לטענתם, טרם פטירתה היא נטשה את הדירה, ועם הפטירה – בשנת 2012 – אמורה הייתה החזקה בדירה להימסר לתובעים, אלא שהנתבעת, ביחד עם בעלה, הנתבע 2 (להלן – הנתבע), תפסו חזקה בדירה, שלא כדין ובהעדר בסיס חוקי, ומכאן שהם למעשה פולשים, ועליהם לפנות את הדירה ולמסור את החזקה בה לתובעים.
אלו היו עיקר הטענות שהובאו על ידם: (1) בית המשפט השלום נעדר סמכות עניינית לידון בתביעה; (2) הנתבעת מתגוררת בדירה 54 שנים ברציפות, למעשה – מאז שנחתם הסכם השכירות, בשנת 1965.
כמו כן, הצדדים הגיעו להסכמות – שקבלו תוקף של החלטה – כדלקמן:
עילת התביעה היא שלאחר פטירת האם אין לנתבעת זכות להחזיק בנכס.
לפי חוק הגנת הדייר ובמיוחד סעיף 27 (1) והפסיקה, היא לא עונה על תנאי החוק להכרה כדיירת נדחית.
"ספק שנשאר בליבו של השופט, אם נטש הדייר או לא, ספק זה פועל לעולם לטובת הדייר, הזכאי לכך שהתביעה תדחה מפאת הספק" (ע"א 170/63 פפסימידוף נ' חיזק, פ"ד י"ז 2493, 2501 (1963); יעקב שקד פינוי מקרקעין - הליכים והלכות 303-302 (2017)).
נותרנו איפוא עם עדות משכנעת, באופן מובהק, של הנתבע; עדויות תומכות נוספות – של הנתבעת, השכנים והמכרים; ראיה תומכת, שהוגשה במסגרת הבקשה להבאת ראיות נוספות: תדפיס פירוט חשבון המים בדירה ביפו (ראיה שתומכת בעמדת הנתבעים); עדות העד מר ארואטי, שמשקלה אינו גבוה, ועדות אחת (עדות העד נדיב) – מהותית – שתומכת בגירסת התביעה, ושההסבר שמסר העד ביחס לגירסה שמסר לחוקר הפרטי אינו משכנע.
...
אין באמור כדי לבסס מסקנה, כי הנתבעת אינה יכולה להיחשב לדיירת נדחית, בעקבות פטירת אמה ביום 22.10.2012, שהרי במועד פטירת אמה, היא לא הייתה בעלת זכויות בדירה האחרת.
סיכום
התביעה לפינוי הנתבעים מהדירה – נדחית.
גילוי דבר הפטירה ומצג השווא הוביל את התובעים לחשוד כי הסתרת דבר הפטירה נבעה מהיעדר זכויות של הנתבעת בדירה, מסקנה (שגויה) שגרמה לתובעים להגיש את התביעה – מהלך שהסב הוצאות רבות ומיותרות לתובעים.
