סמכות עניינית לדון בתביעה שכנגד במחלוקת מקרקעין

עוד טען התובע כי יש לדחות את התביעה שכנגד שהוגשה נגדו בחוסר תום לב קצוני, שכן הנתבעים עצמם הודו כי לשיטתם לבית הדין אין סמכות עניינית לידון בתביעה שכנגד.

כך נקבע בע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין ת"א-יפו פ"ד מ (2) 668:"מחיקת תובענה או דחייתה על הסף הם בגדר אמצעים הננקטים בלית ברירה ופתרון עניני של כל מחלוקת, לגופה, הוא לעולם עדיף. רצוי על כן שבית המשפט יבכר תמיד דיון עניני בפלוגתא על פיתרון דיוני-פורמליסטי אשר מהוה לפעמים סוף פסוק לתיק הקונקרטי, אולם אינו סוף הדרך מבחינת המשך ההיתדיינות סביב אותו עניין". וכך סוכמו הדברים בספרו של ד"ר יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, ד"ר שלמה לוין עורך, 1995), בעמ' 387: "בהשתמשו בכוח למחוק כתב תביעה מחמת חוסר עילה, כשנתבקש לעשות כן -כל שכן כשלא נתבקש - חייב בית המשפט לנהוג משנה-זהירות, כי המחיקה שוללת מהתובע את זכותו להביא את ענינו, כפי שנטען, לפני בית המשפט; ולפיכך מקום שקיימת אפשרות, אפילו היא קלושה, שהתובע יזכה בסעד שתבע, אין נועלים את שערי בית המשפט לפניו". בספרו "סדר הדין במשפט העבודה" (הוצאת ניצן מהדורת 2004, פרק 4 ע"מ 13) מתייחס ד"ר יצחק לובוצקי למדיניות בתי הדין לעבודה להשתמש במחיקה על הסף "ביד קמוצה ובמשורה", ומדגיש כי בנוגע לדחייה על הסף :" בעיניין זה על בית הדין להזהר שבעתיים, בהיתחשב בעובדה כי דחייה על הסף תהיה בדרך כלל בבחינת "מעשה בית דין" ".

...

לטענת התובע, הבקשה לסילוק התביעה על הסף או להעברתה לבית משפט השלום מהווה ניצול ציני של השימוש בערכאות שיפוטיות ונסיון נוסף לבצע מקצה שיפורים של כתבי הטענות שהוגשו על ידי הנתבעים, דבר שמהווה הרחבת חזית אסורה וגם מטעם זה יש לדחות את הבקשה.

גם טענה זו של התובע נדחית, לא הוצג שבב המעלה את שאלת יחסי העבודה.

יחד עם זאת, לא מצאנו כי יש לסלק את התביעה על הסף, אלא על פי הפסיקה יש במקרה זה מקום להעבירה לבית המשפט המוסמך, היינו בית משפט השלום בירושלים.

סוף דבר על פי המונח בפנינו, ממכלול המסמכים בעיקר של התובע , לא הונחה אף ראשית ראיה, לעצם קיום שאלה אודות יחסי עובד מעסיק וודאי לא לקיומם .

תמצית הטענות בבקשה נטען כי בית משפט זה נעדר סמכות עניינית לידון בתביעה שכנגד ובהודעה לצד שלישי שהגישה מיה נגד המנוח וכי הסמכות העניינית מסורה לבית המשפט לעינייני מישפחה.

המחלוקת היא בשאלה האם מדובר בתובענה שעילתה "סיכסוך בתוך המשפחה". בטרם היכנס לעובי הקורה אציין, טענה לחוסר סמכות עניינית היא טענה משפטית הנבחנת על פי עילת התביעה בהתאם לכתבי הטענות שהגישה מיה ואינה נידרשת לתצהיר.

הסעיף מרחיב את סמכותו של בית המשפט השלום לידון בתביעה שכנגד "לתביעה אזרחית שנושאן אחד או שהן נובעות מאותן הנסיבות, יהיה שוויו של נושא התביעה-שכנגד אשר יהיה..". הוראה זו לא צומצמה רק לתביעה בעלת אופי כספי גרידא והוחלה גם על תביעה שעניינה מקרקעין, ובילבד שנושאה זהה לתובענה העיקרית וזאת על מנת למנוע פיצול דיון באותו נושא ואותן נסיבות (ראו; ע"א 289/65 רובנשטיין נ' רון, פ"ד כ(1) 505 (1966); רע"א 8996/08 עיזבון המנוח פריד נאסר ז"ל נ' קרן הקיימת לישראל [פורסם בנבו] (22.8.2011) (להלן: "עניין נאסר")).

...

בתגובה טוענת מיה שיש לדחות את הבקשה על הסף משהיא אינה נתמכת בתצהיר.

יחד עם זאת, אני סבורה כי אין מקום להגשת תביעה שכנגד נגד המנוח בגין המשכון.

למעשה, מדובר בסכסוך בין יורשים של בני זוג שהתגרשו לצד מחלוקת בנוגע לזכויות הבעלות של יורשיה של זלמה במקרקעין.

על כן אני קובעת כי לבית משפט זה אין סמכות עניינית לידון בתביעה שכנגד שעניינה בעלות במקרקעין.

...

במקרה דנן, אני סבורה כי אין כל תועלת בעיכוב ההליכים בתביעה לפירוק שיתוף ויש להורות על מחיקתה.

סיכום: אני מורה על מחיקת התביעה העיקרית שעניינה פירוק שיתוף.

בנסיבות אלה, ולנוכח קביעתי לעיל, אני מורה על החזר אגרה מלא גם בתביעה העיקרית וגם בתביעה שכנגד.

ואולם, סמכותו של בית המשפט לידון בכלל הסעדים אותם מעורר סיכסוך כלשהוא, לרבות אלה שהנם במקרקעין, נובעת מהיותה של התובענה העומדת לדיון תביעה שכנגד, וזאת נוכח הוראת סעיף 51(א)(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984 (להלן: "חוק בתי המשפט").

כך קובעת תקנה 21(ב) לתקנות סדר האזרחי, התשע"ח – 2018 אשר לשונה "דין תביעה שכנגד כדין כתב תביעה לכל דבר ועניין והיא אינה תלויה בהמשך קיומה של התביעה העיקרית". ובמילים אחרות, מעת שתביעה כלשהיא קיבלה את "חותמת הכשרות" של מבחני תביעה שכנגד בהתאם להוראת סעיף 51(א)(4) לחוק בתי המשפט, הרי שבית המשפט מוסמך לידון בה מלכתחילה כאילו היתה תביעה עצמאית, לרבות בכל התפתחויותיה העתידיות, ובכלל זה בסעדים שאינם בסמכות עניינית מקורית של בית משפט השלום, המבוקשים כנגד נתבעים שכנגד שלא היו בעלי דין בתביעה שכנגד המקורית.

תקנה 46(א) לתקנות קובעת כי: "בית המשפט רשאי בכל עת להורות כי יתוקן כל עניין בכתב טענות או כי יצורף בעל דין או יימחק שמו של בעל דין מכתב התביעה, לשם קיומו של הליך שפוטי ראוי והוגן, תוך היתחשבות, בין השאר, בהתנהלותו של מבקש התיקון, השלב הדיוני שבו מוגשת הבקשה, והמטרה שהתיקון המבוקש צפוי להשיג." בפסיקת בית המשפט העליון השתרשה ההלכה לפיה יש לאפשר תיקון של כתב תביעה אף בשלב מיתקדם של ההליך אם יש בתיקון כדי להועיל לבירור המחלוקת אם כי יש להכריע בבקשה על יסוד איזן בין השיקולים הבאים: שהמדובר בטענה עובדתית אמיתית שזיכרה לא בא בכתב הטענות המקורי, שיריעת המחלוקת לא תורחב, ושמשאבי בית המשפט ינוצלו ביעילות לצורך הכרעה בסוגיות השנויות במחלוקת.

...

סבורני כי מתן היתר לתיקון התביעה על דרך של הוספתו של יניב כנתבע נוסף, בשלב זה, לאחר שכבר הוגשו תצהירי העדות הראשית מטעם הצדדים והתביעה קבועה לישיבת הוכחות, עלול לסבך את התביעה עוד יותר ולהאריך את בירורה, וזאת מעבר לנדרש ולמתחייב.

לפיכך, ומטעמים אלה, אף הבקשה לתיקון התביעה שכנגד, על דרך הוספת יניב כנתבע נוסף - נדחית.

נוכח כל האמור, הבקשה נדחית.

ביום 20.7.21 ניתן בבית המשפט השלום בירושלים (כב' השופטת ח' טוקר) פסק דין במסגרת תביעת פינוי שהגישה המשיבה נגד עמותת פתחי ציון ממבנה פנימייה הבנוי על המקרקעין שהוחכרו למבקשת.

ראשית, נטען כי ההחלטה ניתנה בחוסר סמכות עניינית, מחמת כך שהסמכות העניינית לידון בתביעה שכנגד נתונה לבית המשפט המחוזי ולא לבית משפט השלום; שנית, נטען כי טענות המשיבה לא נתמכו בתצהיר; שלישית, נטען כי הסכם תשס"ד היה הסכם זמני שפקע לפני שנים רבות; רביעית, נטען כי המבקשת איננה צד לתניית הבוררות, החלה רק על מחלוקות בין המוסדות, כאשר המבקשת אינה מכונה בהסכם כ"מוסד"; חמישית, נטען כי אין מדובר בתניית בוררות, אלא בתניית שיפוט, על פיה, הסכימו הצדדים להתדיין בפני בית הדין הרבני האיזורי; שישית, נטען כי ההחלטה גורמות למבקשת עוות דין חמור, שכן יהיה עליה לקיים בוררות לפי דין תורה ולא לפי דיני מדינת ישראל, ללא כפיפות לדיני הראיות ולסדרי הדין; שביעית, נטען כי המשיבה מנועה מלהסתמך על תניית הבוררות, לאור הליכים משפטיים שנקטה בהם בבית המשפט כנגד המבקשת וכנגד עמותת פתחי ציון; שמינית, נטען כי תניית הבוררות הנה תניית בוררות צרה, שעניינה מצומצם למחלוקות הקשורות לחלוקת השטחים בין המוסדות ובעניינים המוסדרים בסעיפים 12-15 להסכם תשס"ד, להבדיל מתניית בוררות רחבה, שעניינה "כל סיכסוך בין הצדדים"; תשיעית, נטען כי בשנת 2010 נחתם בין הצדדים הסכם בר רשות אשר אינו כולל תניית בוררות, דבר המעיד על כך שהצדדים לא התכוונו שתחול ביניהם תניית בוררות; עשירית, נטען כי לאור טענות המשיבה בכתב ההגנה ובכתב התביעה שכנגד בדבר פגמים בהתנהלות המבקשת ובהרכב האורגנים שלה, מדובר בטענות חוקתיות, אשר אינן מתאימות להכרעה בבוררות.

...

דיון והכרעה לאחר בחינת טענות הצדדים שבכתב ושמיעת השלמות הטיעון בדיון שהתקיים ביום 2.5.24 הגעתי למסקנה כי יש לקבל את הבקשה למתן רשות ערעור ולדון בבקשה כבערעור שהוגש על פי הרשות שניתנה.

לעצם העניין, סבורני שיש לקבל את הערעור, לבטל את ההחלטה ולהחזיר את העניין לבית המשפט קמא, על מנת שינמק את החלטתו, יפרט את שיקול הדעת שהפעיל, תוך פירוט הטעמים שהביאו אותי להעדפת טענות המשיבה, על פני טענות המבקשת.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, הערעור מתקבל והחלטת בית המשפט קמא מבוטלת.