סמכות שיפוט בתביעה כנגד חברה רשומה ברשות הפלסטינית

אין ללישכת ההוצל"פ ו/או לבית המשפט כאן סמכות עניינית לידון בתובענה, זאת משום שאין להליך זה כל זיקה למדינת ישראל: המבקש הוא תושב קלקיליה והמשיב הנו תושב בית לחם, קרי, שני הצדדים אינם אזרחי ישראל; השיקים משוכים על בנק זר בשטח הרשות הפלסטינאית (להלן: הרש"פ); והשיקים נימסרו בעיר קלקיליה.

יצויין, כי בעיניין שמלאוי לעיל הוגשה בקשת הבצוע נגד שני הצדדים לעיסקת היסוד, קרי, גם נגד החברה הישראלית שמשכה את השיקים שחוללו, כחייבת נוספת בתובענה, ובכך קנו לישכת ההוצל"פ ובית המשפט בישראל סמכות מקומית לידון בהתנגדות; ואילו בעניינינו לא הוגשה בקשת הבצוע נגד טופ אפ בע"מ והיא כלל איננה צד להליך.

יפים לעניין זה דברי בית המשפט העליון בעיניין שורפה לעיל: "בתצהיר הנ"ל נאמר, כי השיק נימסר למשיב בסוף שנת 1970 בחנותו בתל-אביב על-ידי עיסאם סעיד סלאח אלעשי, שהוא כנראה הנפרע הנקוב בשיק, והוא שותפו של המערער. דברים אלה אינם מעלים ואינם מורידים לענין הסמכות. אילו נתבע עיסאם לכיבוד השיק, היה בכך כדי להקנות לבית-המשפט בתל-אביב-יפו סמכות שיפוט לפי תקנה 3(א)(2) לתקנות [סדר הדין האזרחי - ט.מ.] [...] כל אדם אחר, שנתבע יחד אתו, היה עלול להשפט באותו בית-המשפט. על-פי תקנה 3(ב). אך כהיות המערער נתבע יחיד, העובדה שבית-המשפט מוסמך היה לידון בתובענה נגד אדם אחר - שלא נתבע לדין - אינה מעלה ואינה מורידה." המסקנה היא, אם כן, כי אין מלכתחילה לבית המשפט כאן סמכות מקומית, וכפועל יוצא - בינלאומית, לידון בתובענה.

למעשה, הזיקה היחידה לישראל היא היותה של חברת טופ אפ בע"מ, אחד הצדדים לעיסקת היסוד ומי שניכתה את השיקים אצל המשיב, חברה הרשומה בישראל.

...

אף לו הייתי מוצאת, כי בית המשפט כאן היה מוסמך מלכתחילה לדון בתובענה, הייתי מגיעה למסקנה, כי אין הוא הפורום הנאות לדון בה. הלכה פסוקה היא, כי יש לבחון האם הפורום המקורי הוא "הפורום הטבעי", או שמא קיים פורום טבעי זר בעל סמכות לדון בתובענה.

סיכומו של דבר: אני מוצאת כי אין לבית המשפט כאן סמכות לדון בהליך וכי בכל מקרה הפורום הישראלי אינו הפורום הנאות לדון בתובענה.

לפיכך אני מורה על סגירת תיק ההוצל"פ שבכותרת ועל ביטול ההליכים שננקטו במסגרתו.

בהתנגדות, טענו החייבים כי בית המשפט בישראל אינו הפורום הנאות לבירור התביעה, שכן בהסכם נקבע שהדין שיחול יהיה הדין השרעי האיסלאמי ולא הדין הישראלי; הבנק הגיש כבר תביעה באותו עניין ובגין אותו חוב כנגד אותם החייבים בבית המשפט ברמאללה, ובכך הוא מעמיד אותם בסיכון כפול; הזוכה הוא חברה פלסטינאית בעלת רישיון פלסטינאי, פועלת בשטחי הרשות ונעדרת כל זיקה לישראל וגם החייבות 1-2 הן חברות הרשומות ברשות, מצויות בשטחי הרשות ונעדרות זיקה לישראל.

לגופו של עניין, החייבים אינם מכחישים כי פיגרו בתשלומים בחודשים מרץ - יוני 2020, אולם טוענים כי הדבר נעשה בהתאם להוראות מוסדות הרשות הפלסטינאית אליהם כפוף הבנק, לפיהן תשלומי ההלוואות נדחו עד ליום 31.12.2020, וזאת לנוכח משבר מגיפת הקורונה, וגם מכוח הסכמת הבנק שניתנה בעל פה בדבר דחיית התשלומים בשלושה חודשים.

לטענתו, קיימת זיקה חזקה לבית המשפט בישראל: החייבים 3-4, שהם הערבים להסכם הנם אזרחי ותושבי ישראל, מתגוררים בתחום שיפוטה של העיר ירושלים ובעלי תעודת זהות ישראלית; החייבות 1-2 על אף שהן מאוגדות בשטחי הרשות, הן בעלות זיקה לישראל שכן כל מניותיהן מוחזקות על ידי החייבים 2-4 והן מנהלות את עסקיהן גם בישראל וגם בשטחי הרשות; הזוכה מפעיל סניף בירושלים, בשכונת בית חנינה, שנועד לשרת את תושבי מזרחי ירושלים; ההיתקשרות בין הצדדים נעשתה בהסתמך על תעודות זהות ישראליות של החייבים 3-4 שהוחזקו כגורם ישראלי משמעותי מעורב, בנוסף להיותם בעלי מניות של החייבות 1-2, והציפייה הלגיטימית של הצדדים הייתה כי אכיפתו של השטר תהיה על ידי בית משפט בישראל- בהיעדר יכולת לאכוף את שטר החוב בתוך תחומי הרשות; התביעה שהוגשה כנגד החייבים בשטחי הרשות, הוגשה בעילה חוזית בעוד שההליך דנן הוא בעילה שטרית, ומכל מקום, לאחר חשיבה מחודשת, הוחלט לעכב את הטיפול בתובענה ברשות שכן הסיק כי הטריבונל הפלסטינאי אינו הפורום הנאות.

בתגובתם לתשובת הזוכה, העלו החייבים, לראשונה, טענה להעדר סמכות בינלאומית כנגד החייבים 1-2 וזאת מכוח סעיף 3 לצוו שעת חרום (יהודה והשומרון וחבל עזה – טפול בעבירות ועזרה משפטית) (שטחי המועצה הפלסטינאית - עזרה משפטית בעניינים אזרחיים), תשנ"ט-1999 (להלן: "צו שעת חרום").

...

כאשר נעתר בית המשפט לבקשה למתן היתר המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט של ישראל (בהתאם לתנאים הקבועים בתקנה 500 הנ"ל), הרי שעצם ההמצאה מקנה לבית המשפט בארץ סמכות לדון בעניינו של נתבע היושב בחו"ל. שונים הם פני הדברים כאשר מדובר בהמצאה לתושב הרשות.

בחינת ציפייתם הסבירה של הצדדים מובילה אף היא למסקנה, כי הפורום הישראלי אינו הפורום המתאים לדון בתובענה.

סוף דבר: לבית משפט זה סמכות שיפוט בינלאומית ותניית השיפוטי הזר אינה ייחודית.

אני מורה על סגירת תיק ההוצל"פ שבכותרת ועל ביטול ההליכים שננקטו במסגרתו.

אולם, משנטענה הטענה, יש לידון בה. התובעת, חברה הרשומה במירשם החברות המתנהל ברשות הפלסטינאית, עותרת בתביעתה לכך שהנתבעים יחויבו לשלם לה סך 7,957,938 ₪, כערכו ביום 4.11.2021 (יום הגשת התביעה).

בא כוח התובעת מוסיף, כי בכל מקרה לבית המשפט סמכות מקומית לידון בתביעה נגד הנתבעת מס' 4, חברת "מנורה מבטחים", ועל כן קנה בית המשפט סמכות לידון בתביעה כנגד כל יתר הנתבעים.

בתקנה 7(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי נקבע, כי "בית המשפט המוסמך לידון בתביעה הכוללת כמה נתבעים הוא בית המשפט המוסמך לידון נגד אחד מהם לפי תקנות משנה (א) או (ב)." התקנה העניקה איפוא לתובעת אפשרות לבחור את מקום השיפוט, ועתה יש לבחון, האם יש מקום לקיים את בחירתה או שמא יש מקום להעביר את התביעה לדיון בבית משפט אחר.

...

על כן, לאחר ששקלתי טענות באי כוח הצדדים, הנני מקבל טענות בא כוח הנתבעים, ובסיפא להחלטה זו יינתן צו המורה להעביר את הדיון בתביעה לבית המשפט המחוזי מרכז.

אשר על כל האמור לעיל, הנני מחליט כדלקמן: (א) הנני מורה להעביר את הדיון בתובענה לבית המשפט המחוזי מרכז.

(ב) הנני מחייב את התובעת לשלם לנתבעים, ביחד ולחוד, הוצאות הבקשה בסכום כולל של 5,850 ₪.

בהתאם לתקנה 3(ב) לתקנות, במקרה כזה, הסמכות המקומית נתונה "לבית הדין אשר באיזור שיפוטו נמצא מקום מגוריו של העובד או מרכז מפעלו של המעביד בישראל; אם מרכז מפעלו של המעביד הוא מחוץ לאיזור שיפוטו של בית דין לעבודה - בית הדין אשר באיזור שיפוטו נמצא מקום מגוריו של המעביד, או - אם המעביד הוא תאגיד - בית הדין אשר באיזור שיפוטו נמצא משרדו הרשום בישראל או כל מקום אחר בישראל שבו הוא מנהל עסקיו". ובכן, התובע הוא תושב הרשות הפלסטינאית ואין כל חולק כי מרכז מפעלה של הנתבעת נמצא באיזור התעשייה ברקן – כלומר מחוץ לאיזור השיפוט של בית הדין לעבודה.

התובע לא העלה כל טענה כנגד אמתות הרישום, או לעניין איזור תחום השיפוט, וטען רק כי אין לכתובתה הרשומה של הנתבעת רלוואנטיות לבחינת הסמכות המקומית.

בהחלטה זו חזר בית הדין הארצי על ההלכה אשר נקבעה בבר"ע (ארצי) 51714-06-15 אולניק חברה להובלת עבודות עפר וכבישים בע"מ – אבו הדיל (27.7.2015) ולפיה "הפניה לתקנה 5 אפשרית רק מקום שלתובענה אין מקום שיפוט מתאים לפי התקנות". יתרה מכך, הסוגיה העיקרית אשר נדונה בהחלטה אליה מפנה התובע, היתה פרשנות החלופה "או כל מקום אחר בישראל שבו הוא מנהל", מעסיק שהוא תאגיד, "את עסקיו". אולם בהקשר זה לא הועלתה כל טענה מצד התובע ואף ניתן להבין מכתב התביעה (בסעיף 48), כי התובע סבור כי הנתבעת מנהלת את עסקיה באיזור "שמחוץ לתחומי הקו הירוק". לאור כלל האמור לעיל, בשים לב לכתובתה הרשומה של הנתבעת בישוב קדימה, הרי שבהתאם לתקנה 3(ב) לתקנות נתונה כאמור ולכאורה הסמכות המקומית לידון בתביעה, לבית הדין האיזורי לעבודה בתל אביב.

...

כן נטען בתשובה כי "אין ממש חשיבות או רלוונטיות לשאלה היכן כתובתה הרשומה של הנתבעת, לצורך קביעת הסמכות המקומית", כי אין רלוונטיות לתקנה 3 לתקנות בית הדין לעבודה, וכי התקנה הרלוונטית לענייננו היאה תקנה 5 לתקנות שכן במקרה זה אין מקום שיפוט מתאים "בהתאם לתקנות הנ"ל". דיון ומסקנות ובכן, לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, אני סבורה כי לכאורה, הסמכות המקומי לדון בתביעה זו, אכן נתונה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב.

העירעור הנידון הוגש על פסק-דינו של בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופטת מיכל הירשפלד) מיום 10.8.2023 בת"א 47061-12-21, שעל-פיו נמחקה על הסף תביעת המערער נגד המשיבה, חברת ביטוח הרשומה ברשות הפלסטינאית (להלן גם – הרשות), תוך חיובו בתשלום הוצאות משפט בסך 3,000 ₪.

בית המשפט קמא עמד על כך שאין מחלוקת על כך שהמשיבה היא חברת ביטוח זרה שמקום מושבה ברשות הפלסטינאית ואף אין מחלוקת על כך שפוליסת הביטוח כוללת תניית שיפוט ייחודית, שכך מורה (סעיף 13 בפרק הרביעי של הפוליסה, שתרגומה לא היה שנוי במחלוקת): "הסמכות המשפטית: מובן ומוסכם בין החברה למבוטח כי כל תביעה משפטית העולה בהתאם למסמך זה צריך להגיש אותה לבתי המשפט הפלסטינאיים בעלי הסמכות בלבד". כמפורט בפסק הדין וכפי שעולה מכלל טענות הצדדים בכתב ובעל-פה, תמצית טענת המשיבה הייתה כי בפוליסה נקבעה תניית שיפוט ייחודית ברורה וכי לשיטתה, בכל מקרה בתי המשפט ברשות הם אף הפורום המתאים לידון בתביעת המערער.

...

לאחר עיון בכתב הערעור ובנספחיו, בתיק בית המשפט קמא ובפסק-דינו, הגעתי לכלל מסקנה כי הערעור נעדר סיכוי להתקבל וכי ניתן להכריע בו על יסוד החומר בכתב שלפניי ללא צורך בתשובת המשיבה (בהתאם לתקנה 138(א)(1) ו-(5) בתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018).

ביום 27.9.2021 התלקחה אש ברכב, ובסופו של דבר הרכב ניזוק לחלוטין והוכרז כי מצבו הוא "אובדן גמור". בעקבות זאת הוגשה ביום 21.12.2021 תביעת המערער נגד המשיבה אל בית המשפט קמא, כדי שתשפה אותו על נזקיו בסך 183,502 ₪, בהתאם לחוות דעת שמאי הרכב.

בהתאם לכל האמור, הערעור נדחה.