מפאת קוצר היריעה לא נרחיב בתיק זה בטענת המשיבה לפיה ההחלטה המנהלית המטיבה היא החלטה "לפנים משורת הדין" ומי שרוצה להשיג עליה, עליו לפנות לבג"צ, ייתכן ויש טעם בטענת המשיבה ברם ככל שהדברים נוגעים לאופן יישום ההחלטות, פסקנו בעבר בעררים אחרים ללא שהמשיבה תעלה טענה בעיניין זה ונראה כי פרשנות ברוח החוק מקנה לועדה סמכות עניינית לבדוק האם במקרה ספציפי פעלה המשיבה בהתאם להחלטה מנהלית שהוציאה, להבדיל, ככל שמדובר בשינוי תוכן ההחלטות המנהליות (כלומר לא ביישומן ביחס לעורר ספציפי) פסקנו שאכן נושא לא מצוי בסמכות וועדת הערר אלא לכל היותר בסמכות בג"צ, אם בכלל (ראה ו"ע 5303-04-17 רוט נ' משרד האוצר).
אנו לא יכולים להוציא את ההגדרות מההקשר, כאשר אנו מדברים על מדינה שאיננה עצמאית אנו מדברים על מדינה שעצמאותה ניטלה ממנה ע"י גרמניה או שגרמניה התערבה בניהול אותה מדינה באופן מהותי, באופן עמוק אשר שלל את עצמאותה או ניצל לטובתו באופן ממשי וכפוי את יכולת מוסדותיה לשלוט, להגיע להחלטות ולפעול על פי סמכויות המוקנות לכל שילטון באשר הוא.
הסכם ריבנטרופ מולוטוב מחלק את פולין אך איננו יוצר שום ברית בין בריה"מ לגרמניה, איננו מאפשר ובודאי לא כופה הכתבת מדיניות גרמנית בבריה"מ, ההסכם איננו עוסק כלל במדיניות נגד יהודים ואיננו מכתיב לבריה"מ לרדוף יהודים בשל יהדותם על רקע האידיאולוגיה הנאצית וכפי שצוין כבר קודם לכן, מדובר למעשה בהסכם אסטרטגי, הסכם "אי התקפה" שאמור היה לנתק מגע בין שתי המעצמות ולא ליצור מגע לא מדיני, לא צבאי ולא אידיאולוגי.
ומההכרעה הכללית למקרה הספציפי, העורר איננו שייך לקבוצת הזכאים על פי חוק נכי רדיפות הנאצים, אין חולק כי הוא ומשפחתו סבלו סבל רב בתקופת השואה ברם במקרה שלו, היות ועלה לישראל רק בשנת 1958, מדינת ישראל לא שללה את זכותו לתבוע את גרמניה, הסכם השילומים לא חל עליו ולכן צודקת המשיבה שבניגוד לאלו שחוקים ישראליים היקנו להם את זכות התביעה כנגד מדינת ישראל, העורר ואחרים כמוהו יכולים לשאוב את זכותם לקבלת תגמולים או הטבות מההחלטות המנהליות המיטיבות בלבד, החלטות שהקריטריונים שלהן אינם יכולים להיות נתונים לבקורת וועדות הערר.
בגירסה ראשונה זו אין שום אזכור לשום מחנה או לעבודת כפייה, רק לאחר שהעורר נדחה ולאחר שנולדה ההחלטה המנהלית המטיבה הנוגעת לעובדי כפייה וילדיהם שהתלוו לעבודות, הגיש העורר בקשה חדשה, לפי החלטה זו ושם פרש גרסה חדשה שאין לה זכר בגירסה ראשונה ולפיה בכלל נתפסו הם ע"י הרוסים ונשלחו למחנה עבודה בסיביר.
...
הערר הוגש ללא שום נימוק והסיוע המשפטי סירב לייצג את העורר (ולא בכדי נוכח סיכוייו הנמוכים של הערר) ולכן נקבעה חזית הערר בהצהרת העורר לפרוטוקול הדיון מיום 27.2.17:
"אני מנסה להוכיח כי רוסיה היוותה למעשה בשנים 39 עד 41 גרורה של גרמניה..."
נקדים ונאמר כי המסקנה לאחר ניתוח הראיות והטענות היא שרוסיה/בריה"מ מעולם לא היוותה גרורה של גרמניה הנאצית, לא במובן המקנה זכאות על פי הדין הישראלי ולא בשום מובן אחר ואנו מקבלים במישור את טענות המשיבה במלואן.
אנו קובעים, גם לצורך הגשת ערעור ככל שכזה יוגש, כי יש לראות בכל נימוקי ב"כ המשיבה בעמדה שהוגשה לתיק זה ביום 31.7.17 כאילו הוזכרו וצוטטו בגוף הכרעתנו.
אנו סבורים כי הקו שאותו מאמצים ב"כ העוררים אינו עולה בקנה אחד עם הגדרתה ומצבה של עיראק בזמן הפרהוד.
משכך נדחה הערר וללא צו להוצאות.
