סמכות עניינית קנין רוחני הגדרת הסמכות והתנאים להפעלתה

מכל מקום ממילא שאלה זו אינה נידרשת להכרעה על ידי בית משפט זה באשר סוגיית קיומם של יחסי שותפות מצויה בסמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי [ת.א (ת"א) 29617-04-10 רמי אברהימי נ' בנימין גלזר, 23.1.14 (פורסם בנבו)].

משעניין זה אינו בסמכותי יש לבחון את מהותה של מערכת היחסים שבין הצדדים כמערכת יחסים משותפת שנמשכה כשנה ואשר מטרתה הייתה בחינת יישומו של מיזם אשר לא קרם עור וגידים בסיומו של דבר, בנסיבות בהן הצדדים חדלו מפעילותם המשותפת בתום כשנה ולא כשותפות על פי דיני השותפויות.

עבור היוזמים נערכה תכנית עסקית בעזרתו של יועץ עסקי, שכללה היתייחסות לאופי הפעילות העסקית, הסיכונים, תנאי השוק, עלויות ותמחור שונים.

על רשימת מבחנים נמנים: הקף ההשקעה בפתוח המוצר; היות ההעתקה מושלמת או חלקית; היותה שיטתית או חד פעמית; הקושי בבצוע העתקה; משך הזמן בו שווק המוצר בשוק טרם בוצעה ההעתקה; קיומה של אפשרות להווצרות כשל שוק ככל שתותר ההעתקה; קיומה של אפשרות להגן על הקניין הרוחני באמצעות רישום וקיום חלופות אחרות להשגת התכלית המבוקשת תוך המנעות מהעתקה [(ע"א 945/06 General Mills Inc נ' משובח תעשיות מזון בע"מ, פסקה 18 (1.10.2009)].

מצאתי שהתובעים הוכיחו כי פעלו בשיתוף פעולה עם הנתבע במשך תקופה שנמשכה כשנה במסגרתה גיבשו רעיון להקמת רשת סניפים למכירת משקאות אלכוהול במחירים מוזלים ואף נעשו פעולות ראשוניות על ידי השותפים למיזם על מנת להוציא את הרעיון מן הכוח אל הפועל, אלא שלא כל מערכת יחסים יכול שתענה להגדרה של מערכת יחסים מיוחדת שנקבעה בפסיקה אשר מקנה לתובעים את הזכות לעתור למתן חשבונות.

...

אשר על כן בהיעדר הוכחה של התנאים הבסיסיים לקיומה של עילה למתן חשבונות דין התביעה למתן חשבונות להידחות.

עם זאת אציין כי איני סבורה כי התקשרות השותפים להקמת עסק משותף במקביל לפעילותם המשותפת במיזם נשוא ההליך שלפניי הינה רלוונטית לצורך הדיון שכן אם היו מוכיחים התובעים שעומדת להם עילת תביעה כנגד הנתבע הרי ששאלת קיומו של משבר אמון כהגדרתו של הנתבע ביחס לעסק אחר אינה ממן העניין ואינה משפיעה על ההכרעה בדבר זכויותיהם של התובעים במיזם נשוא הליך זה. אחזור ואדגיש, מאחר שהתובעים לא עמדו בנטל להוכיח את עילות תביעתם הגעתי למסקנה כי אינם זכאים לסעד כלשהו.

בנסיבות אלו, התביעה שהגישו התובעים נדחית על כל הסעדים שנכללו בה. מחייבת את התובעים לשאת בהוצאות הנתבעים בהן נשאו בפועל וכן בשכ"ט הנתבעים בסך של 35,100 ש"ח שישולמו בתוך 30 ימים ממועד מתן פסק הדין, סכום זה יישא הפרשי ריבית והצמדה ככל שלא ישולם במועד, עד למועד התשלום בפועל.

(בבקשה מס' 26) לפני בקשה שהוגשה על ידי הרדור החדשה 2019 בע"מ (להלן: "המבקשת") כנגד יצחקי מחסנים בע"מ (להלן: "המשיבה") ליתן צו עשה המורה למשיבה להשכיר את המושכר (כהגדרתו להלן) למבקשת, באותם תנאים כפי שהוסכמו בין החברה ובין המשיבה.

סוגיית העידר סמכותו העניינית של בית המשפט לידון באכיפת הסכם השכירות מתחדדת אף לאור האמור בסעיף 350ח לחוק החברות, תשנ"ט- 1999 (להלן: "חוק החברות"), הקובע כי רק במקרים שהחברה נימצאת בהקפאת הליכים ומגישה בקשה להבראה, חוזה קיים לא יבוטל בשל עילת חידלות הפרעון וכי בעל תפקיד המעוניין באכיפת הסכם, שלצד השני זכות לבטלו, יכול לבקש לאמצו.

לכך יש להוסיף את העובדה כי על פי הסכם המכר, הפעילות העיסקית של המבקשת מפוקחת באופן הדוק ע"י המנהל המיוחד; הקניין הרוחני נותר בבעלות החברה עד לתשלום מלוא התמורה.

...

טענות המשיבה דין הבקשה סילוק על הסף מאחר שלבית משפט של פירוק אין סמכות עניינית לאכוף הסכם שכירות וליתן צו מניעה, שכן לא קיימת מחלוקת עם החברה שבפירוק.

בחינת טעמים אלו מובילה למסקנה כי סירוב המשיבה להעברת הסכם השכירות למבקשת הינו מטעמים בלתי סבירים: באשר לנימוק כי גביית תשלום נוסף מלקוחות בגין הזמנותיהם, פוגעת בלקוחות ובכך פוגעת במוניטין של מרכז העיצוב, לא רק שעניין זה לא הוכח בפניי, אלא שהוא גם משולל כל בסיס.

ניתן לאכוף על המשיבה את העברת השכירות גם בהתאם לסעיף 39 לחוק החוזים, הקובע כי חוזים יש לקיים בתום לב. כך למשל נקבע בפסק הדין עניין הוניגמן, היפה גם לענייננו: "סעיף 39 לחוק החוזים, תשל"ג- 1973 (להלן: "חוק החוזים"), קובע כי "בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב; והוא הדין לגבי השימוש בזכות הנובעת מחוזה." יחד עם זאת, לא נקבע בחוק החוזים מהי הסנקציה נגד מי שהפר חובה זו. תשובה לשאלה זו ניתנה בבג"ץ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר-שבע בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פ"ד לה(1) 828, 838 (1980), שם נפסק כי "סעיף 39 לחוק החוזים אינו כולל כל הוראה באשר לתוצאות נובעות מתוך כך, שבעל חוזה אינו מקיים את החוזה בתום-לב ובדרך מקובלת. אין משמעות הדבר, כי זו חובה מוסרית בלבד, שאין לה נפקות משפטית. ... לעתים תוצאת אי-קיום החובה היא בתשלום פיצויים או במתן אכיפה. לעתים התוצאה היא בשלילת פיצויים או אכיפה מהצד המפר. לעתים תוצאת ההפרה היא במתן כוח לבעל החוזה האחר לפעול פעולות מסוימות בתחום החוזה, שאחרת היו נחשבות להפרה, או שלילת כוח, הנתון לבעל החוזה המפר על-פי הוראות החוזה. לעתים התוצאה אינה אלא זו, שהפעולה, שבוצעה תוך הפרת החובה, אינה משתכללת ואינה תופסת ...". (דברי כב' השופט (כתוארו אז) א' ברק).

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, ניתן בזאת צו עשה המורה למשיבה להשכיר את המושכר למבקשת, באותם תנאים כפי שהוסכמו בין החברה ובין המשיבה במסגרת הסכם השכירות ולאפשר כניסת המשיבה למושכר לא יאוחר מ-3 ימים מהיום.

המשיבה בתגובתה עותרת לדחיית הבקשה שכן לשיטתה לא מתקיימים התנאים לדחיית התביעה מחוסר סמכות עניינית ומקומית ובשל היותה מנוגדת לסדרי הדין.

דיון: מעיון בכתב התביעה עולה, כי המשיבה הגישה כנגד המבקש כתב תביעה בגין הפרת זכויות יוצרים, ובגין כך שהפעיל עסק שמכר והתקין בבתי הלקוחות ממירים שתופיים פירטיים.

המשיבה מפנה לפסק דינו של בית המשפט בפרשת פלוני, בו נקבע כי העברת תכנים באמצעות האנטרנט בטכנולוגיה של "הזרמה" עולה לכדי "שידור" כהגדרת חוק זכויות יוצרים.

אפנה בהקשר זה לדברי ההסבר של הצעת החוק: "הצעת החוק אינה משנה את הסמכות העניינית לידון בתביעות בעינייני קניין רוחני שמבוקש בהן סעד כספי בלבד, אשר ימשיכו להיות מוגשות לבית המשפט המתאים לפי סכום התביעה" (הצעת חוק בתי המשפט (תיקון מס' 34) (כריכת סעדים בתביעות בעינייני קניין רוחני), התשס"ג –2003, הצ"ח 30, עמוד 478).

...

לטענת המשיבה, לא היה עליה לצרף ראיות לכתב התביעה ולכן יש לדחות את הבקשה לדחיית התביעה על הסף בשל אי צירוף מסמכים רלוונטיים.

לטענתו, דין טענות המשיבה לעניין הסמכות המקומית להידחות כיוון שבכתב התביעה נטען לעוולות שבאות לידי ביטוי בהתקנת ממיר ואין כל טענה שמייחסת למבקש פעילות ברשת ולכן לא מדובר בתביעה שהיא בסמכות מקומית של בית משפט.

הבקשה נדחית שאלת ההוצאות תידון בסיום ההליך.

הנתבעים עתרו לסילוקה של התביעה על הסף, או לחילופין מתן הוראה על פיה יהא על המשיבה-התובעת להפקיד ערובה להבטחת הוצאות המבקשים, כתנאי להמשך נהולו של ההליך.

עוד נטען בכתב התביעה כי הנתבעת 1, מפעילה בית עסק בשם המסחרי "אליזבת' קיו" בפתח תקוה (להלן: "בית העסק"), המשמש כמקום צבורי ו/או מקום בידור צבורי, כהגדרתו בחוק זכויות יוצרים, וכי היא עצמה כמו גם מנהלה – הנתבע 2, הפרו את זכויותיה של התובעת ביצירות המוגנות, בין היתר על דרך הקרנתן ו/או הצגתן ו/או ביצוע פומבי של היצירות בבית העסק, וזאת מבלי שבקשו ו/או קיבלו מהמשיבה רישיון כדבעי לעשות כן. במסגרת כתב ההגנה טענו הנתבעים כי יש להורות על סילוק התביעה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית של בית משפט זה לידון בתיק, כמו גם בהיעדר עילת תביעה.

בקביעתו זו הסתמך כב' השופט אורנשטיין, בין היתר, על דברי ההסבר להצעת חוק בתי המשפט, לפיהם: "הצעת החוק אינה משנה את הסמכות העניינית לידון בתביעות בעינייני קניין רוחני שמבוקש בהן סעד כספי בלבד, אשר ימשיכו להיות מוגשות לבית המשפט המתאים לפי סכום התביעה". (הצעת חוק בתי המשפט (תיקון מס' 34) (כריכת סעדים בתביעות בעינייני קניין רוחני), התשס"ג – 2003, הצ"ח 30, עמ' 478.

...

לפיכך אני מורה כי התובעת תפקיד סך של 5,000 ₪ בקופת ביתה משפט.

סוף דבר, אני מורה כי התובעת תפקיד בבית המשפט את הסכום הנקוב או ערבות צד ג', כמפורט לעיל, וזאת בתוך 14 יום מהיום.

המזכירות תתבקש להמציא העתק החלטתי זו לצדדים ניתנה היום, י"ח כסלו תשע"ה, 10 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.

משהטענות שמעלה המבקשת בבקשה ובתביעה נסמכות על הפרת ההסכם המסחרי ולא על יחסי עובד-מעביד – אין לביה"ד סמכות עניינית לדון בהן, וראייה לכך מצוייה כבר במבוא לבקשה {המשיב מפנה לסעיף 1 למבוא, ס' 4 לתביעה ולבקשה, ס'5 ו-33 לבקשה ומפנה לעב (נצרת) 1301/01 זאב מוסקוביץ נ' רחמים שטרית}.

יש לציין כי בהסכם הרכישה (והתייחסותנו היא אך לדברים שנצרכים לבקשה דנא) רכשה המבקשת את כל פעילותה של המוכרת (שם), חברה שעוסקת בייצור כבלים, ציפוי מעגלים ואינטגרציה למערכות מיחשוב (מה שכונה שם "תחום העיסוק"), כשהממכר מושא הסכם הרכישה היה כל הפעילות, הקניין הרוחני, המידע, רשימת הלקוחות וכו'.

כאן מעניין לציין את "ההוראות השלובות" (ככל הנראה, כך נכתב, בלי משים): "מוסכם כי במידה ויפוטר מר עופר שמואלי (ולא השתמשו בהגדרתו בהסכם ההעסקה – "העובד") מעבודתו בחברה הקונה (הגדרת המבקשת בהסכם הרכישה; ולא השתמשו בהגדרתה בהסכם ההעסקה – "החברה") במהלך תקופה של שנתיים מיום חתימת הסכם זה לא יחולו הוראות סעיף זה" (סעיף 14.3; ההדגשות הוספו).

עוד אין לשכוח כי אין בפנינו בהסכם ההעסקה – ולא בכדי – תיאור כה "מפאר" ורב משמעות ביחס למשיב, שיהא בו "להצדיק" תנאי העסקתו – אלא שעפ"י הסכם ההעסקה (והסכם הרכישה המאזכרו) – זכאי היה המשיב לשכר חודשי צמוד למדד, לתגמול שנתי בשעור % ממחזור המכירות (לא שלו, לא מעבר למכירות המבקשת במועד ההיתקשרות) ואף להקצאת מניות (10% מההון המונפק והנפרע של המבקשת) וכמובן, לזכויות נוספות כמקובל ביחסי עבודה.

...

המשיבה טענה כי דין הבקשה להימחק על הסף ולחלופין, להידחות על הסף וב-2.6.09 הגישה אף בקשה דחופה לדחיית התביעה והבקשה לצמ"ז מחוסר סמכות עניינית (בש"א 475/09).

שהוי – בהקשר זה מעניין לציין כי טענת השיהוי נסמכת בין היתר על הנמקת המבקשת בהליך בביהמ"ש. טענה זו מתקשרת לטעמנו לטענה נוספת שהעלו המשיבים והיא הצורך לבקש פיצול סעדים (כשלטעמם, משלא הגישה המבקשת בקשה לפיצול סעדים – די בכך לדחיית הבקשה והתביעה).

לאור כל האמור – ניתן בזאת צו כמבוקש ולפיו על המשיב לחדול לאלתר ולהימנע מכל תחרות בעסקי המבקשת, להמנע מלעסוק בתחום החיווט והציפויים ולהמנע מקשר ישיר או עקיף, כאמור בסעיף 14.2 להסכם.

לא נוכל שלא לסיים הכרעתנו בלא להפנות הצדדים לכך כי ראוי לטעמנו כי ידוקו פורתא בטענותיהם – מחד ומאידך, ראוי כי ישקלו הם השגת פיתרון לגופא (בכל ההליכים), שמא באמצעות גישור.