סמכות עניינית בתביעה להחזר ארנונה ועיקול חשבון בנק

התובע טען שהעיקול שהוטל על חשבונותיו בבנק הפועלים בע"מ, ובבנק לאומי לישראל בע"מ, בשל אי תשלום חוב ארנונה, כך לפי הטענה, נעשה שלא כדין, והטלתו עולה כדי הוצאת לשון הרע, פגיעה בשמו הטוב, ועוולות נזיקיות, ומכאן התביעה לתשלום פיצויים כספיים.

בית המשפט נעדר סמכות עניינית לידון בתביעה מכיוון שהוגשה כנגד רשות מקומית.

מן הראוי לציין שעל פי עדותו של מר קינן, נציג מילגם, היה באפשרותו של התובע לקבל את ההנחה באמצעות החזר או זכוי גם לאחר פרעון חיובי הארנונה במועדם (ע' 26, ש' 2-7).

...

מהמקובץ לעיל, ובנסיבות העניין, נראה לי שיש מקום להעמיד את הפיצוי הכספי לתובע, בגין הוצאת לשון הרע, והפגיעה בשמו הטוב, על דרך האומדנה, בסכום כולל של 4,500 ₪, ולא יותר מכך.

מעבר לכך, ולגופו של עניין, סבורני שאין בטענות אלה ממש, בשים לב לנסיבות העניין.

התוצאה התוצאה היא שהתביעה מתקבלת בחלקה, והנתבעות, ביחד ולחוד, ישלמו לתובע, כדלקמן- סכום של 4,500 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

התובע טוען כי בשל טעויות של פקידים עוקל חשבונו והוא לא יכל למשוך מהבנק כסף לתרופות ואוכל ונידרש לנסוע לפקיד הבנק בבית שאן, הוא איננו סרבן תשלום ובסך הכל ביקש לשלם את הקרן עד שהועדה תחליט אם מגיעה לו הנחה.

על פי תקנה 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז – 1976, ינומק פסק הדין בצורה תמציתית: בכל הנוגע לסמכותו העניינית של בית המשפט - התובע איננו עותר בתביעתו נגד החלטות של הערייה בעינייני ארנונה, אלא הוא טוען לנזקים שנגרמו לו ובפרט עגמת נפש, במסגרת הליכי הגבייה שננקטו נגדו על ידי הערייה.

הנתבעת השיבה למכתב זה במכתב שלא צוין מועדו (נספח 7 לכתב התביעה), בו השיבה לתובע את השיקים "מאחר ואין באפשרות הרשות לקבלם אלא את התשלום במלואו". ביום 3.9.13 שוב נשלחה לתובע הודעה על עיקול חשבונו (נספח 5 לכתב התביעה) וביום 30.9.13 הוסר העיקול, עקב תשלום החוב בסך של 1,645 ₪ על ידי התובע.

הנתבע זכאי להחזר סכום זה בצרוף פיצוי בגין ההוצאות ועגמת הנפש שנגרמו לו עקב כך, בסך כולל של 500 ₪.

...

הנתבעת טוענת, מנגד, כי דין התביעה להידחות בשל העדר סמכות עניינית לדון בה, סמכות המוקנית לבית המשפט לעניינים מנהליים.

לאחר שמיעת העדויות וטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי בלבד.

בכל הנוגע להטלת העיקול ביום 11.7.13 וחיוב התובע בהוצאות בגינו, סבורני כי יש ממש בטענת התובע.

בכל הנוגע לסירוב הנתבעת לבטל את העיקול שהוטל על חשבון התובע בחודש ספטמבר 2013, לאחר שהתובע לא שילם את חובו, שעה שהתובע מסר לנתבעת רק שיקים דחויים וגם זאת לא על מלוא סכום החוב, סבורני שלא נפל פגם בהתנהלות הנתבעת המצדיק פיצוי התובע בגין נזק כלשהו, כאשר עולה מחומר הראיות כמפורט לעיל כי העיקול הוסר מיד עם תשלום מלוא החוב ביום 30.9.13.

התבקש צו מניעה (למעשה צו עשה) שיחייב המשיבה להסיר עיקול שהטילה על חשבון המבקשת בשלהי 2013, בשני בנקים, על סך של 10,033 ₪.

בישיבה שנקבעה במעמד הצדדים בסעד הזמני הגיעו הצדדים להסכמות הבאות, שקבלו תוקף של החלטה: אין טענה ביחס לסמכותה העניינית של ערכאה זו , ושני הצדדים מסכימים לכך שיחול השתק שפוטי שימנע העלאת טענה זו בהמשך הדרך (יבואר בקצרה כי לא ניתן להתנות על סמכות עניינית; אולם אין מדובר בהתנאה אלא במניעות של צד שניהל הליך עד תומו להעלות בהמשך טענה לחוסר סמכותה של הערכאה בה ניהל ההליך.

ומכוח הכלל הקבוע בסע' 316 הנ"ל, המחזיק הפורע חוב ארנונה כולו זכאי להחזר מיתר המחזיקים במשותף בנכס, כפי חלקם היחסי (ע"ש (מחוזי חי') 5316/99 היכל **** נ' עירית חיפה (סע' 3 לפרק הדיון)); ובילבד שכל אחד מהם מקיים אכן אותו יחס של "החזקה" ההופך את כולם להיות בעלי הזיקה הקרובה ביותר לנכס באותה דרגת קרבה; ובמידה ואין מקרה חריג (כמו למשל כאשר מי שממנו מבקשים להפרע חוב הארנונה של כלל המחזיקים לאותה תקופה, נהנה מפטור חוקי, מלא או חלקי, מארנונה).

לעמדה זו, כמובן שניתן לתבוע הרשות המקומית בגין חובות שלה כלפי הנישומים (ובתביעה כזו יש להמחיש החוב, בדיוק כפי שצרך להמחיש טענת קזוז מקום שהיא מותרת); אולם הנישומים לא יוכלו לשלם אותם חובות על דרך קזוז חובות ארנונה שלהם כלפי הרשות המקומית.

...

אני קובע כי אכן יש למשיבה חוב לבעלה של המבקשת המסתכם ב 3600 ₪, כאשר לסכום זה יש להוסיף הפרשי ריבית והצמדה מ 4.12.10 , על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה.

אלא שיהא הדין הרצוי אשר יהא, הרי שלעת הזו וכל עוד לא ניתנה הלכה, ולא נחקק חוק האוסר ספציפית על קיזוז ארנונה, נראה לי שהדין המצוי הוא אכן זה המאפשר לקזז אף חיובי ארנונה , מכוח סע' 53(א) של חוק החוזים (חלק כללי), ובכפוף לאמור בו. זאת מכוח סע' 61(ב) של החוק האמור, וכל עוד לא סוייגה הזכות בהוראת חוק ספציפית מפורשת, וזאת גם בהנחה שלארנונה יש אופי כשל חיוב מס. ירצה המחוקק – יוכל לומר דברו בענין זה (וחזקה שבהגיון שכך אף יעשה אם יתברר שזכות הקיזוז העקרונית תיצור "קשיי רוחב" תקציביים של ממש לשלטון המקומי, בשל שימוש לרעה מצד הנישומים).

סוף דבר: אני מצהיר כלפי המשיבה כי המבקשת זכאית להפחתת חוב המים כאמור בסע' 16 של פסה"ד, ולקיזוז מן החוב כאמור בסע' 17 של פסה"ד. יש להגיש פסיקתא מתאימה בתוך 30 יום.

נטען כי העיריה התרשלה בכך שלא גבתה את חובות הארנונה בתקופה בה סמי ניהל עסק במשרד ואפשר היה לעקל את חשבונות הבנק והציוד שלו.

תביעה מסוג זה אינה בסמכותו העניינית של בית המשפט לתביעות קטנות גם כאשר הסעד המבוקש הוא החזר של חוב ששולם בעבר בעקבות הליכי גבייה מנהליים.

...

ביום 14/5/15 הגישה העירייה כתב הגנה במסגרתו טענה כי יש לדחות את התביעה נגדה על הסף.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את התביעה על הסף בשל חוסר סמכות עניינית מהטעמים שיפורטו להלן.

באשר לנתבע 2, אני מורה למזכירות לקבוע את התיק לדיון לפי התור הרגיל ולשלוח את כתב התביעה לנתבע 2 לפי הכתובת שצוינה בכתב ההגנה מטעם העירייה שהיא רח' עבאס 18 חיפה.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים והראיות שהוצגו בפני, ולאחר ששמעתי את הצדדים הגעתי למסקנה כי דין התביעה להיתקבל בחלקה ולהלן אנמק: התובע מבקש לחייב את הנתבעת לפצות אותו בגין הוצאת לשון הרע וכן מבקש סעד של החזר תשלום ארנונה.

תחילה תביעת התובע להשבת תשלומי הארנונה בטענה כי אינו חייב לשלם ארנונה מאחר ולא החזיק בנכס עד ליום 19.6.22 וכי מדובר בחיוב שלא כדין נמחקת בהעדר סמכות עניינית לבית משפט זה לידון בה. שכן, מדובר בתקיפה עקיפה של החלטה מנהלית של רשות מקומית בדמות דרישת תשלום ארנונה כאשר עתירה נגד החלטה של רשות מקומית היא בסמכות בית המשפט לעניינים מינהליים.

באשר לתביעת התובע בגין הוצאת לשון הרע עקב הטלת צו עיקול על חשבון הבנק שלו, נציג הנתבעת אישר בדיון כי צו העיקול על חשבון התובע יצא בתאריך 7.8.22 וכי סכום העיקול שולם ביום 19.10.22 עקב מימוש כספים (קבלה הוצגה סומנה נ/2) וכי העיקול בוטל באותו יום.

...

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים והראיות שהוצגו בפני, ולאחר ששמעתי את הצדדים הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה ולהלן אנמק: התובע מבקש לחייב את הנתבעת לפצות אותו בגין הוצאת לשון הרע וכן מבקש סעד של החזר תשלום ארנונה.

לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בכל החומר שהוגש לבית המשפט הגעתי למסקנה כי אכן נפל פגם בהטלת צו העיקול על ידי הנתבעת ומשכך יש לראות בהטלת צו העיקול כהוצאת לשון הרע המזכה את התובע בפיצוי ואנמק.

משטענת הנתבעת כי צו העיקול בוטל מיד עם מימוש הכספים בבנק לא נסתרה ומשהתובע לא הוכיח כי נגרמו לו נזקים בבנק עקב צו העיקול ובשקילת כל השיקולים לעיל, מצאתי לחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצויים בסכום של 4,000 ש"ח. הנתבעת תשלם סכום זה לתובע בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין אצלה אחרת, יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא.