סמכות עניינית תביעת פיצויים בגין נזקי גוף בסכסוך משפחתי

מכל המקובץ עולה, שלבית הדין לעבודה סמכות ייחודית לידון בתביעות שבין קופות החולים לבין מבוטחיהן בכל הנוגע למערך הזכויות והחובות הצומחות למבוטח על פי חוק ביטוח בריאות ולמתן שירותים לפי חוק זה. סמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה משתרעת גם על סיכסוך הנובע מחברותו של התובע בתכנית השב"ן. בע"ע (ארצי) 1008/02 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' קופת חולים לאומית (מיום 24.11.2004) נקבע כדלהלן: "... המחוקק איפשר לקופות החולים לבטח את מבוטחיהן בביטוח משלים. מכאן, הסמכות העניינית לידון בביטוח הבריאות כמו גם בביטוח המשלים הוא לבית הדין לעבודה" (עמוד 16, הדגשה הוספה).

אך הטענה הבסיסית היא אפליה – על רקע מין, נטייה מינית, על רקע מצב משפחתי ועל רקע מוגבלות והסעדים המבוקשים נוגעים לזכויות המגיעות להם, לטענתם, עקב היותם חברים בתכניות השב"ן. ראשית יושם אל לב, שהמחוקק משתמש בביטוי מצומצם "תביעת נזיקין" ולא בתובענה נזיקית או בעוולה על פי פקודת הנזיקין, שהן רחבות יותר וכוללות בחובן תובענות שאינן בהכרח בגדר תביעת נזיקין, כפשוטה.

כך גם בעיניין פרפרה נקבע, ש"תביעה לפצוי בגין ניזקי גוף ונזקים בלתי ממוניים שנגרמו כתוצאה מאי אספקתם של שירותים מסוימים" אינה מצויה בסמכותו של בית הדין לעבודה, שכן השאלות המתעוררות במסגרת דיון בתביעה מסוג זה הן שאלות "נזיקיות" במובהק, "כך, על בית המשפט לידון בשאלה האם קיים קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק, בצפיות הנזק ובעמידה על הקפו. לבית הדין לעבודה אין כל מומחיות בדיון בשאלות מסוג זה" (פסקה 7).

...

גם אם ייקבע, שקופת חולים היא בגדר רשות, עדיין דין התביעה, שעילתה בפריט 1 או בפריט 9 לתוספת השניה, להתברר בבית המשפט המחוזי.

סבורני, שאין לקבל את טענות כללית בעניין זה וכי הסמכות לדון בבקשות האישור נתונה לבית הדין האזורי לעבודה, כפי שנקבע, בת"צ 53786-04-13 שמאי נ' קופת חולים כללית: "גם טענתה הנוספת של קופ"ח כללית, כי הסמכות לדון בתובענה נתונה לבית משפט לעניינים מנהליים מן הטעם שקופת חולים היא "רשות" ושסעיף 5(ב)(2) לחוק תובענות ייצוגיות גובר על סעיף 54(ב) לחוק ביטוח בריאות - אינה יכולה לעמוד: ראשית, המבקשים לא ביססו את בקשת האישור על פרט 11 לתוספת השנייה של חוק תובענות ייצוגיות אלא על פרט 1 שעניינו בתביעת לקוח נגד "עוסק". ככל שהמשיבות טוענות כי התובענה אינה כשירה להתברר כייצוגית שכן אינה באה מסיבה זו או אחרת בשעריו של פרט 1 לתוספת השנייה, הרי מקום העלאת הטענה הנו בבית המשפט המוסמך לדון בתובענה הייצוגית אם תאושר כפי שהוגשה, היינו, בבית הדין לעבודה; שנית, ככל שיש "התנגשות" בין הוראתו של סעיף 5(ב)(2) לחוק תובענות ייצוגיות לבין סעיף 54(ב) לחוק ביטוח בריאות נראה, כי ידה של ההוראה האחרונה היא על העליונה, וזאת בהיותה דין ספציפי הגובר על הדין הכללי" (פסקה 11 להחלטה).

סוף דבר הסמכות העניינית הייחודית לדון בבקשות האישור נתונה לבית הדין האזורי לעבודה.

רקע ביום 17.12.2018 הגיש התובע תביעת פיצויים בגין ניזקי גוף.

כן ר' ה"ט (שלום חי') 20377-08-12 חן נ' שרף (20.9.2012) – שם נדחתה בקשה לצוו ונפסק כי הפעלת חוקרים פרטיים כלפי צד להליך בוררות היא פעולה לגיטימית ובלעדיה עלולה להשלל זכות המשיבים להעלות טענות ולנסות ולהוכיח צדקת דרכם; להחלטה הדוחה מטעמים של חוסר סמכות עניינית בקשה למתן צו למניעת מעקב לרבות באמצעות חוקרים פרטיים על רקע סיכסוך קבוצי, כשהמבקש הוא יו"ר ועד העובדים והמשיבה היא המעסיקה, ר' סע"ש (איזורי ת"א) 46638-08-15 אלישע יאיר - חברת קל אוטו בע"מ (25.8.2015).

מכל מקום גם אם אדון בבקשה על פי הסמכות הנתונה לי כשופט בקדם משפט כפי הקבוע בתקנה 143 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "תקנות סד"א"), לא מצאתי מקום להעתר לה. למיטב ידיעתי, טרם נדונה בפסיקה סוגיה שעניינה הגבלת חוקרים פרטיים מלחקור/ליבלוש אחר הוריו של תובע בתביעת ניזקי גוף של בנם, והצדדים גם לא הפנו לכל פסיקה שכזו בטיעוניהם.

אין ספק שמהמסמכים הרפואיים שצורפו עולים לפחות 2 ניסיונות אובדניים (מיסמך מבי"ח מאיר מאוקטובר 2018 שצורף לתשובה לתגובה – ניסיון אובדני בבליעת כדורים; מיסמך מבי"ח מאיר מדצמבר 2016 שצורף לבקשה – ניסיון אובדני בחיתוך ורידים אמצעות סכין גילוח), וכן קיים רושם לירידה קוגניטיבית בשנים האחרונות ואי שקט מהעת האחרונה (מיסמך רופאת המשפחה מיום 5.3.2020).

...

נטען, כי אין בבקשה טענה כי החקירה נעשתה שלא כחוק או שלא הייתה עניינית, ולפיכך דין הבקשה להידחות.

מכל מקום גם אם אדון בבקשה על פי הסמכות הנתונה לי כשופט בקדם משפט כפי הקבוע בתקנה 143 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "תקנות סד"א"), לא מצאתי מקום להיעתר לה. למיטב ידיעתי, טרם נדונה בפסיקה סוגיה שעניינה הגבלת חוקרים פרטיים מלחקור/לבלוש אחר הוריו של תובע בתביעת נזקי גוף של בנם, והצדדים גם לא הפנו לכל פסיקה שכזו בטיעוניהם.

כעקרון מקובלת עלי העמדה, לפיה יש נסיבות בהן ניתן יהיה להגביל את פעולות החקירה מטעמו של נתבע, כאשר הנזק שעלול להיגרם מהחקירה גדול מהתועלת העשויה לצמוח ממנה – ובכלל זה מקום בו צפויה סכנה לבריאות או לחיים של הנחקר.

סוף דבר הבקשה נדחית.

המחלוקת העיקרית היא, אם כן, האם על התובעת להשלים את סכום האגרה לשעור של אחוז מסכום התביעה בגין ניזקי גוף, שלא בשל עבירות מין, בהתאם לסעיף 1 לתוספת הראשונה לתקנות האגרות מישפחה שכותרתה "תביעה לסכום כסף קצוב" או שמא יש מקום להחיל את הוראות תקנה 5 לתקנות האגרות הכלליות, שעניינה "אגרה לתביעה לפיצויים בשל ניזקי גוף". רקע ביום 6.2.20 הגישה התובעת כתב תביעה אשר על גביו נכתב: "מהות התביעה: תביעה אחרת לפי

כבוד השופטת וילנר, בהסכמת כבוד השופטת ברון וכבוד השופט מינץ, קבעה כי תובענה מעין זו "עילתה סיכסוך בתוך

בהקשר זה יוזכר, שכבוד השופטת וילנר קבעה, מפורשות, בפסק הדין בעיניין פלונית 2020 , שהדיון בסוגיית הסמכות העניינית ביחס לתובענות בגין פגיעות מיניות רלוואנטי באותה מידה באשר לתובענות נזיקין בגין אלימות במשפחה באופן שיש להחיל את הקביעות אף על תובענות אלה (פסקה 14 ).

...

במקרה זה נקבע כי בגין נזקי הגוף תשלם התובעת אגרה מופחתת על פי סיווגן בתקנות האגרות הכלליות.

העוסקת כל כולה בנזקי גוף, ומשבאנו לכלל מסקנה לפיה גם בבית המשפט למשפחה אין חובה לפרש את סכום התביעה לנזקי גוף, ממילא גם לא ניתן לסווגה כתביעה לסכום קצוב, וכפועל יוצא לא ניתן להורות על תשלום האגרה בהתאם לסעיף 1 לתוספת הראשונה" (ע"ר (משפחה ירושלים) 27527-09-19 .

(9.03.2020) עיזבון מ' (המנוח) נ' מ פסקה נוכח כל האמור ובשל הלאקונה בתקנות האגרות משפחה ביחס להסדרת האגרה שיש לשלם בגין תביעות נזקי גוף, שוכנעתי, כי בנסיבות תיק זה נכון להחיל על התובענה את הוראות תקנה 5 ותקנה 5א לתקנות האגרות הכלליות.

התביעה הוגשה בשם עזבון המנוח מ' (המערער 1), רעייתו (המערערת 2) ובנותיו (המערערות 3-4 ) כנגד אחי המנוח, אשר כנטען רצח את המנוח ביום בדקירות סכין על רקע סיכסוך ירושת אימם ז"ל. הסעדים שנתבעו בכתב התביעה נוגעים XXX כולם לניזקי גוף ממוניים ושאינם ממוניים אשר כנטען נגרמו למערערים כתוצאה מהעוולה 11 .

כיום עומדת האגרה בתביעה לניזקי גוף המוגשת לבית המשפט השלום על הסך של 6,869 ₪ (כאשר גבול הסמכות העניינית מבחינת בירור תובענות כספיות בבית משפט השלום עומד כיום על סך של 2.5 מיליון ₪), ואגרה המוגשת לבית המשפט .

בתקנות החלות בבית המשפט למשפחה כלל לא קיימת ההבחנה אם מדובר בתביעה לפיצויים בגין ניזקי גוף או אם נזקים אחרים.

...

אציין אך שהמסקנה האמורה מתיישבת אף עם הדין הנוהג לפיו יש לפרש את דיני האגרות באופן ליבראלי, כך שבמקרה של ספק לגבי חיוב ההליך בתשלום אגרה יועדף הפירוש המקל עם המתדיין.

העולה מהאמור הוא שלא היה מקום לחייב את המערערים לשאת בתשלום אגרה לפי סעיף 1 לתוספת הראשונה, כי אם בחיובם בתשלום אגרה לפי סעיף 6 לתוספת, ועל כן דין הערעור בעניין זה להתקבל.

לאור האמור לעיל, דין הערעור להידחות בכל הנוגע לצירוף "העיזבון" כתובע בהליך; ולהתקבל בכל הנוגע לחובת כימות סכום התביעה ולסיווג האגרה כפועל יוצא מכך.

בכתב התביעה עתר התובע לפצוי כספי בסך של 200,000 ₪ בגין הנזקים הכלכליים ההשפלה והתעמרות שנגרמה לו. בסעיף 2(א) לכתב התביעה המתוקן הוא מבקש שיפסקו לו פיצויים בגין הנזקים שסבל וסובל מהנתבע – הפסדי שכר, היתנכלות, היתעמרות, השפלה, זדון, הפליה, פגיעה בחופש העיסוק ופגיעה בכבוד האדם (ההפניה הנה לכתב התביעה המתוקן אולם טענות זהות/דומות מופיעות בכתב התביעה המקורי).

בפסק דין בעיניין עע"מ 3309/11 נדב קוטלרסקי נ' המועצה המקומית תל מונד (פורסם במאגרים משפטיים) (להלן:- "פרשת קוטלרסקי"), נקבע כדלקמן: "על דרך הכלל, הסמכות העניינית של בתי המשפט האזרחיים הולכת אחר הסעד..... לעומת זאת, הסמכות העניינית בבתי המשפט לעניינים מנהליים נקבעת בעיקר לפי העניין הנידון, על פי רשימת נושאים שנקבעו בחוק וכאשר אחד הצדדים הוא "רשות" כהגדרתה בחוק (בדומה לבית המשפט לעינייני מישפחה, המוסמך לידון בסכסוך בין בני מישפחה כהגדרתם בחוק ובתובענה "שעילתה סיכסוך בתוך המשפחה, יהא נושאה או שוויה אשר יהא)" רשימת הנושאים המקנים סמכות עניינית לבית המשפט לעניינים מינהליים מצויה בסעיף 5 לחוק כאמור: בית משפט לענינים מנהליים ידון באלה – (1) עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בענין המנוי בתוספת הראשונה ולמעט עתירה שהסעד העקרי המבוקש בה ענינו התקנת תקנות, לרבות ביטול תקנות, הכרזה על בטלותן או מתן צו להתקין תקנות (להלן – עתירה מנהלית) מיום 8.8.2005 תיקון מס' 15 ס"ח תשס"ה מס' 2020 מיום 8.8.2005 עמ' 738 (ה"ח 77) (1) עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בענין המנוי בתוספת הראשונה ולמעט עתירה שהסעד העקרי המבוקש בה ענינו התקנת תקנות, לרבות ביטול תקנות, הכרזה על בטלותן או מתן צו להתקין תקנות (להלן – עתירה מינהלית); (2) ערעור המנוי בתוספת השניה (להלן - ערעור מנהלי); (3) תובענה המנויה בתוספת השלישית (להלן - תובענה מינהלית); (4) ענין מנהלי או ענין אחר שנקבע בחוק אחר כי בית משפט לענינים מנהליים ידון בו, ובכפוף להוראות אותו חוק.

" מכרזים הוגדרו כאמור בפיסקה 5 לתוספת הראשונה לחוק : "מכרזים – עניני מכרזים של גוף או רשות המנויים בסעיף 2 לחוק חובת המכרזים, התשנ"ב-1992, ועניני מכרזים של רשות מקומית, שענינם היתקשרות בחוזה לבצוע עסקה בטובין או במקרקעין, לבצוע עבודה או לרכישת שירותים, וכן מכרזים שענינם מתן רישיון או זיכיון לפי דין." בפרשת קוטלרסקי נפסק כי תביעת פיצויים בעקבות אי זכייה במיכרז או בעקבות מיכרז שבוטל או שלא היתקיים.

...

לכך אוסיף כי דומה אולם כי העובדה שהתביעה הוגשה נגד אחד מחברי הוועדה להבדיל מתביעה נגד כל חברי הוועדה, תומכת אף היא במסקנה שהתביעה הינה בעלת "צליל" אזרחי ולא בעלת "צליל" מנהלי.

לאחר שעיינתי בכתב התביעה מצאתי כי "הצליל" של הטענות בתיק דנן הינו צליל אזרחי וכי המרכיב הדומיננטי בתביעה הינו המרכיב האזרחי, ולפיכך אני סבורה שלבית משפט זה יש סמכות עניינית לדון בתביעה.

לסיכום אשר על כן אני דוחה את הטענה בדבר העדר סמכות עניינית.