סמכות עניינית בתביעות מזונות בין מוסלמים

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ה"פ 53707-01-16 גאבר נ' עבד אלסתאר גאבר תיק חצוני: לפני כבוד השופט שכיב סרחאן מבקשת מרים ג'אבר, ת.ז. 027551555 ע"י ב"כ עו"ד יסמין ישראלי ואח' משיב איימן עבד אלסתאר ג'אבר,ת.ז. 28378701 ע"י ב"כ עו"ד תאופיק טיבי בקשה מטעם המשיב לדחיית התובענה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית. פסק דין

בית הדין השרעי מוסמך לידון, בין השאר, הן בענין מזונות קטינים מוסלמים, והן בתובענה שעילתה סיכסוך בקשר לירושה של מוסלמי ישראלי בהסכמת כל הצדדים הנוגעים בדבר לפי חוק הירושה (סעיפים 51 ו-52 לדבר המלך; סעיף 7 לחוק הפרוצידורה של בתי הדין המוסלמיים הדתיים העותמאני, 1933; סעיף 155 לחוק הירושה).

...

דיון והכרעה אפתח ואומר, כי לאחר עיון בכתבי בי-דין המונחים בפניי ובשים לב לדין שלעניין, שוכנעתי שבקשה זו בדין יסודה.

ויודגש: לא מצאתי ממש בשאר טענותיה של המבקשת בהליך העיקרי, ודינן להידחות.

התוצאה התוצאה היא, אפוא, כי אני נעתר לבקשת המשיב, ועל-פי סמכותי לפי סעיף 79 לחוק בתי המשפט אני מורה בזה על העברת התובענה לדיון בבית הדין השרעי בטייבה, לו מוקנית סמכות השיפוט העניינית.

ילידת XXX להלן פירוט ההליכים המשפטיים הרלוואנטיים על ציר הזמן והרלוונטיים להחלטתי : ביום 28.11.10 במסגרת תיק תמ"ש 53395-11-10 הגישה האם תביעה למזונות הקטינות.

האם תובענה לקביעת מקום מגורי קטינים מוסלמיים, ובכלל זה תביעה להגירתם, נימצאת בסמכותו הייחודית של בית המשפט למשפחה או בסמכות מקבילה של בית הדין השרעי? לטענת האם, וללא קשר למחלוקת הספציפית העומדת להכרעה בתיק זה, אין לבתי הדין השרעיים כל סמכות לידון בתובענה להגירת קטינים, וכי סמכות זו הנה סמכות ייחודית של בתי המשפט למשפחה.

אולם עם התיקון המוזכר לעיל, השווה מעמדם של מתדיינים מוסלמים למעמדם של מתדיינים יהודיים, במובן זה שכאשר עניין נמצא בסמכות העניינית של שתי הערכאות המקבילות (האזרחית והדתית), תוקנה הסמכות לערכאה שלה הוגש העניין מלכתחילה בהתאם לסעיף 25 (ב) לחוק ביהמ"ש למשפחה, כך שגם מתדיינים מוסלמים חוסים תחת המשטר המשפטי המכונה "מירוץ סמכויות" והפסיקה הקיימת בעיניין זה. .

...

הנני מחייב את האם בהוצאות האב ובשכ"ט עו"ד בסך כולל של 20,000 ₪ אשר ישולם תוך ימים מהיום שאם לא כן יישא הסכום הפרשי ריבית והצמדה מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

המזכירות תמציא החלטתי זו לבאי כוח הצדדים.

מתיר פרסום החלטתי לעיל ללא שמות ופרטים מזהים.

המערער הגיש תביעה להתרת נישואין בטענה כי המשיבה עזבה את דירת הצדדים ביום 10.2.21, ובין הצדדים מתנהלים הליכים בביהמ"ש וביניהם תביעת מזונות אשה ותביעה רכושית.

לאחר עיון בחוות הדעת של בתי הדין הדתיים, הורה ביהמ"ש קמא על דחיית התביעה מחמת חוסר סמכות עניינית, והעביר את הבקשה להתרת הנישואין לביה"ד היווני הקתולי.

עוד אפנה למאמרו של שאווה "השפעת המרת דת על סמכויות השיפוט בעינייני המעמד האישי", עיוני משפט י (תשמ"ד-תשמ"ה) 177 כי ביחס לרישום הנידרש בסעיף 2 לפקודת ההמרה "אקט הרישום אצל הממונה על המחוז הוא האקט המכריע לשם מתן נפקות משפטית לאותה המרת דת. בלעדיו אין כל תוקף משפטי-אזרחי (בהבדל מתוקף דתי) להמרת הדת. האישור על אותו רישום שמקבל המומר מן הממונה על המחוז משמש ראיה חותכת לכך, מבחינת משפט המדינה, שהוא המיר עדתו הדתית ונחשב בן העדה החדשה החל מיום הרישום". בבה"נ 1575/96 קידר נ' קידר, פ"ד נא (1) 224 קבע כב' הנשיא דאז ברק כי – "המועד הקובע לעניין בקשה להתרת נישואין או גירושין הוא מועד הנישואין... אותה העת היתה המבקשת מוסלמיה. גם המשיב היה מוסלמי.. עפ"י הוראת סעיף 4(2).. סמכות השיפוט נתונה לבית הדין השרעי.." אין חולק כי המשיבה לא השלימה המרת עדתה לעדה הקתולית בהתאם לפקודת ההמרה טרם נישואיה, ועל כן, מועד נישואיה, המועד הקובע ביחס לבקשת התרת הנישואין, השתייכה לעדה האורתודוכסית בעוד המערער השתייך לעדה הקתולית.

...

גישת בית המשפט העליון המנדטורי, לגבי מקרה מעין זה  היתה שאין מנוס מן המסקנה שההמרה חסרת תוקף".

ואולם, מקום בו המערער הוא זה שכופר בהמרת הדת, הרי שלא ניתן על יסוד טענת מניעות להקנות סמכות לבית הדין שלא נתונה לו בחוק.

מקום בו שני הצדדים מסכימים כי הדין הקתולי אינו מאפשר גירושין, הרי שלא מצאנו צורך, כמוצע ע"י ב"כ היועהמ"ש לשוב ולפנות לראש בית הדין הקתולי בכדי שיקבע האם הדין הקתולי מאפשר גירושין לפי סעיף 3 (ג) לחוק.

הנשיא מ' שמגר: הדיון בבית-המשפט קמא נסב על תביעת מזונות בין בני-זוג מוסלמים ובקשר לחובת המזונות של המערער כלפי הקטיניים, שהם המשיבים.

בעקבות פסק הדין הנ"ל ראה בית המשפט המחוזי מקום להפעיל סמכותו לפי סעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984: מאחר שנוכח לדעת, שהענין שלפניו אינו בסמכותו הענינית אלא בסמכותו של בית הדין השרעי, החליט להעבירו בית הדין האמור.

המחלוקת שלפנינו מתעוררת בעיקרה לגבי נקודה אחת, והיא, מהו גודל המזונות הזמנים, אשר על תשלומם הורה בית המשפט המחוזי לפני שהפעיל את סמכותו על-פי סעיף 79 הנ"ל, ומה דין המזונות הזמנים, אשר על תשלומם הורה בית המשפט ביום 30.12.85, היינו ביום בו הפעיל סמכותו לפי סעיף 79.

...

סיכומו של דבר: בית המשפט או בית הדין, אשר אליו הועבר עניין לפי סעיף 79, מקבל את הענין על כל ראיותיו והחלטותיו, ובידיו הסמכות להחליט, מה יהא גורל ההחלטות או הראיות, לפי העניין.

לאור מסקנות אלו לא ראיתי כל מקום לקבל ראיות נוספות, כפי שנתבקש בב"ש 607/86, והבקשה נדחית.

הערעור נדחה.

השופטת עפרה אטיאס: לפנינו חמישה ערעורים מאוחדים בעיניינם של בני זוג לשעבר, מוסלמים (להלן יכונו: "האישה" ו- "האיש") אשר ביום 29.7.00, טרם נישואיהם, ערכו הסכם נישואין "עקד" שעל פי אחד מסעיפיו, הדין שיחול עליהם יהיה הדין השרעי בלבד.

עיקר השתלשלות ההליכים בין הצדדים, לרבות הליכים קודמים: עיקר ההליכים בבית הדין השרעי: במסגרת הליכי הגירושין, הגישו הצדדים מספר תביעות לבית הדין השרעי, וביניהן: תביעות בוררות ("תחכים"), תביעת משמורת קטין, תביעת מזונות אשה, תביעת מוהר, ועוד.

בית המשפט לעינייני מישפחה (כב' השופט נ' סילמן) דחה, ביום 15.9.08, את טענותיו של האיש, וקבע כי הסמכות לידון בתביעה מסורה לבית המשפט לעינייני מישפחה בלבד, וכי לבית הדין השרעי אין סמכות עניינית לבחון בתום הגירושין שאלות רכושיות הנובעות ממהלך הנישואין.

...

לפיכך, יש לקבל את הערעור, לבטל את פסק הדין קמא בתמ"ש 7881-03-21, לדון בשני החיובים המקבילים הנובעים מפסק הדין בתביעת פירוק השיתוף, ולחייב את האיש בהוצאות משפט ובשכ"ט, אשר ישולמו ישירות לאשה.

לפיכך, טען האיש בהודעת הערעור כי יש לקבל את הערעור ולחייב את האישה לשלם לאיש את מלוא סכום התביעה בסך של 63,704 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בנקאית בשיעור של 4%, מיום הגשת התביעה (1.3.21) ועד התשלום המלא בפועל, וכן לחייב את האישה בהוצאות ובשכ"ט עו"ד. דיון והכרעה בערעורים ההדדיים בסוגיית המשכנתה: מקובלת עלי טענת האישה כי תביעת האיש בגין חלקה של האישה בהחזרי המשכנתה בעבור תקופה המאוחרת לשבע שנים ממועד הגשת התביעה התיישנה.

קביעתי זו מייתרת את הדיון בתביעת האיש בגין החזרי המשכנתה, ואף את הכרעת בית משפט קמא בתביעה זו. בטענתה של האישה כי קיימים יחסי גומלין בין תביעת דמי השימוש לתשלומי משכנתה, מתפרצת האישה לדלת פתוחה הואיל וגם אני סבורה כי השכר הראוי המגיע לאישה מבטא את ההפרש בין דמי השימוש החודשיים למשכנתה החודשית.

לא מצאנו ממש בערעור האיש לפיו, על תשלומי המשכנתה שעל האישה להשיב לאיש, יש להוסיף ריבית בנקאית.

ואולם, בשים לב לתוצאה אליה הגעתי, במסגרת הערעורים בתביעת דמי השימוש, ומאחר שהצפי הוא שתביעת דמי שימוש תבלע את החיובים בגן דמי המשכנתה, אני מורה על ביטולן של כל קביעות בית משפט קמא בעניין החיוב בהחזרי המשכנתה במסגרת פסק הדין, כאשר תחתיהן יבוצע החישוב בהתאם לאמור בפסק הדין בערעורים ההדדיים בעניין דמי השימוש.

סוף דבר: סוף דבר, אני מורה כאמור בסעיפים 94-85 וסעיפים 101-100 לעיל.