באותו עניין נדונה השאלה "למי הסמכות העניינית לידון ולהכריע בשאלת הקף הזכאות של נפגע תאונת דרכים לשירותי בריאות על פי סל הבריאות". שאלה זו התעוררה בעקבות תקוני חקיקה (במסגרת סעיף 39 לחוק ההתייעלות הכלכלית (תקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט-2009) שקבעו כי במקרה של תאונת דרכים שבה נפגע תושב ישראל, חובת הפצוי לאותו נפגע, המוטלת על חברת הביטוח, לא תחול לגבי שירותים וטיפולים רפואיים שהנפגע זכאי להם מקופת חולים מכוח חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 (להלן – חוק הבריאות ו-סל הבריאות, לפי העניין).
סעיף זה קובע כך:
"לבית הדין לעבודה תהיה סמכות ייחודית לידון בכל תובענה למעט תביעת נזיקין, שבין מבוטח או מי שהוא טוען שהוא מבוטח לבין שר הבריאות, המנהל, המוסד, קופת חולים, נותן שירותים לפי חוק זה או הועדה שהוקמה לפי סעיף 3א, או שבין המוסד לבין קופת חולים או לבין מי שחייב בתשלום דמי ביטוח בריאות." (הדגשה הוספה – א.א.)
על רקע הוראה זו הקשה בית המשפט העליון כך:
"יכול הטוען לטעון כי רק הנפגע-המבוטח יכול להגיש תביעה כנגד קופת חולים, באשר סעיף 54 לחוק ביטוח בריאות קובע סמכות ייחודית של בית הדין בתובענה שבין מבוטח לבין קופת חולים. ודוק: מבוטח אך לא חליפו, להבדיל מסעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה הקובע סמכות ייחודית 'בתובענות בין עובד או חליפו למעביד או חליפו שעילתן ביחסי עובד ומעביד'. ניתן איפוא לטעון כי מכלל הן לגבי חליף בסעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, נשמע לאו לגבי חליף בסעיף 54 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי."
בית המשפט העליון קבע כי חרף האמור, ההסדר שלפיו אין לתבוע את קופת החולים במסגרת התביעה האזרחית מחייב את התוצאה שחברת הביטוח תוכל לתבוע את קופת החולים בבית הדין לעבודה, בבחינת נמחית של זכויות המבוטח, שאם לא כן חברת הביטוח עצמה תפול "בין הכיסאות". לפיכך, הורה בית המשפט העליון כך:
"מכל מקום, וכדי למנוע ספקות, אנו קובעים בזה כי מקום בו בית משפט אזרחי פסק לנפגע פיצוי בגין שירותים רפואיים הנכללים לכאורה בסל הבריאות, רואים את התובע כמי שהמחה לחברת הביטוח את תביעתו כנגד קופת חולים, וחברת הביטוח רשאית להגיש בשמו תביעה לבית הדין לעבודה מכוח סעיף 54(ב) לחוק ביטוח בריאות לגבי שירותים רפואיים שהיא סבורה כי הם כלולים בסל." (הדגשות הוספו – א.א.)
סעיף 4 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968, קובע כי "הסכם בוררות וסמכותו של בורר על פיו כוחם יפה גם לגבי חליפיהם של הצדדים להסכם, וסמכותו של בורר על פי הסכם בוררות מוקנית גם לבורר חליף, והכל כשאין כוונה אחרת משתמעת מן ההסכם". סעיף 21 לחוק האמור קובע כי "... ובאין כוונה אחרת משתמעת מהסכם הבוררות, מחייב פסק בוררות את בעלי-הדין וחליפיהם כמעשה בית-דין". המונח "חליף" – בנוגע לצד או לבורר – לא פורש בחוק האמור.
...
ההלוואה לא נפרעה כסדרה ומשהפניות לַלוות – העובדת הזרה והלוות הנוספות, לא הועילו, הושלם ונחתם ביום 13.3.18 חלק נוסף בכתב ההמחאה שהוא "הוראת הנפרע" (ראו סעיף 4 לכתב ההמחאה) ובו הורה הנפרע (מורלונס) כך:
"אני מורה לחייב או למי שבא/ים במקומו, להעביר כל סכום כסף המגיע היום ו/או יגיע בעתיד לממחה [העובדת הזרה – א.א.] ואינו מוגן בדין, לחשבון מס. ... ע"ש אדוורד בלאו [המערער – א.א.] בבנק ... בסניף ..."
כתב ההמחאה (עם "הוראת הנפרע") יחד עם מכתב הסבר מפורט והמלצה להתייעץ עם עו"ד נשלחו למשיבים בדואר רשום שהתקבל על ידם (אצל המשיבים 1 ו-2 – ביום 2.4.18 ואצל החברה – ביום 1.4.18).
וכך נפסק:
"לאחר שעיינו בטיעוני המבקשת [החברה כאן – א.א.] והמשיב [המערער כאן – א.א.], הגענו לכלל מסקנה כי דין הבקשה לדחיית התביעה על הסף להתקבל מן הטעם שבשום שלב לא התקיימו יחסי עובד מעביד בין התובע לנתבעים ומאחר ואין מקורו של הסכסוך בין התובע לנתבעים ביחסיהם כעובד ומעביד. מאחר ומדובר בתנאים מוקדמים לסמכותו העניינית של בית הדין אשר אינם מתקיימים בעניינו של המשיב, דין התביעה להידחות כבר בשלב זה."
אשר למבחן הצד הוסיף בית הדין האזורי כי אין לראות במערער "חליף" של העובדת הזרה, שכן אין הוא בא בגדרו של "עזבון" (כפי שנקבע בעניין פרידמן[footnoteRef:2]) או בגדר חליף כפי שנקבע בעניין מ.ב.ע.[footnoteRef:3], שם נקבע כך: [2: דב"ע (ארצי) מז/3-64 עזבון פרידמן אברהם - מעון אמשינוב בע"מ, פד"ע יט 257 (1988).
יאמר כבר עתה כי לטעמנו ספק אם להוראות סעיף 8 לכתב ההמחאה (ראו סעיף 2ג' לעיל) יש תוקף משפטי.
סוף דבר
ערעור המערער מתקבל במובן זה שנקבע כי לבית הדין האזורי הסמכות העניינית לדון בתובענה.
בהתחשב בשאלה העקרונית שהתעוררה לא מצאנו מקום לעשות צו להוצאות בערעור והליך זה יובא בחשבון בעת פסיקת הוצאות בתום ההליך.