סמכות רשות מקומית לפרק מפגע בטיחותי בשטח ציבורי

כן נטען שלרמ"י סמכות לגדר את שטחיה אף אם אינם מהוים שטחי מרעה ואף אם הם שטחי מתרוכה וכי החלטה זו התקבלה על פי הערכות גורמי המיקצוע ואין כל חובת הוועצות במועצה לשם כך. עוד נטען כי מעבר לגידור שטח המרעה, מצוי במקום "גידור הסטורי הקפי שנועד למנוע מפגעים בטיחותיים...שממוקם בקרקעות מדינה". עוד טענו המשיבות כי לא הוכח שמדובר כלל בגידור חדש וכן לא הוכח שגידור שטחי המתרוכה פגע בגישה לחלקה כלשהיא, שכן קיימים במקום שערים ומעברים.

נטען כי דוקא פירוק הגדרות, או מניעת גידור בעתיד, עלול לגרום נזק כספי למדינה או לפגוע באנטרס המגולם בשמירה על הקרקע ועל אפקטיביות אכיפת השמירה.

בהנתן שמדובר בשטחים המצויים בתחום שיפוטה של המועצה, מדובר בנושא המצוי בליבת עיסוקה שהוא "לפעול בכל עניין הנוגע לציבור בתחום המועצה, לקיים סדר ...לשמש נאמן או אפוטרופוס לכל עניין צבורי" (אליהו וינוגרד, דיני רשויות מקומיות (2010), 369; סעיף 146 לצוו המועצות המקומיות) וכן לצורך "מתן שירותים לתושביה. זה ייעודה, ולייעודה זה חייבת היא להקדיש את משאביה" (בג"ץ 10104/04‏ שלום עכשיו שעל מפעלים חנוכיים נ' גב' רות יוסף, הממונה על היישובים היהודיים ביהודה ושומרון, פ''ד סא(2) 93).

...

די בכך כדי להביא למסקנה לפיה המועצה לא הוכיחה, לעת הזו, סיכויים טובים לזכות בהליך העיקרי בכל הנוגע לשטחים הפתוחים.

ראו: "מקום בו מרכז הכובד של ההליך הוא ענין שבסמכות בית המשפט האזרחי או הפלילי, והתקיפה העקיפה מתייחסת לשאלה משנית העולה באופן אינצידנטלי לסוגיה העיקרית, ושההכרעה בה דרושה לצורך ההכרעה בענין הנדון בפני בית המשפט, הנטייה היא לאפשר תקיפה עקיפה, בהעדר סיבה מיוחדת לשלול. יצוין כי המצב האופייני לתקיפה עקיפה הוא העלאת הטענה נגד האקט המינהלי כטענת הגנה. לעומת זאת, מקום שמהותו האמיתית של ההליך או מרכז הכובד שלו הוא בהכרעה בשאלת תוקפו וחוקיותו של אקט שלטוני, ובמיוחד כאשר מושא התקיפה הוא שיקול הדעת השלטוני לגופו, או כאשר מדובר בסוגיה שלטונית מורכבת או רגישה או בעלת השלכה רחבה, יש להימנע בדרך כלל מבירור הענין במסגרת תקיפה עקיפה". (ע"א 4291/17 עו"ד מוטי אלפריח נ' עיריית חיפה (6.3.2019); ההדגשה שלי – י.ט.) סיכומו של דבר, המועצה לא הוכיחה שסיכוייה לזכות בהליך העיקרי טובים.

התוצאה התוצאה היא שדין הבקשה להידחות.

מיקום שעון המים וחיבור המים – בחוות דעת בן עזרא נטען, כי שעון המים של הנכס הוצב בשטח צבורי באופן שבולט ממנו צנור המהוה מיכשול בטיחותי וכי עלות התיקון היא בסך 4,000 ₪.

בחוות דעת שטרנברג נטען כי המסלעה ניבנתה על פי היתר הבניה ובהתאם לדרישות הרשות המקומית וכי המפרט אינו מהוה חלק ממסמכי ההסכם בין הצדדים.

התובעים טענו בסיכומיהם כי המומחה אינו מוסמך לקבוע פיצוי בגין אי התאמה, והדבר בסמכות שמאי בלבד, כאשר המומחה מטעם בית המשפט אינו שמאי.

[ר' עמ' 42 – 43, ש' 32 – 35 וש' 1 – 4, בהתאמה, שם] בהמשך הסביר המומחה כי לאחר פירוק המרצפות, יש להציב אמצעי חימום לצורך ייבוש החול וסיכם כי הוא מעריך "שמבחינת הנושא של הייבוש של החול, יחד עם האיוורור והחימום זה צריך ליפתור את הבעיה." [ר' עמ' 44, ש' 12 – 13, שם] המומחה הסביר בחקירתו כי מדובר בפיתרון אשר מבוצע לעיתים קרובות כדלהלן: "ש: עכשיו אני רוצה להבין. אתה תרים 2, 3 מרצפות, תשים יבשנים שם. וזה יפתור את הבעיה של הריצוף בכל האזור?

...

בנסיבות אלו אני סבור כי בעניין הוצאות המשפט [כלומר – אגרות בית המשפט (על החלק לגביו אושרה התביעה), שכר טרחת המומחים מטעם התביעה, שכר העדים וכיוצא בזה], תישא הנתבעת בסכום גלובלי בסך של 10,000 ₪ אשר משקף את האיזון האמור לעיל.

בעניין שכר טרחת עורך דין, אני סבור כי יש לפסוק שכר טרחה לטובת התובעים, אולם באופן המשקף את האיזון האמור לעיל.

הנתבעת תשלם לתובעים את הסכומים האמורים לעיל בתוך 30 יום מהיום.

"דואליות נורמאטיבית זו המאפיינת את המיכרז הצבורי נובעת מאופיו הייחודי של מוסד משפטי זה , ושילוב נאות בין שתי מערכות הדינים המיושמות לגביו יש בו כדי להגשים באופן מיטבי את המטרות שלשמן נועד והן: הגנה על עקרון השויון, שמירה על טהר המידות ומניעת משוא פנים ושחיתות, בצד השאיפה לאפשר לרשות להיתקשר בעסקה כלכלית מיטבית תוך היתנהלות יעילה החוסכת בכספי הציבור. מבין המטרות הנ"ל זוכה בדרך כלל עקרון השויון למעמד בכורה" [ד"ר אליהו וינוגרד דיני רשויות מקומיות 655 (2010- התש"ע, הדגשה לא במקור).

התובעת מפנה למכתבים שנשלחו למתחרים של התובעת (נספח יא לתצהירו של חכמאת) לראיה בדבר התערבותו של מהנדס המועצה לפירוק שלטי הפירסום, מכתבים אשר על גבם מכותבים גורמים נוספים במועצה.

ראשית, הקמת והצבת שלטי פירסום בשטחים צבוריים של המועצה, אינם פעילות סמויה שניתן לטעון לגביה, כי אינה בידיעת המועצה.

במכתבו למר עמאד אבו טריף ומר חכמאת מולא מיום 16.6.2010 (נספח ח' לתצהירו של מר חכמאת) פנה בבקשה לנציגי התובעת חכמאת בבקשה להסיר כל שלט שמהוה מפגע כלפי הולכי רגל וכלפי התנועה, בתוספת הערה "כל מי שמעוניין בהצבת שלוט שיפנה למועצה מקומית ירכא מחלקת בטיחות בדרכים ו/מגן פירסום ירכא". ממכתבו זה לא עולה אינטרס משותף עם התובעים כי אם להפך, פקוח על פעילותם.

השלישי- לבית המשפט סמכות, מן הצדק, לפטור צד לחוזה פסול מהשבה ולחייב את הצד האחר בקיום החיוב שכנגד" (גבריאלה שליו חוזים ומכרזים של הרשות הציבורית 47 (תש"ס).

...

לסיכום נחה דעתי, כי החוזה בין הצדדים הנו חוזה פסול ונגוע באי חוקיות היורדת לשורשו.

כל מסקנה אחרת תוליד עמה עשיית עושר ולא במשפט ולפיכך נדחית על ידי.

לאור כל האמור התביעה נדחית.

עריית תל אביב- יפו הנה רשות מקומית אשר בתחום המוניציפלי שלה נמצא הבניין בו אירעה התאונה.

התובע ניסה לעבור מעל צמח, אחז בידיו בגדר, כאשר לפתע חש בזרם חשמלי אשר גרם לו להיצמד לגדר מבלי יכולת להתנתק ממנה לפרק זמן של מספר דקות, כאשר כל אותו פרק זמן חש את הזרם בגופו, עם רעד מתמיד של כל השרירים בגוף, עד שלבסוף הצליח להתנתק מהגדר ונותר מפויח ויד שמאל שחורה כתוצאה מן ההתפחמות (להלן: "התאונה").

אם חברת החשמל יש לה סמכות לנתק את הזרם מהמתקן הצבורי בבניין, משמע שגם מוטלת עליה החובה לבצע ביקורות לגבי המתקן הזה במיוחד כאשר המתקן הזה מספק חשמל למערכת תאורה היקפית שאומנם מקיפה מיגרש חניה של בניינים, אך יחד עם זאת אותה גדר היא גם מפרידה בין הבניין לבין התחום הצבורי.

לא זו בלבד, אלא מכוח העובדה שהגדר משולבת עם עמודי התאורה, והיא נחשבת לחלק מהמדרכה, הדבר הופך את התאורה גם לתאורה שנמצאת במרחב צבורי, הגם שמקור הזרם שלה הוא בשטח הפרטי ולמתקן הפרטי, וכשיש לחברת החשמל אחריות לתאורה שנמצאת במרחב הצבורי.

באשר לעירייה, טען ב"כ התובע המלומד כי היא חבה בפצוי מכוח סעיפים 235, 236 לפקודת העיריות אשר מגדירים את אחריות הערייה לבטיחות הרחובות.

כמו כן, הערייה אחראית לשלום הציבור ולמניעת מפגעים במרחב המשמש את הציבור, או נושק למרחק הצבורי לפי סעיף 235 לפקודת העיריות (להלן: "הפקודה") הקובע כדלקמן: סעיף 235: "בעיניין רחובות תעשה העיריה פעולות אלה:

יש לזכור שאפילו אין מוטלת על רשות שלטונית כל חובה, וסמכותה היא רשות בלבד, עשויה אותה רשות לחוב חובת זהירות ברשלנות בשל אי-הפעלה רשלנית של סמכותה (ראה ע"א 862/80 עריית חדרה נ' אהרון זוהר פ"ד לז(3) 757).

...

) התובע עבר סדרת טיפולים, והמומחה הפסיכיאטר מטעם בית המשפט ציין בחוות דעתו: " ממליץ כי ימשיך במעקב פסיכיאטרי במסגרת בה מטופל כיום וכן ממליץ על טיפול פסיכותרפויטי בתדירות של אחת לשבוע למשך שנה. עלות פגישה טיפולית כזו בין 300 ל-400 ₪ כולל מע"מ בשוק הפרטי, במידה ויש לו ביטוח משלים יוכל כנראה לקבל טיפול זה בעלות מופחתת במסגרת הקופה המבטחת." סבורני כי יש לפצות את התובע בראש נזק זה בסכום גלובאלי לעבר ולעתיד אשר גם לוקח בחשבון את גילו של התובע ואת נכותו בסך של 20,000 ₪.

אי לכך, סבורני כי לאור נכותו הרפואית, ולנכויות הזמניות, ולטיב פציעתו, יש מקום לפיצוי התובע בסכום גלובלי, סביר והוגן בגין ראש נזק זה. בענייננו אני מעריך את שווי העזרה לה נזקק התובע בסך 10,000 ₪ וזאת לעבר ולעתיד.

בשים לב לאמור לעיל, לשיעור הנכות הצמיתה של 10% ובהתאם לגילו וימי האישופז, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 80,000 ₪ בגין ראש נזק זה. סוף דבר אי לכך ולאור כל האמור לעיל הנני מחייב את הנתבעות ביחד ולחוד כדלקמן : הפסד ופגיעה בכושר ההשתכרות: 150,000 ₪ הוצאות רפואה ונסיעות: 20,000 ₪ עזרת הזולת: 10,000 ₪ כאב וסבל: 80,000 ₪ סכום הפיצוי הכולל: 260,000 ₪ כמו כן ישאו הנתבעות בהוצאות משפט וכן בשכ"ט עו"ד בגובה 15.2%.

הרשות המקומית טענה בכתב הגנתה, כי הבאגר איננו אלא גרוטאה נטושה, אשר עמד זמן רב, ללא לוחית רישוי, בשטח צבורי, אשר יועד לבניית בית ספר, באיזור מאוכלס ובשל כך, היוה סכנה לילדים ששיחקו בסביבה.

השאלה שבמחלוקת הפלוגתא היחידה העומדת להכרעתי, עניינה בדבר מקור הסמכות שבדין, שלפיו רשאית היתה הרשות לנקוט בפעולות לסילוק הבאגר ובשאלה, האם בנסיבות העניין, נהגה הרשות כדין ובגדר הסמכות שהוענקה לה. הפן הדיוני מתצהירי הרשות עולה, כי הבאגר הושאר בשטח צבורי פתוח, היוה מיטרד ומפגע בטיחותי לתושבי המקום ומשהנסיונות לאתר את בעליו לא צלחו, לא נותרה ברירה בידה, אלא לפעול לסילוקו.

אולם, עם כל הכבוד הראוי, הרשות לא היתה מוסמכת לפרק את הבאגר לחלקים ו"לחתוך אותו עם ברנר", באופן שלא ניתן לעשות בו שימוש עתידי ובכך לגרום לנזק בלתי הפיך ואובדן מוחלט לבעליו, אלא, לגרור את הבאגר ממקום המצאו כיחידה אחת, לפעול למכירתו ולהעמיד את תמורת מכירתו לרשות בעליו, בנכוי הוצאות הפינוי והכל, כפי שנקבע בסעיפים 8ב-8ג לחוק שמירת הניקיון ומשלא עשתה כן, חרגה מסמכותה ואחראית לפיצוי התובעת בגין נזקיה.

...

מכאן, אין מקום לקבל את טענתה החלופית של הרשות, לעניין היות הבאגר גרוטת רכב, כמשמעו בחוק שמירת הניקיון וזו נדחית.

מכל המקובץ עולה, כי הבאגר הינו רכב, כהגדרתו בחוק שמירת הניקיון ובנסיבות העניין, אין לראות בו גרוטת רכב ומשכך ומשלא נהגה הרשות, לעניין גרירת הבאגר, על פי הקבוע בסע' 8א-8ג לחוק שמירת הניקיון, הנני קובע, כי הרשות חרגה מסמכותה ועליה לפצות את התובעת, בגין נזקיה.

סוף דבר הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת, סך של 50,000 ₪ בצרוף הפרישי הצמדה וריבית כחוק, מיום 31.3.2001 ועד התשלום בפועל.