כאשר סעיפי משנה 96(א1) ו-96(ב1) הם הסדרים שנוספו במועדים מאוחרים (חוק בתי המשפט (תיקון מס' 62), התשע"א-2011; חוק בתי המשפט (תיקון מס' 59), התש"ע-2010, בהתאמה), נוכח כינונם של משרת רשם בכיר ובית המשפט לעניינים כלכליים ומנהליים – הסדרים שלא בא זכרם וטרם חלמו על קיומם בפקודת הרשמים.
ברם, כפי שנאמר לעיל, "שרשרת" הסמכויות המתחילה בחוק הבוררות, דרך פקודת הרשמים והמסתיימת בחוק בתי המשפט, מובילה אותנו למסקנה שאין בילתה: סעיף 38 לחוק הבוררות, המפנה בעניינינו לסעיף 8(ב) לפקודת הרשמים שהלך לעולמו בשיבה טובה, הוחלף בסעיף 96(ב) לחוק בתי משפט והוא המקור הנורמאטיבי המעודכן ממנו ניתן לגזור את ההכרעה בדבר ערכאת העירעור הנכונה במקרה זה. אין רלוואנטיות לעניין זה להוראת סעיף 96(א) לאותו חוק, כהכרעת בית המשפט המחוזי.
...
לדעתי אפוא, דין הערעור להתקבל, ונוכח התוצאה על פיה למבקש זכות ערעור לפני בית המשפט המחוזי על החלטת הרשמת שאישרה את פסק הבוררות, הדיון יוחזר לפני בית המשפט המחוזי אשר יחליט בעניין לפי מיטב שיקול דעתו וחוכמתו.
ת
השופט י' עמית:
אני מסכים למסקנה אליה הגיע חברי, השופט ד' מינץ.
כשלעצמי, איני סבור כי האמור בפסק הדין בעניין שלם (בג"ץ 1520/94 שלם נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מח(3) 227 (1994)) נאמר כבדרך אגב, ובהיבט זה ייתכן כי פסק דינו של חברי חורג מהמסקנה שם. ברם, מאחר שבעניין שלם נוספו לתסבוכת הדיונית גם שאלות הקשורות לסמכויות רשם בית הדין לעבודה, איני רואה מניעה לסטות מהלכה זו, ככל שניתן לראותה כהלכה.
