בעניינינו נותבה הבקשה לרשמת הבכירה שנתנה את פסק הדין שלביטולו עתר המבקש, והיה זה מסמכותה הטבועה לידון בה. יוזכר, כי מוסד הרשם הבכיר הוא חדש יחסית, משנת תשע"א (הוסף בתיקון לחוק בתי המשפט), והוא קרוב מאוד למעמד השופט (ראו סעיף 84א לחוק בתי המשפט).
...
כך למשל, כשעולות טענות של מעשה בית דין, חוסר סמכות או התיישנות, כמובן יכול היה בית המשפט לדון בתביעה כולה ולהגיע בסופה למסקנה כי יש לדחות את התובענה על יסודן; אך כדי לייעל ולקצר את ההליך, ולעשות מעין "קפנדריה" (ע"א 316/56 קרמש נ' דבי, פ"ד יא 1336, 1341 (1957)), מתמקד בית המשפט בטענה העשויה לייתר את ההליך כולו, ובוחן אותה לגופה בנפרד.
בהתאם לסיווג זה נפסק, כי החלטה להיעתר לבקשה לדחיה על הסף היא "פסק דין", שכן היא "סוגרת" את ההליכים, ואילו החלטה לדחות בקשה כזו היא "החלטה אחרת" שכן ההליך ממשיך להידון (הערעור האזרחי, בעמ' 119 ראו גם ד"ר ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד (מה' 2, תשס"ח-2008), 208).
נוכח כל האמור אין בידי להיעתר לבקשה.
