סמכות ראש ההוצאה לפועל להפחית סכומים בפסק דין

יתיר הסתמכה על מסמכים אלה, שכוננו את חוב החייבים לה: ראשית, הסכם שיעבוד להבטחת מסגרת אשראי בסך של כשני מיליון ₪ שהעמידה יתיר לחברת ג. נתנאל סחר והשקעות בע"מ (להלן חברת נתנאל), שתאריכו 30.3.2011 (להלן הסכם השיעבוד הראשון); שנית, כתב-ערבות עליו חתמו החייבים לטובת יתיר, בו ערבו אישית ביחד ולחוד להשבת מלוא הסכום נושא הסכם השיעבוד הראשון ליתיר, תוך שיעבוד מדרגה שניה של הדירה ליתיר (להלן הסכם הערבות הראשון); שלישית, הסכם שיעבוד מיום 16.12.2011 שנחתם בין יתיר לחברת נתנאל לשם הבטחת מסגרת אשראי בסך שלושה מיליון וחצי ₪ שהעמידה יתיר לחברה זו (להלן הסכם השיעבוד השני); רביעית, כתב-ערבות עליו חתמו החייבים לטובת יתיר, בו ערבו ביחד ולחוד להשבת הסכום נושא הסכם השיעבוד השני ליתיר, אף זאת תוך שיעבוד מדרגה שניה של הדירה לטובת יתיר (להלן הסכם הערבות השני); לבסוף, פסק-דין חלקי מיום 9.6.2015 שניתן בתביעה שהגישה יתיר נגד חברת נתנאל, החייבים והורי החייב (להלן תביעת יתיר) בת"א (מח' ת"א) 22275-05-13 לשם פרעון החוב נושא הסכמי השיעבוד והערבות הללו (להלן פסק-הדין החלקי), ופסק-דין משלים מיום 29.12.2015 שניתן באותו הליך (להלן פסק-הדין המשלים).

על הדיון בבקשה חל סעיף 38 בחוק ההוצאה לפועל בנוסחו הקודם, טרם תיקון 29, שמורה כך: (א) היו המקרקעין שעוקלו משמשים, כולם או מקצתם, בית מגורים לחייב, רשאי ראש ההוצאה לפועל להורות על מכירת המקרקעין ועל פינוי החייב ובני משפחתו הגרים עמו מהמקרקעין, ובילבד שהוכח תחילה, להנחת דעתו, שיהיה לחייב ולבני משפחתו הגרים עמו מקום מגורים סביר, או שהועמד לרשותם סידור חלוף.

תמצית הטענות בעירעור העקרי ובערעור שכנגד ערעור החייבת נסב על שיעור הסכום שנפסק לה בגין דיור חלוף; נטען כי כב' הרשמת שגתה כאשר הפחיתה את הסכום לו זכאית החייבת מסך של כ-500,000, מחצית יתרת הכספים, לסך של 132,000 ₪, לגביו נטען כי נפסק על הצד הנמוך.

ואמנם, מעיון בפסק הדין של בית המשפט קמא, בהודעת העירעור ובערעור שכנגד, עולה - על פני הדברים - כי העירעור שכנגד הוגש על עניין השונה לחלוטין מן העניין שנידון בעירעור העקרי.

שנית, בכל הנוגע לתשלום החוב ליתיר, יצר פסק-הדין החלקי איבחנה בין החייבת לבין החייב; נקבע כי סכום החוב המוסכם ישולם ליתיר בראש ובראשונה מיתרת התמורה המגיעה לחייב בגין מכר הדירה, ואילו ההפרש ישולם מחלקה של החייבת בתמורת מכירת הדירה [שם, בסע' 7].

במציאות זו חטאה כב' הרשמת לתפקידה – תפקיד של הכרעה בהליך אדברסרי שאינו מקנה לכב' הרשם סמכות אינקויזיטורית, כאשר תרה היא עצמה אחר ראיות באתר יד 2 כדי לדלות ממנו נתונים על-אודות טווחי השכירות באיזור לדירת ארבעה חדרים וכאשר קבעה על-יסוד בדיקה עצמאית זו כי מדובר בסך שנע בין 5,000 ₪ ל-6,500 ₪ [פס' 98 בהחלטה].

סעיף 38(ג)(2)(א) בחוק ההוצאה לפועל מורה: "שווי הסידור החלוף יהיה בסכום המאפשר לחייב לשכור דירת מגורים באיזור מגוריו התואמת את צורכי החייב ובני משפחתו הגרים עמו למשך תקופה שלא תעלה על 18 חודשים; ואולם רשם ההוצאה לפועל רשאי להעמיד לרשות החייב ובני משפחתו הגרים עמו סידור חלוף לתקופה ארוכה מהתקופה האמורה אם סבר שקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת". סעיף 38 בחוק שקדם לתיקון 29, על-פיו דנה כב' הרשמת בבקשה, לא קבע מה תהא תקופת הדיור החלוף, באופן שהוליד את העיסוק בנושא בעיניין נגולה.

...

איני מקבלת את טענת החייבת כי יתיר והמפרק חלקו בפני כב' הרשמת אך ורק על עצם זכותה לדיור חלוף אך לא טענו דבר לגבי כימות הזכות, אם ימצא שהיא קיימת.

במובן זה, אני מקבלת את הערעור שכנגד ודוחה את הערעור העיקרי.

אני מקבלת אפוא את הערעור שכנגד בחלקו ופוסקת לחייבת, כדמי דיור חלוף, סך 72,000 ₪ אשר יועבר לידיה מתוך הסכום שהופקד בתיק הפירוק, זאת תוך שלושים יום מעת המצאת פסק-הדין למפרק.

סעיף 6(ב2)(1) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 קובע כי על אף האמור בכל דין או הסכם, הוגשה בקשה לבצוע פסק דין או שטר בחלוף שנה מהמועד שבו היה אפשר להגישה לבצוע בלישכת ההוצאה לפועל, ייווספו לסכום הקבוע בפסק הדין או בשטר, לפי העניין, רק הפרישי הצמדה וריבית, כהגדרתם בסעיף 1 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, מהמועד שבו היה אפשר להגיש את הבקשה לבצוע בלישכת ההוצאה לפועל ועד למועד שבו הוגשה הבקשה לבצוע.

(ג) על אף הוראות סעיף קטן (ב), רשאים הרשות השיפוטית או ראש ההוצאה לפועל לקבוע, מטעמים מיוחדים שיירשמו, שיעור ריבית צמודה הנמוך מריבית הפיגורים לגבי התקופה שממועד הפרעון עד התשלום בפועל, ובילבד שהריבית לא תפחת מהשיעור שנקבע בפסק הדין לתקופה שעד מועד הפרעון.

סמכות זו מעוגנת כיום הן בסעיף 5(ג) לחוק פסיקת ריבית והצמדה (שצוטט לעיל), הן בסעיף 81א4 לחוק ההוצאה לפועל (כפי שהורחבה בחוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 63), התשע"ט-2019, ס"ח 116, 121, שבתוקף מיום 2.1.2019), הקובע: סמכות רשם ההוצאה לפועל להפחית ריביות 81א4.

...

המשיבה טוענת שיש לדחות את הבקשה מאחר שהמבקש השתהה חמש שנים בפתיחת תיק ההוצאה לפועל.

פועל יוצא מן האמור הוא שדין הערעור להתקבל.

מסקנה זו מייתרת את הצורך לבחון את טענת המערער שבכל מקרה היה מקום להוסיף ריבית פיגורים על פרק הזמן שבין מועד הפירעון וכניסת תיקון מס' 50 לתוקף (7.4.2016), סוגיה הנוגעת לתחולה רטרואקטיבית של התיקון לחוק (ראו והשוו: ע"א 216/74 ויגל נ' אצט מפיצים (1965) בע"מ, פ"ד כט(1) 141 (1974)).

סוף דבר מכל המקובץ לעיל, הערעור מתקבל.

"ב"כ הצדדים: בשלב זה קיבלנו המלצת בית המשפט והגענו בינינו להסכמה לפיה פסק הדין יינתן לפי סעיף 79א. לחוק בתי המשפט, בין ריצפה ותקרה, בין הפחתה של 0 לבין הפחתה של 500,000 ש"ח, כשכל אחד מהצדדים יטען בקצרה". בעקבות הסכמה זו ניתן פס"ד כדלקמן: "מסכום פסק הדין של בית משפט השלום יופחת הסך של 280,000 ש"ח. מאחר וסכום פסק הדין כפי שנפסק בבית משפט השלום שולם במלואו, יוחזר הסך של 280,000 ש"ח על ידי המשיבים למערערת ...

ברע"א 9085/00 אברהם שטרית נ' אחים שרבט חברה לבנין, נז(5) 462 (2003) נקבע "עקרון הוא כי בית-המשפט מסיים את מלאכתו וממצה את סמכותו עם מתן הכרעתו במחלוקת. לאחר מתן פסק-הדין שוב אין בידו להדרש פעם נוספת לנושא ההיתדיינות, להוסיף על החלטתו, לגרוע ממנה או לתקנה אלא במסגרת המותרת לו בחוק והיא בגדרי תיקון טעות, כמשמעותה בסעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, או במסגרת הבהרה הנתנת על-ידי בית-המשפט לפסק-הדין לצורך ביצועו על-פי בקשתו של ראש ההוצאה לפועל, מכוח סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967. טעויות סופר עניינן תיקון שגיאות שחלו מחמת פליטת קולמוס או השמטה מקרית, טעות לשון, טעות בחישוב והוספת דבר באקראי. מדובר בעיקר בשיבושים טכניים שחלו שניתן לתקנם בתוך 21 יום מיום מתן ההחלטה. הבהרת פסק-דין על-פי חוק ההוצאה לפועל איננה אלא מתן הסבר ופירוש לפסק-הדין ככל הנידרש לשם ביצועו במסגרת הליכי הוצאה לפועל. אין בבקשת הבהרה כזו כדי להסמיך את בית-המשפט להוסיף על פסק-דינו או לתקנו אלא להבהירו בלבד. עיקרון "גמר המלאכה" “Functus Officio” נועד להבטיח כי יהא סוף לדיונים ולמחלוקות בין צדדים כדי להגשים ערך של ודאות, בטחון משפטי ומניעת הטרדת בעלי-דין לאחר סיום משפטם.

ודוק, הסמכות לפנות בבקשה כזו לבית המשפט שנתן את פסק הדין אינה מסורה לצדדים, אלא לרשם ההוצאה לפועל בלבד, וזאת לאחר שהשתכנע שהדבר נחוץ לצורך ביצוע פסק הדין.

...

שעה שאין מדובר בטעות טכנית, שניתן לתקנה, אלא במחלוקת מהותית, לגבי בסיס ההסכמה וסמכות ההבהרה נתונה לביהמ"ש רק מכח פניית ראש ההוצל"פ ואף כי נפלה טעות בפסה"ד עת צויין, שהסכום שולם במלואו, בהסתמך על דברי המערערת, כי "הסכום שולם", טעות זו אינה ניתנת לתיקון במסגרת בקשה לתיקון פסה"ד. בכפוף לאמור בס' 12 לעיל לתיקון הפרוטוקול לבקשת המשיבים - הבקשה נדחית.

אני מסכים לפיכך כי דין הבקשה לתיקון פסק הדין להידחות, אף אם מנימוקים שונים.

הגם שהמוסד אינו כפוף להחלטת ראש ההוצאה לפועל לעניין שיעור התשלום, מבוטח רשאי, במסגרת זכות הטיעון, לטעון כי יש להפחית משעור הקזוז (ה-10%) לשיעורים נמוכים יותר ולהביא גם את סכום הצוו שנקבע בתיק ההוצל"פ כטיעון.

היחס בין צו חיוב בתשלומים לבין זכות הקזוז מכוח סעיף 14 לחוק המזונות קיומה של סמכות קזוז למוסד אף בעת מתן צו לתשלומים לסעיף 14 לחוק המזונות, אשר צוטט במלואו לעיל, שלושה סעיפי משנה אשר כל אחד מהם מסדיר היבט שונה: סעיף משנה (א) מסמיך את המוסד לגבות מהחייב "כל סכום שהגיע או המגיע ממנו לזוכה לפי פסק הדין למזונות", תוך שהוא מתייחס לזכות המוסד לגבות בנוסף לקרן החוב ריבית ("כפי שנפסק") והוצאות גביה ושכר טירחת עורכי דין ("כפי שנקבע בהוצאה לפועל").

יושבת ראש ועדת העבודה, ח"כ שושנה ארבלי אלמוזלינו, בדבריה במליאת הכנסת לפני הקריאה השניה והשלישית של החוק, ציינה כך: "גביית החוב מן החייב תבוצע באמצעות לשכות ההוצאה לפועל שליד בתי המשפט, ולצורך זה יבוא המוסד במקום הזכאי כאילו ניתן פסק הדין לזכותו. לדרך זו יתרונות רבים מאחר שלחוב למזונות יש דין קדימה לפני חובות אחרים, ונוסף על כך יוכל המוסד לבקש את מאסרו של החייב. דרך אחרת של גביית החוב מן החייב היא האפשרות של קזוז. לפי החוק המוצע יהיה המוסד זכאי לקזז כל סכום המגיע מן המוסד לחייב על חשבון חוב המזונות שהחייב חייב לפי פסק הדין למזונות". (פרוטוקול הישיבה המאתיים ושמונים ושמונה של הכנסת השביעית מיום 23.3.1972, עמ' 2050).

...

הנה כי כן דין הערעור בסוגיה המשפטית העקרונית של היחס בין צו חיוב בתשלומים לפי החלטת רשם ההוצאה לפועל לבין זכות הקיזוז של המוסד לפי סעיף 14(ג) לחוק המזונות להידחות, וכך אף נדחה הערעור לעניין מתכונת יישומו של הקיזוז בעניינו של המערער.

בנסיבות המיוחדות של העניין, בהן לא הוצגה התמונה העובדתית לאשורה על ידי התובע הלא מיוצג בפני בית הדין האזורי ועובדות לכאוריות מסוימות התבררו לראשונה במהלך הדיון בערעור מצד אחד ולנוכח מאמצי השיקום של המערער העולים מהמסמכים הלא רבים שצורפו להליך, מהצד האחר, מצאנו לנכון להחזיר לפנים משורת הדין את הדיון בסוגית השיהוי המנהלי (בלבד) לבית הדין האזורי ולאפשר למערער להגיש כתב תביעה מתוקן בטענה כאמור, וזאת עד לא יאוחר מיום 30.11.2023.

סוף דבר - הערעור בסוגיה המשפטית העקרונית של היחס בין צו חיוב בתשלומים לפי החלטת רשם ההוצאה לפועל לבין זכות הקיזוז של המוסד לפי סעיף 14(ג) לחוק המזונות ומתכונת יישומו של הקיזוז בעניינו של המערער נדחה.

] "(א) המוסד יגבה מן החייב כל סכום שהגיע או המגיע ממנו לזוכה לפי פסק הדין למזונות, לרבות ריבית כפי שנפסק והוצאות גביה ושכר טירחת עורך דין כפי שנקבע בהוצאה לפועל.

בהכרעתו הסתמך בית הדין הארצי על פסיקה קודמת שניתנה על ידו – עניין קובס, עניין עמר ועניין ברוכים[footnoteRef:8], שם נקבע כי לנתבע יש סמכות לקזז סכומים מתשלומים המגיעים ממנו על פי דין לחייב, כך שהחלטת רשם ההוצאה לפועל בדבר הסדר תשלומים או צו תשלומים, אינה מחייבת את הנתבע בהפעילו את סמכות הקזוז על פי סעיף 14(ג) לחוק המזונות.

אשר למערער באותו הליך, הוא טען כי ניתן להפעיל את זכות הקזוז עת משלם הנתבע לחייב המזונות תשלום חד-פעמי בגין גמלאות עבר (כפי שנפסק בעיניין עמר ובעניין ברוכים), אך זכות הקזוז בגין גמלה שוטפת מוגבלת "רק לסכומים שראש ההוצאה לפועל לא דן בהם במסגרת הכנסותיו של המבוטח". לטענת המערער, החלטת רשם ההוצאה לפועל היא ההחלטה של הרשות המנהלית הרלוואנטית, וכפי שערכאה שיפוטית לא תחליף את שיקול דעתה של רשות מנהלית, כך אף רשות מנהלית אחרת (הנתבע) אינה יכולה לשים עצמה במקום הרשות המנהלית הרלוואנטית.

זאת ועוד, בחינת ההנחיות הפנימיות של הנתבע אף מלמדת כי שיעור הקזוז מגימלה שוטפת אינו עולה על 10% מסכום הגימלה, וכי בכל מקרה יוותר בידי החייב סכום שלא יפחת מסכומה של קצבת הבטחת הכנסה, תוך שמירת העקרון ולפיו חרף הקזוז, גם בגין חוב העבר, נשארת בידי החייב קצבת קיום מינימאלית להבטחת קיומו[footnoteRef:9].

...

מכל מקום, נאמנה ומקובלת עלינו טענת הנתבע, כי אין בכך שפקיד התביעות, משיקולים כאלה או אחרים, מסתפק בהליכי גביה באמצעות לשכת ההוצאה לפועל, משום הודאה או הסכמה לטענה שהוא אינו רשאי לבצע גבייה כפולה[footnoteRef:13].

על כן ולאור כל האמור לעיל, ובהינתן פסיקתו המפורשת והברורה של בית הדין הארצי שהתייחסה ודחתה טענות דומות לאלה שהועלו כאן, טענותיו של התובע דינן להידחות במלואן.

] סוף דבר לסיכום – דין התביעה להידחות.