סמכות רשם הפטנטים להארכת מועדים בתביעות פטנטים

בהמשך קבע המשיב (שם, פסקה 12): "לשיטת המבקשות, אין להיתעלם מהדין הנוהג באירופה עת מדובר במסמך או פעולה של רשות שלטונית שם. אמנם, משהציב המחוקק תנאים הנוגעים למתן צוי הארכה לפטנט ייחוס במדינות מוכרות באירופה אכן אין להיתעלם מהדין הנוהג באירופה. עם זאת, לא ניתן להיתעלם מהעובדה שבעניינינו במדינות אחרות באירופה, שאינן בריטניה, נקבע מועד אחר – המועד המוקדם יותר של נקיטת ההחלטה שם ביום 18.5.2011. המבקשות הוצבו בפני קושי זה בשעת הדיון אך לא הציגו הסבר משכנע.

מעיון בהחלטה השנייה, נראה כי המשיב ביסס את מסקנתו, לפיה אין מקום לעיון מחדש בהחלטה הראשונה, על אלה: עיון נוסף בהחלטה צריך שיהיה רק במקרים חריגים על רקע נסיבות חדשות שנתגלו והליך זה אינו תחליף לערעור על החלטה המכריעה באופן סופי בתובענה.

אם יש לראות בהחלטה הראשונה החלטה מנהלית, אזי יש לרשות המנהלית סמכות לשנות החלטתה, אלא שבעת דיון בבקשה לשנות החלטה כאמור, על הרשות לאזן בין הצורך ביציבות ובשמירה על ציפיות סבירות ועל זכויות שנרכשו לבין הצורך בהגשמת האנטרס הצבורי.

עוד טענו המבקשות בפני הרשם, כי הפטנט עתיד ליפקוע רק בשנת 2022 ותקופת ההארכה תתחיל רק ביום 19.9.2022, ומאחר וטרם ניתן צו הארכה ומדובר בהארכה של יומיים בלבד, אין בעיון מחדש כדי לפגוע בזכויות דיוניות או מהותיות של צדדים אחרים.

...

סוף דבר הערעור מתקבל.

המשיב ישלם למבקשות את הוצאות הערעור, ושכ"ט עו"ד בסך 18,000 ₪.

לעמדת סאנופי, הטענה בדבר הטעיית רשם הפטנטים מהוה הרחבת חזית אסורה גם על-פי "הגישה המודרנית" באשר לסמכות בית המשפט להכריע בעילות שלא נטענו כראוי בכתב התביעה.

לכן, שאלה סבוכה זו, הן ביחס למקור הסמכות בדין הישראלי להטלת פיצויים עונשיים, הן באשר למכלול שקולי המדיניות הכרוכים בכך, ממילא לא יכולה להיות מוכרעת בגדרי הליך זה. למקרא חוות דעתה של חברתי, השופטת ע' ברון, אבהיר כי כלל לא הנחתי את כובד המשקל על התקופה שלאחר הגשת ההיתנגדות, אלא על ידיעתה של אוניפארם על מצב הדברים והמועד לידיעה זו. כל שנאמר על ידי בפיסקה 19 לעיל הוא שהגשת ההיתנגדות היא ה"מופע" הגלוי הראשון שבו אוניפארם יכולה להבהיר לרשם הפטנטים מדוע בקשת הפטנט חסרת כל יסוד, כפי שהבהירה, ובכך לנטרל את הסיכון ממנו היא חוששת – כי הבקשה לפטנט תיתקבל על סמך מידע מטעה (וכפי שציין היועמ"ש – ניתן אף להגיש בקשה להקדמת הבחינה – ראו סעיף 19א(ג) לחוק הפטנטים).

אוניפארם הגישה תביעה בעילה של עשיית עושר ולא במשפט בטענה שבקשת הפטנט השני הייתה "חלשה" ובעלת סכויים נמוכים להיתקבל על ידי רשם הפטנטים; וכי סאנופי שהייתה מודעת לחולשת הבקשה, הגישה אותה במטרה להאריך באופן מלאכותי את תקופת ההגנה על הפטנט הראשון באמצעות יצירת תקופת השקה בסיכון, ובתוך כך לשמר את מעמדה המונופוליסטי בשוק הרלוואנטי.

...

לכן אני מצטרפת לתוצאה שאליה הגיע המשנה לנשיאה ח' מלצר, שלפיה יש לדחות את הערעור שהגישה סאנופי בתיק העיקרי.

המסקנה הנובעת מכך היא שעומדת לאוניפארם זכות לערער על ההחלטה במסגרת הערעור על פסק הדין כולו.

סוף דבר סיכומו של דבר, דעתי היא כי יש לדחות את הערעור של סאנופי, ולקבל את הערעור שכנגד שהוגש על ידי אוניפארם, ומשמע שהדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי לצורך מתן חשבונות וקביעת שיעור ההשבה.

נ' טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ (ניתן ב-19.5.2011) (להלן: "עניין Merck"): "בתקופת הביניים שבין פירסום קיבול בקשת הפטנט ועד להחלטת הרשם בבקשה, אין בידי בעל האמצאה זכות קניינית באמצאה. זכותו הקניינית מתגבשת רק עם הענקת הפטנט, ככל שהרשם החליט להעניקו בעקבות הכרעה בהתנגדויות. בהיעדר זכות קניינית בתקופת הביניים, ובהיעדר ביטחון כי בסופו של יום יוענק פטנט, לא עומדת לבעל האמצאה, על פי חוק הפטנטים, זכות להגן על האמצאה כלפי כולי עלמא בדרך של קבלת סעדים כנגד הפרה, בין צוי מניעה, ובין פצויי הפרה. בשלב זה, תפיסת דין הפטנטים היא כי אין להגביל את התחרות החופשית בשוק בדרך של מתן סעדים כנגד המתחרה, שתכליתם לבלום את ניצולו של פרטי האמצאה, נשוא בקשת הפטנט, ושימושו בפרטיה. יחד עם זאת, גם לגבי תקופה זו אין החוק מקנה מעמד בכורה מוחלט לחופש התחרות. הוא קובע, כי מקום שמתחרה משתמש בפרטי האמצאה בתקופת הביניים, ובסופו של יום מוענק לבעל האמצאה פטנט, זכאי בעל הפטנט לתבוע פצויי הפרה מהמתחרה, המתייחסים לא רק לתקופה שלאחר מתן הפטנט אלא גם לתקופת הביניים, בטרם ניתן הפטנט, ממועד פירסום קיבול הבקשה ואילך". לפיכך, ועניין זה חשוב להבנת המשך הדיון, בתקופה שבין פקיעת הפטנט שפקע (3.2.2008) לבין זניחת בקשת הפטנט ביחס Form 2 (יוני 2010), לא הייתה אומנם סאנופי יכולה לקבל צו מניעה (או לתבוע כל סעד אחר) נגד מתחרה שהייתה עושה שימוש ב- Form 2 לצורך יצור תחליף גנרי לתרופה פלוויקס, ואולם חברת תרופות גנרית שהייתה עושה שימוש כזה הייתה מבצעת מה שמכונה בענף "השקה בסיכון", דהיינו השקה שעלולה הייתה להטיל עליה בדיעבד אחריות משפטית כלפי סאנופי, אם יקבע ביום מן הימים שיש לדחות את ההתנגדויות לבקשת הפטנט, ולהעניק את הפטנט לסאנופי.

לחילופין, אף אם הייתי סבור כי הטענה בדבר הטעייה בהליך בקשת הפטנט חורגת במידת מה מכתב התביעה המתוקן, הרי שהמקרה שלפניי נופל לגדר הגישה המודרנית לסמכות בית המשפט להכריע על פי עילות שלא נטענו כראוי בכתב התביעה.

מכאן שעלינו לבחון, במסגרת העקרונות המקובלים בדיני עשיית עושר ולא במשפט, האם הטעה של רשם הפטנטים על ידי בעל פטנט במטרה להביא להארכה דה-פאקטו של תקופת המונופולין, מהוה הפרת כלל תחרות המזכה את המתחרה לא רק בתביעת פיצוי (תביעה העומדת לו לפי דיני ההגבלים העיסקיים ואולי גם לפי דיני הנזיקין), אלא גם בתביעה לטובות ההנאה שהפיק המפר.

...

לפיכך, גם ללא סיוע דיני ההגבלים העסקיים, היה מקום למסקנה כי הטעיה כלפי רשם הפטנטים מהווה לא רק הפרת החובות כלפי המדינה, אלא גם הפרת כללי התחרות החלים בין מתחרים.

בספרי "הגנה על כללי תחרות" הבעתי בעניין זה את העמדה הבאה: "פתרון המבוסס על דיני עשיית עושר ולא במשפט מעורר את השאלה למי מהמתחרים להעניק את זכות התביעה. לנושא זה סבורני שמוטב להתייחס בעת בחינת הסיטואציות הקונקרטיות, שכן בחלקן הוא זוכה לפתרון מיידי, ובאחרות הוא מחייב התמודדות. בלשון כללית אציין כי במקרה שבו בוצעה הפרה של כללי התחרות כלפי מספר מתחרים ראוי לאפשר את זכות התביעה לאותם מתחרים שהפעולה השפיעה בצורה החזקה ביותר על מסחרם ... במידה ומספר תובעים פוטנציאליים נמצאים במעמד דומה ... הרי שראוי להכיר בכך שהם מהווים נושים במשותף ביחס לרווח שהופק מהפרת כללי התחרות" (גרוסקופף, הגנה על כללי תחרות, 227 וראו גם עמוד 332).

סוף דבר לאור כל האמור לעיל דין הבקשה למתן חשבונות להתקבל.

בעקבות בקשת המבקשים החליט רשם הפטנטים, המדגמים וסימני המסחר ביום 8.11.2012 כי יש למחוק את סימני המסחר מהמרשם.

אחר הדברים האלה הגישו המשיבים ביום 19.12.2013 כתב תביעה נגד המבקשים לבית המשפט המחוזי (ת"א 39666-12-13), בגדריו התבקש צו מניעה קבוע גם כלפי המבקשים נגד השמוש בסימני המסחר הלא רשומים, בטענה כי זכות השמוש הבלעדית בהם מוקנית מכוח הסכם למשיבה 1.

לאור האמור נדחה הדיון לגוף הבקשה ליום 10.2.2014 (לאחר הגשת בקשה להארכת מועד שהתקבלה).

זו לשון התקנה: "ניתנה החלטה על פי צד אחד או שניתנה באין כתבי טענות מצד שני, והגיש בעל הדין שנגדו ניתנה ההחלטה בקשת ביטול תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה, רשאי בית המשפט או הרשם שנתן את ההחלטה – לבטלה, בתנאים שייראו לו בדבר הוצאות או בעניינים אחרים...". לטענת המבקשים, האמור בתקנה אינו מקנה סמכות לבית המשפט להתנות את ביטול פסק הדין בתנאים שאינם ממין העניין, כגון תנאי זה. כמו כן הם טוענים כי הדבר פוגע קשות בזכויותיהם המהותיות והדיוניות בכל הנוגע לסעד הזמני שניתן, בודאי כאשר בנוסף לסעד זה הם חויבו בהפקדת סכום כסף משמעותי כערובה להוצאות.

...

בנסיבות אלו אין מנוס מלערוך "פלגינן דיבורא" בהחלטת בית המשפט המחוזי, לבטל את ההחלטה בדבר צו המניעה הזמני ולהשיב את הסוגיה לפתחו על מנת שידון בה לעומקה ויתן את החלטתו המנומקת.

הבקשה מתקבלת אפוא, צו המניעה הזמני מבוטל, והדיון בבקשה למתן הסעד הזמני יוחזר לבית המשפט המחוזי.

בהתחשב בהתנהלות הצדדים החלטתי שלא לעשות צו להוצאות.

דיון בית המשפט המחוזי האריך, כאמור, את המועד להגשת הבקשה, והחזיר את הדיון לסגן הרשם על מנת שידון בבקשה גופה ויפעל על פי סמכותו להתנות את מתן הארכה "בתנאים שימצא לנכון למניעת פגיעה בחברות הגנריות". בית המשפט לא קבע אמנם בעצמו את התנאים, אך ציין כי חברות גנריות יוכלו לפנות לרשם הפטנטים ולהוכיח לו כי החלו במימוש זכותן ובכך יזכו לפטור מהגנת הפטנט של המערערת.

לאחר ההליך הסבוך של רישום פטנט, זכאי בעל הפטנט שנירשם, כאמור בסעיף 49(א) לחוק: "...למנוע כל אדם זולתו מנצל בלי רשותו או שלא כדין את האמצאה שניתן עליה הפטנט, בין בדרך המוגדרת בתביעות ובין בדרך דומה לכך שיש בה, לנוכח המוגדר באותן התביעות, עיקר האמצאה שהוא נושא הפטנט (להלן – הפרה)." מקובל לומר כי לבעל הפטנט מונופולין על המצאתו (ראו, למשל ע"א 345/87 Hughes Aircraft Company נ' מ"י, פ"ד מד (4) 45; ע"א 7614/96 צחורי ובניו תעשיות בע"מ נ' "רגבה" - מושב שיתופי חקלאי בע"מ, פ"ד נד (3) 721).

...

לסיכום: אני סבורה שאין אפשרות לפתרון "מאזן" בין רקורדטי לבין אינטרס הציבור ואינטרס החברות הגנריות בדרך של התניית תנאי מהסוג שציין בית המשפט המחוזי.

טענה זו אין בידי לקבל.

אשר על כן יש לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ולהחזיר על כנה את החלטתו של סגן הרשם.