סמכות עניינית לדון בסכסוך בין תובע ונתבעת במערכת יחסי עבודה

האם היתקיימה בין התובע 1 לנתבעת 1 מערכת יחסי עבודה, המקנה לבית-דין זה סמכות עניינית לידון בסכסוך שהתגלע בין הצדדים? התשתית העובדתית ומהלך ההיתדיינות התובע 1 עוסק בין היתר בשיווק, לווי, ובצוע של פרויקטי תמ"א 38, ובכלל זה איתור בניינים מתאימים, החתמת הדיירים שלהם, והתנהלות אל מול העיריות השונות, דיירים ועובדים.

במצב דברים שכזה, שבו מערכת יחסית מסחרית עסקית מסוימת מוחלפת במערכת יחסים עסקית אחרת, תוך שנקבע מפורשות כי "תנאי לכניסת הסכם זה לתוקף הוא ביטולו כדין של ההסכם בין החברה לבין עולם הנדל"ן" (סעיף 3.13) הרי שקיים קושי מובנה להתייחס דוקא להסכם הנוכחי כאל הסכם עבודה דה-פאקטו, בעוד שביחס להסכם הקודם לא הועלתה – לא על ידי יוגב ולא על ידי התובע – כל טענה שמדובר בהסכם עבודה בין יוגב ו/או התובע לבין מגשימים; שלישית ההסכם הקודם, זה שנחתם עם עולם הנדל"ן, הנו הסכם מובהק של מעין שותפות או תיווך, שבגידרו הובטחה לעולם הנדל"ן עמלה שנקבעה כאחוז מריווחי כל פרויקט.

העידר סמכות העניינית משהגענו לכלל מסקנה כי לא היתקיימו יחסי עבודה בין התובע למגשימים, הרי שאנו נעדרים סמכות עניינית לידון בתביעה על רכיביה השונים (וזאת בהמשך לכך שכבר בפתח פסק דין זה דחינו על הסף את תביעת התובעת 2 ואת התביעה כנגד הנתבעים 2 ו – 3).

...

כמו כן, התובע אמנם טען כי מהנתבעים פיקחו על ימי ושעות עבודתו, אך טען טענה זו בכלליות בלבד, מבלי לתת דוגמאות ו/או לצרף ראיות כלשהן לכך, כך שלעניין זה מקובלת עלינו עדותם של הנתבעים כי התובע מעולם לא ביקש ולכן גם לא קיבל ימי חופשה או מחלה; שישית גם בחקירתו הנגדית הודה התובע שלעתים היה מגיע למשרדי מגשימים רק פעמיים בשבוע, ורק במהלך תקופה ספציפית של ארבעה חודשים מתוך שבע השנים שבהן עסקינן היה מגיע למשרד כל יום (עמ' 49 ש' 13).

העדר סמכות העניינית משהגענו לכלל מסקנה כי לא התקיימו יחסי עבודה בין התובע למגשימים, הרי שאנו נעדרים סמכות עניינית לדון בתביעה על רכיביה השונים (וזאת בהמשך לכך שכבר בפתח פסק דין זה דחינו על הסף את תביעת התובעת 2 ואת התביעה כנגד הנתבעים 2 ו – 3).

נציין בקשר לכך, כי לא נעלמה מאיתנו עמדת הנתבעים, בפתח סיכומיהם, כי "הם מקבלים על עצמם את סמכותו של בית הדין למרות היעדר סמכות עניינית". ברם, אין בידינו להיענות לבקשה זו, שכן כפי שהדגיש המלומד פרופ' יששכר רוזן-צבי, בספרו "ההליך האזרחי" (הוצאת נבו, 2015) בעמ' 304 (וראו האסמכתאות שם, ליד ה"ש 136)): "לא ניתן להתנות על סמכותו העניינית של בית-המשפט. משמעות הדבר היא שהצדדים אינם יכולים להקנות בהסכמה סמכות לערכאה שיפוטית שאינה מוסמכת לדון באותו עניין על פי חוק". סוף דבר התביעה נדחית, בהיעדר סמכות עניינית לבית-דין זה לדון בה. התובעים ישלמו לנתבעים הוצאות משפט בסך 25,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום.

] דיון והכרעה מבוא בפתח הדברים נציין כי אמנם תביעה זו הוגשה לבית הדין לעבודה אך שזורים בה באופן ניכר סוגיות הקשורות למערכת היחסים המסחרית בין הצדדים ונתייחס לכמה נקודות לצורך הבהרת הרקע העובדתי ושאלת הסמכות.

שני הצדדים, העלו טענות לחוסר סמכות עניינית של בית הדין לידון בסכסוך המסחרי ביניהם.

מאחר והדיון על מהות הסכם העברת הפעילות אינו בסמכותו העניינית של בית הדין לעבודה, נתייחס אך לשאלה האם מתוך המארג העובדתי שבפנינו אומד דעתם של הנתבעים מעיד על פגיעה בזכויות התובע הנובעות ממשפט העבודה.

] הכרעה לא נעלמה מעינינו העובדה כי התובע כינה בסיכומיו את הסכם רכישת המניות "הסכם היפרדות". עם זאת ההסכמות בין התובע לבין הנתבעים, כפי שהן באות לידי ביטוי בהסכם רכישת המניות, מלמדות על המשך הקשר בין הצדדים אשר במהותו הופך להיות קשר מסחרי שנמשך עד שש שנים לאחר סיום עבודתו של התובע (ר' הסעיפים 5.3 (ג) ו־(ד), כאשר נתוק יחסי העבודה בין התובע ובין החברה מהוה חלק קטן מההסכם אשר הסתיים בסמוך לחתימתו.

...

התביעה שכנגד נדחית אף היא.

לאור התוצאה אליה הגענו בהתחשב בכך שתביעתו של התובע התקבלה באופן חלקי בלבד והתביעה שכנגד של הנתבעת 1 נדחתה, תשלם הנתבעת 1 לתובע הוצאות משפט בסך 8,000 ₪.

משהתביעה כנגד הנתבעים 2-3 נדחתה אף היא, ישלם התובע לנתבעים 2 ו־3 הוצאות משפט בסך 4,000 ₪ לכל אחד (סה"כ 8,000 ₪).

ככל שלטענת העובד היתקיימו יחסי עבודה בינו לבין המשתמש/מזמין השרות (בין אם כמעסיק במשותף ובין אם כמעסיק בלעדי), לבית הדין סמכות עניינית ייחודית לידון במחלוקת זו, שכן סמכותו על פי סעיף 24(א)(1) לחוק חולשת גם על "השאלה בדבר עצם קיום יחסי עבודה". לעתים, הטענה היא לאחריות המשתמש/מזמין השרות מכוח מעמדם זה, ללא תלות בקיומם של יחסי עבודה, בין מכוח החוק להגברת האכיפה ובין מכוח עילה אחרת.

כפי שהובהר בעיניין ד.ק.א., גם במקרה שבו העובד הגיש את תביעתו כנגד שני נתבעים – המעסיק והמשתמש/מזמין השרות, "אין בכך כדי ליצור סמכות לבית הדין להכריע בסכסוך פנימי בין שני הנתבעים, ..., בדרך של הגשת תובענה ואף לא בדרך של משלוח הודעת צד ג'" (פסקה 44 (א) לפסק הדין).

בעיניין ד.ק.א בחן בית הדין את השאלה האם יש הצדקה לסטות מעקרונות אלה בקשר לחוק להגברת האכיפה, כלומר האם מוקנית לבית הדין סמכות עניינית לידון בסכסוך שבין מזמין השירותים לבין קבלן השרות והשיב לכך בשלילה.

אמנם, מבחינה תוכנית היבטים מסוימים של מערכת היחסים בצלע השלישית מצויים בסמכות בית הדין לעבודה עת הוא דן בתביעה העובד, והדברים מכוונים לשאלה האם עסקינן בחוזה הפסד, וזאת מכוח העילה השניה הקבועה בסעיף 28 לחוק.

...

לאחר שהוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם כל הצדדים, בסמוך למועד דיון ההוכחות, נעתר בית הדין האזורי לבקשתו של העובד להגשת ראיות חדשות – ממצאים מחקירה פרטית יזומה שערך בסניפי שופרסל, מהם עולה לטענתו כי עבד בהם לפני חודש יולי 2013.

סוף דבר: ערעורה של שופרסל מתקבל חלקית.

נדחה ערעורה לעניין אחריותה לתשלום זכויות העובד הן בעד התקופה הראשונה והן בעד התקופה השניה, אולם מתקבל חלקית ערעורה לעניין חיובה ברכיבים שונים, כמפורט בסעיף 61 לעיל.

למרות שערעורה של שופרסל התקבל חלקית, מצאנו כי יש מקום לחייב את שופרסל בתשלום הוצאות משפט, שכן לטעמנו לא היה מקום שתעמוד על ערעורה בעניין התקופה הראשונה, והיה מקום שלא תעמוד על חלק מטענותיה בהתייחס לתקופה השניה לאחר שניתן פסק הדין בעניין ASMERET.

עיון ברשימת הסעדים הנובעים כולם ממערכת יחסי העבודה של הנתבע והתובעת מלמד שמעבר לסמכות הייחודית הנתונה לבית הדין לעבודה לידון ביחסי העבודה נתונה המומחיות לבית הדין לעבודה להעריך את ראשי הנזק הנטענים הנוגעים לתנאי שכרו של הנתבע אצל התובעת.

"לבית דין איזורי תהא סמכות ייחודית לידון – (1) בתובענות בין עובד או חליפו למעסיק או חליפו שעילתן ביחסי עבודה, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עבודה ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]; .

בית המשפט העליון מציב איפוא שלושה תנאים יסודיים הקובעים את סמכות הערכאה העניינית (עבודה או אזרחי) והם: "38. כפי שכבר הוסבר – על מנת לברר האם סמכות הדיון מסורה לבית הדין לעבודה לפי סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה או לבית המשפט האזרחי צריכים להתקיים שלושה תנאים: זהות הצדדים (עובד ומעסיק); עילתו של הסיכסוך ביחסי עבודה; וזיהויה של העילה ככזו שאינה בפקודת הנזיקין". זהות הצדדים בעניינינו: אינה מעוררת כל קושי שכן אין כל מחלוקת שהנתבע הוא עובד של התובעת בכל המועדים הרלוואנטיים לתביעה וכי היתקיימו יחסי עובד ומעביד משך 9 שנים שבהם היה מועסק הנתבע אצל התובעת.

...

מבלי למעט מהאמור לעיל, אני סבור שגם מבחינת ניסוח עילות התביעה יש ממש בטענת הנתבע בין היתר לאור הלכת פרשת רחום.

על כן אני מקבל את הבקשה להעברת הדיון לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה המוסמך לדון בתביעה שהוגשה ובסעדים שנדרשו.

לטענתה, הסמכות לשלוח הודעת צד ג' לנתבעת 1 ולבעל מניותיה היא מכוח סע' 24(א)(ב1) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 – המקנה לבית הדין סמכות לידון בתובענה שעילתה בין היתר בסעיפים 62 (גרם הפרת חוזה) ו-63 (הפרת חובה חקוקה) לפקודת הנזיקין, כשהן בקשר לסכסוך עבודה.

בפרק ד' לכתב התביעה מיפרט המשיב את הטענות כלפי המבקשת – כי היא זו שהעסיקה את המשיב באתרים בבעלותה, הישתלב בפעילות הנתבעת 1 (סע' 31 שם), תוך שימוש בציוד המבקשת ותחת פיקוחה המינהלי; נטען כי המשיב קיבל רק מהמבקשת הוראות ועשה מלאכתו רק עבורה; כי בדרך כלל המבקשת מתקשרת עם חברות קש כדי להמנע מתשלום זכויות העובדים; למעט תלוש השכר שהנפיקה הנתבעת 1, שאר הסממנים מורים כי הייתה מערכת יחסי עבודה בינו לבין המבקשת.

לדברי המבקשת, הנתבעת 1 הנה בהליך חידלות פרעון (הליך - 33327-12-23), אולם אין בכך כדי ליצוק סמכות עניינית בעניינינו בתביעה שבינה לבין המבקשת; וגם לא בין המבקשת לבין בעל המניות של הנתבעת 1.

...

אשר על כן, משמצאנו שהודעת צד ג' מעוגנת בתנאי בהסכם בין המבקשת לבין הנתבעת 1 – סעיף שיפוי בהסכם מסחרי, איננו סבורים כי יש סמכות עניינית לבית הדין.

אי לכך, הבקשה נדחית.