוא הסמכות לפסוק פיצוי בגין מעצר שוא קבועה בסעיף 38(א) לחוק המעצרים הקובע: "נעצר אדם ושוחרר בלא שהוגש נגדו כתב אישום, ומצא בית המשפט שלא היה יסוד למעצר, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי האדם, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לו פיצוי על מעצרו והוצאות הגנתו בסכום שיקבע בית המשפט." תנאי מקדמי – נעצר אדם ושוחרר בלא שהוגש נגדו כתב אישום ברע"פ 2707/17 פלוני נ' מדינת ישראל (06.07.2017) קבע בית המשפט העליון כי על מנת להורות על פיצוי בגין מעצר שוא לפי סעיף 38 נידרש תנאי נוסף והוא סיומו של ההליך בגינו נעצר חשוד ללא הגשת כתב אישום.

העילה לפצוי - קיומן של נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי אין חולק כי בקשת הפצוי אינה נשענת על העילה הראשונה לפי סעיף 38 שעניינה "לא היה יסוד למעצרו", שכן מדובר במי שמעצרו הוארך בהחלטה שיפוטית, אלא על החלופה השנייה בסעיף 38(א) שעניינה "נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי". מדובר בעילה כללית ועמומה המשמשת כ"עילת סל" לתוכה ניתן ליצוק תוכן ספציפי והיא מאפשרת לבית המשפט שיקול דעת רחב לפסוק פיצוי בהתאם לנסיבות (ע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל (נבו 22.01.2002); ע"פ 7826/96 רייש נ' מדינת ישראל (08.05.1997)).

נידרש כי השמוש באמצעי זה היה בלתי נימנע להשגת המטרה תוך ושהשימוש בכוח יהיה במידה הסבירה הנחוצה להשגת המטרה ולא יימשך לאחר השגתה; וכן לפקודת המטה הארצי 12.03.01 "הטיפול בכלואים בתאי מעצר שבאחריות משטרת ישראל" המורה בסעיף 4(א)(8) כי כבילת כלוא במקום מעצר תיעשה רק אם יש חשש סביר שהוא עלול לפגוע בעצמו או באחרים וזאת על פי הקבוע בנהלי אג"מ. כמו כן, עובדת הכבילה תתועד ביומן היחידה ויוגבר הפיקוח על העצור.

...

גם כאשר אין מנוס מכבילת אדם, יש להפעיל שיקול דעת זהיר ולנקוט באקט זה לפרק הזמן המינימלי הנדרש, תוך בחינה חוזרת של ההצדקה לכבילה (בש"פ 654/20 פלוני נ' מדינת ישראל (26.01.2020)).

לעניין זה יפים דבריה של הנשיאה (בדימוס) ד' בייניש בע"פ 5121/98 טור' יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי ואח' (פורסם בנבו, 04.05.06): "המעמד שניתן לזכויות היסוד של האדם מאז הוחקו חוקי היסוד בשנת 1992 נתן משקל רב יותר להתחשב בזכויות האדם המוגנות, ובנסיבות מתאימות אף גדל המשקל שיש לייחס להן לעומת ערכים ואינטרסים מתחרים. כך בוודאי בתחום המשפט הפלילי הנוגע באופן ישיר לזכותו של אדם - בין שהוא נאשם ובין שהוא נפגע עבירה – לכבוד, לחירות ולשלמות הגוף והרכוש" (פסקה 46) על הרקע הזה התקבלה לא אחת הטענה כי לאחר חקיקת חוק המעצרים, לאור תוצאתו הקשה והפוגענית של הליך המעצר ועל רקע המציאות החוקתית, ניתן לפצות אדם אשר נעצר מעצר שווא גם בגין נזקים שאינם ממוניים ואשר עניינם בפגיעה בזכויות, בכבוד ובחירות הנגרמים כתוצאה ממעצר, ואין בית המשפט מוגבל לסכום הפיצוי הקבוע בתקנה 8(א) לתקנות הפיצוי, הקובעת פיצוי בגין אובדן השתכרות בלבד (מ"י (ב"ש) 12543-01-15 אבו סעלוק נ' משטרת ישראל - תחנת דימונה, 06.12.15; מ"י (חי') 6081-02-15 אלון נ' מדינת ישראל, 03.11.2015; צ"א 24231-06-21 סוויסה נ' משטרת ישראל - תחנת גלילות, החלטתי מיום 13.06.2021 ופירוט הדוגמאות בסעיף 53; מ"י 32349-02-22 בציר נ' תחנת משטרה – בני ברק, החלטתי מיום 03.04.2022).

לאור כל האמור לעיל, אני מוצאת את עתירת ההגנה ראויה וסבירה ומורה למשיבה לפצות את המבקש בסכום של 5,000 ₪.

בפני בקשה לחייב את משטרת ישראל בפצוי המבקשת על מעצר שוא בהתאם להוראות סעיף 38 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים).

בדיון שהתקיים לאחר שכל החומר לנגד עיני הסנגור, בהוראת בית המשפט, טען הסנגור, כי לא היה למישטרה שמץ של יסוד סביר למעצרה של המבקשת, וכי המישטרה ניצלה את כוחה ועצרה אותה על לא עוול בכפה.

כמו כן, חשד סביר ברמה המצדיקה עריכת חפוש ללא צו שפוטי עשוי להתגבש כאשר המישטרה מקבלת מידע אודות תאורו של אדם החשוד בבצוע עבירה מסוימת או בדבר האיזור שבו עשוי להמצא החשוד.

עם זאת, כב' שופטת המעצרים, שדנה בהארכת מעצרו של האח החשוד, קבעה, על בסיס חומרי החקירה הראשוניים, כי יש יסוד סביר לחשד הקושר אותו להצתה, אך מנגד קבעה, ובצדק, כי יש חולשה בראיות, נוכח קיומו של סירטון ממצלמת האבטחה בדירתו, הממקם אותו בסמוך לשעת ההצתה, מגיע לדירתו, ועל כן לעמדתה, המישטרה הייתה צריכה לשחררו בתחנה.

...

דיון והכרעה: סעיף 38 (א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) מסדיר את זכותו של אדם שנחשד בביצוע עבירה לפיצוי בשל מעצר שלא היה בצידו יסוד: "נעצר אדם ושוחרר בלא שהוגש נגדו כתב אישום, ומצא בית המשפט שלא היה יסוד למעצר, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי האדם, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לו פיצוי על מעצרו והוצאות הגנתו בסכום שיקבע בית המשפט". בהקשר זה, נפסק, כי את הביטוי "שלא היה יסוד למעצר" יש לפרש בהתאם להוראות סעיפים 12 ו- 13 לחוק האמור, לאמור קיומו של יסוד סביר לחשד.

בנסיבות מצטברות אלה, לא מצאתי, כי מתקיימות אף אחת מהעילות הקבועות בסעיף 38 לחסד"פ, המצדיקות את חיוב המשטרה בפיצוי בגין מעצרה של המבקשת, ואני דוחה את הבקשה.