סמכות עניינית לבית משפט השלום בעוולת גניבת עין

לטענתה, מעשיהם של המשיבים המתבטאים בייבוא, פירסום, שיווק ומכירה של המוצרים הנהנים מסימן המסחר, פגעו בה כלכלית ובמוניטין שלה, והם מהוים הטעה של ציבור הצרכנים וניכוס שלא כדין, חלק מנתח השוק השמור לה. כן מעשים אלה הם בבחינת הפרה של סעיף 2 לפקודה; עוולת גניבת עין לפי סעיף 1 לחוק עוולות מסחריות, 1991; הטעיית צרכנים בהתאם לסעיף 2, 31-32 לחוק הגנת הצרכן; הפרת זכויות יוצרים על פי סעיפים 11, 52 לחוק זכויות יוצרים- 2007 ועשיית עושר ולא במשפט.

ברם, לאור העולה מהפסיקה שאוזכרה בסעיף 36 לפסק הדין בהילכת גבריאל, שבגדרה אישר בית המשפט העליון פסיקה קיימת, אשר סעדיה הם מתחום סימני המסחר שבפקודה (גם שאינם כספיים כאשר שוים הכולל בגדר סמכות ערכאת שלום), ובשים לב לכך שמדובר בבקשה לסעד זמני, לא מצאתי מקום להורות על דחיית הבקשה מטעם זה בלבד ושאלת הסמכות העניינית מקומה להתברר בהמשך.

...

יישום דברי המבקשת שלעיל על המקרה שלפנינו מביא, לכאורה, לאותה מסקנה, כך שמלבד מבחן הצליל, שבענייננו לא ניתן לומר כי הוא אינו מתקיים (שכן קיימת זהות בין ההיגדים "BabyBeep" לעומת "babybeep" מבחינת הצליל), כל האבחנות האחרות שהמבקשת הפעילה בעצמה בעת רישום הסימן שלה, מובילות לכאורה לקביעה בדבר העדר דמיון והעדר חשש להטעיה.

סוף דבר לאור כל הטעמים שמניתי לעיל, הבקשה נדחית.

בכתב התביעה נומק, כי הסמכות העניינית היא לבית משפט בתל אביב "לאור המקום שנועד לקיום ההיתחייבות" (סעיף 39 לכתב התביעה) וזאת על פי פרשנות בית המשפט העליון בר"ע 6920/94 לוי נ' פולג פ"ד מט (2) 731 (6/12/95).

המשיב היפנה לבר"ע 253/72 ג'והן ווקר ובניו בע"מ נ' נשיונל דיסטילרס בע"מ פ"ד כז (1) 361, 364, שם נקבע, כי עוולת גניבת עין היא במקום המכירה של המוצר (ולא במקום הייצור).

נקבע, כי בשונה מהילכת לוי נ' פולג, שם התביעה היתה מכוח דיני החוזים ובחנו לפיכך את מקום "ההיתחייבות", בכל הנוגע לחובה לשלם פיצויים ודמי שכירות במקום מושבו של הנושה, אזי במקרה דנן התביעה היא נזיקית מבלי שקיימת "התחייבות" כמשמעותה בתקנה 3 (א) (3) לתקסד"א ולפיכך יש ללכת לפי החלופות האחרות בתקנה 3 לתקסד"א ועל כן הסמכות היא לבית משפט השלום בחיפה.

...

לאחר עיון בטענות הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה יש ליתן רשות לערער ולדחות הערעור לגופו מהנימוקים כדלקמן: א) בעניינינו, דחיית הדיון בהשגה על החלטת ביניים זו לשלב הערעור על פסק הדין, עלולה להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים ולפיכך מצאתי לנכון ליתן רשות לערער ולדון בנושא כבר עתה.

ב) בשל העובדה שהחלטת בית משפט קמא היא נכונה, דין הערעור להידחות לגופו של עניין.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, ניתנת רשות ערעור והערעור נדחה.

כן, נטען כי הטענה של המשיבה "בחצי פה" לפיה בעצם שיווק הפרופילים המובאים הפרה המבקשת את זכויות היוצרים של המשיבה במדגמים, מתקיימת עוולת גניבת עין והתעשרות שלא כדין תוך הטעיית צרכנים "בפועל ובכוח" – לא התבססה על תשתית עובדתית או משפטית.

. (4)תביעה בעניני קנין רוחני, הכרוכה בתביעה בעניני קנין רוחני שהיא בסמכות בית המשפט המחוזי לפי פסקה (1), אף אם סכום התביעה או שווי נושא התביעה אינו עולה על הסכום כאמור בסעיף 51(א)(2); בפיסקה זו, "תביעה בעניני קנין רוחני" – תביעה אזרחית לפי אחד או יותר מהחוקים המפורטים להלן: (א) חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007; (ב) (נמחק); (ג) פקודת הפטנטים והמדגמים; (ד) חוק הגנת כינויי מקור וציונים גאוגרפיים, התשכ"ה-1965; (ה) חוק הפטנטים, התשכ"ז-1967; (ו) פקודת סימני מסחר [נוסח חדש], התשל"ב-1972; (ז) חוק זכות מטפחים של זני צמחים, התשל"ג-1973; (ח) חוק זכויות מבצעים ומשדרים, התשמ"ד-1984; (ט) חוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999; (י) חוק העיצובים, התשע"ז-2017;"

בפסיקת בתי המשפט המחוזיים אשר נדרשו להחלטות בעיניין הסמכות המקומית בתביעות שכללו צו מניעה לצד סעד כספי (כשהאחרון שהיה בגדר הסמכות העניינית של בית משפט השלום), הובהר לא אחת כי סעיף 40(4) לחוק בתי המשפט איננו בא לשנות את גדר הסמכות העניינית של בית המשפט המחוזי, אלא הסעיף נועד לאפשר לבית המשפט המחוזי לידון גם בסעד הכספי בעילה של קניין רוחני, על מנת שלא יהיה צורך לפצל את הדיון לשתי ערכאות שונות, כאשר הסעד הכספי הוא בסכום נמוך.

...

על רקע האמור, עתרה המשיבה לסעדים הבאים: (א) צו מניעה קבוע שיורה למבקשת להימנע מביצוע כל פעולה הקשורה להפרת זכויותיה של המשיבה; (ב) חיוב המבקשת בפיצוי בסך 200,000 ₪ בגין ההשקעות הנדרשות לתיקון התקלות והנזקים שגרמה וכיסוי ההוצאות שנגרמו.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה, בתשובה וכן ביתר מסמכי התיק שמצאתי רלוונטיים, נחה דעתי כי אין מקום להיעתר למחיקת או דחיית התביעה בשלב זה של הדיון.

לאור כל האמור, דין הבקשה להידחות.

באשר לתביעה לסעד הצהרתי בדבר בעלותן של התובעות בעסק הרי שהסמכות, לשיטתם, מסורה לבית משפט השלום, כשלראיה תשמש התובענה שהגישו התובעות עצמן בה"פ 20434-07-13 בה עתרו לסעדים הצהרתיים זהים לענין הבעלות בעסק, כמו גם החלטת בית משפט השלום (כב' השופט עמית יריב) מיום 30.1.2014 שניתנה במסגרת אותה תובענה ובה נקבע כי הסמכות העניינית מסורה לבית משפט השלום (טענת העידר סמכות הועלתה על ידי התובעות לאור טענת הגנה שהעלו הנתבעים לבעלות במקרקעין בהן מצוי העסק).

אמור מעתה, ככל שקיימים יחסי עבודה בין התובע לנתבע, וככל שהסכסוך נשוא התביעה קשור ליחסי העבודה שביניהם, הסמכות הייחודית לידון בעוולה של גרם הפרת חזה (סעיף 62 לפקודת הנזיקין – ש.י.) מסורה לסמכות בית הדין לעבודה, מתוקף הוראת סע' 24(א)(1ב) לחוק בית הדין לעבודה" (ת.א. (ת"א) 2797/00 נוימן נ' וימאזור בע"מ) (ההדגשה שלי – ש.י.) (ראה בנוסף: ע"א 683/80 כהן נ' קולומבוס ואח', פ"ד לז(4) 16, ד"נ 17/82 קולומבוס נ' כהן ואח', פ"ד לח(1) 289) כך יוצא אפוא כי בית משפט זה מוסמך לידון בתביעה בעוולת הגזל, הרשלנות, התרמית וגניבת עין והסמכות הייחודית לידון בתביעה בעוולת הפרת חובה חקוקה ובעילה של עשיית עושר ולא במשפט מסורה לבית הדין האיזורי לעבודה.

...

תובענה לסילוק יד מעצם טיבה וטבעה, אשר הוגשה בדרך של המרצת פתיחה צפויה להתברר בהליך מהיר יחסית בהשוואה לתביעה אזרחית רגילה ומשכל הצדדים הרלוונטים לבירור והכרעה בשאלת הבעלות בעסק הינם בעלי דין, סבורה אני כי בדין בקשת הנתבעים לעכב בירור ההליך שלפני עד להכרעת בית משפט השלום וכך אני מורה.

סוף דבר הבקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת העדר סמכות עניינית נדחית, למעט ביחס לשתי עילות שבה – הפרת הוראה חקוקה ועשיית עושר ולא במשפט.

הבקשה לעיכוב הליכים ביחס לתביעה הכספית נדחית.

בהמשך, ביום 12.3.2020 הוחלט כי הסמכות העניינית לידון בעיניין נתונה לבית משפט השלום והתיק הועבר לטיפולה של כב' השופטת הבכירה ח' קלוגמן.

השיקולים אותם ישקול בית המשפט בקביעת פיצויים ללא הוכחת נזק במקרה של עוולת גניבת עין, פורטו בע"א 3559/02 מועדון מנויי טוטו זהב בע"מ נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט, נט(1) 873 (2004): "שני עקרם עומדים בבסיס הסעיף המאפשר פיצויים ללא הוכחת נזק: העדר יכולת להוכיח את הנזק המדויק שניגרם בעקבות גניבת העין (השוו עניין פרו-פרו ביסקויט [16]) והרצון להרתיע מעוולים בכוח (השוו: ע"א 592/88 שגיא נ' עזבון המנוח אברהם ניניו ז"ל (להלן – עניין שגיא [19]) וכן ביתר הרחבה דויטש בספרו עוולות מסחריות וסודות מסחר [41], בעמ' 90). רשימת השיקולים שישקול בית-המשפט בבואו להכריע בדבר גובה הפיצויים בהיתחשב ברציונאלים אלה, איננה סגורה (ראו ע"א 3616/92 דקל שרותי מחשב להנדסה (1987) בע"מ נ' חשב היחידה הבין-קיבוצית לשרותי ניהול אגודה שיתופית חקלאית בע"מ (כיום: חשב אגודה שיתופית בע"מ) [20]). בין היתר, יתחשב בית-המשפט בעוצמת ההפרות, במספרן ובמשכן, באשמו של המפר, באופיו ובגודלו של העסק המפר וכדומה (עניין שגיא הנ"ל [19])". בית המשפט קמא מצא כי הטובין הושמדו עוד בשלב הכניסה לישראל, ולא הגיעו לשווקים.

...

מנגד, טענו המשיבים בכתב ההגנה כי הטובין הושמדו ומשכך יש לדחות את התביעה שכן לא נגרם נזק למערערות.

דיון והכרעה לאחר שנדרשתי לכתב הערעור, נספחיו ולתיק בית המשפט קמא, החלטתי לדחות את הערעור בלא צורך בתשובת המשיבים.

יודגש כי ההסכמות שהתקבלו במסגרת ההליך של בזיון בית המשפט, מהוות הודאה בכך שהטובין שעל השמדתם הוסכם, מפרים את הצו ואין צורך לחזור על קביעה זו. מהטעמים המנויים לעיל, דין הערעור להידחות.