סמכות עניינית בחלוקת מקרקעין

נידרש לבחון איפוא, במבט צופה פני עתיד, מה תהא המשמעות האופרטיבית של מתן הסעד המבוקש בתביעה? – אם המשמעות תהא אכיפת זכות קניינית, כדוגמת הוראה על רישום בעלות, חכירה או חלוקה בפנקסי המקרקעין, אז הסמכות העניינית תקבע לפי סעיף 51(א)(3) לחוק; אם המשמעות תהא העברת זכויות חוזיות בלבד, ללא כל הוראה 'קניינית' אופראטיבית, למשל כאשר לא ניתן לרשום את הזכויות, אזי הסמכות העניינית תקבע בהתאם לשווי הסעד.

...

משהמסקנה אליה באתי היא כי דין התביעה להיות מסולקת על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית, התייתר הצורך לדון בערכאה זו בבקשתו של דיבסי לחיוב שבאנה בהפקדת ערובה (טענות הצדדים בעניין זה - לרבות טענת דיבסי לשינוי נסיבות מאז החלטתי הקודמת בנושא, והתנגדות שבאנה לכך - שמורות להם למקרה הצורך).

סוף דבר נוכח הטעמים שפורטו, אני מורה על סילוק התביעה שבכותרת על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית.

במכלול נסיבות העניין, אני קובעת כי התובע (שבאנה) יישא בהוצאות ובשכ"ט ב"כ הנתבע (דיבסי) בהליך זה בסך כולל של 7,000 ₪.

כאשר הקרקע היא הדבר העומד בלב הסיכסוך, הרי שתביעה הנוגעת לחלוקתה תהא מסורה לסמכותו העניינית של בית משפט השלום, בין אם הקרקע רשומה בפנקס הזכויות במקרקעין ובין אם אינה רשומה.

...

משהגיע בית המשפט העליון למסקנה, שכוונת הצדדים הייתה להקנות זכות בעלות, הוסיף וקבע, שגם אם הזכות עדיין לא נרשמה, והיא בגדר התחייבות לעשות עסקה, כי יש להחיל עליה את הוראת סעיף 9 לחוק המקרקעין.

על רקע העובדה שבעניין אלוש התבקש סעד של אכיפת זכויות, להבדיל מסעד של חלוקת מקרקעין שהתבקש בעניין שוייצר, ניתן להבין את הערת כב' השופט י' דנציגר ברע"א 1924/16 אבו ג'אנם נ' נכסי רמלה 3 בע"מ (20.4.2016), כי אינו משוכנע שאכן קיימת מחלוקת פוסקים עקרונית בין השופטים הנדל ועמית בעניין זה. (ב) עניין "יונס": פסק הדין בעניין יונס עסק בשאלה (מכשילה יש לומר), שנשאלה במבחן הסמכה של לשכת עורכי הדין, ואומר על כך כב' השופט נ' הנדל (בעמ' 20 לפסק הדין), כי "מלכתחילה לא היה זה סביר לדרוש מנבחן להכריע בשאלה בסוגיה משפטית סבוכה זו, אשר לגביה קיימות דעות סותרות בפסיקה, וטרם נפסקה בה הלכה מחייבת". על רקע הדעות השונות בסוגיה, והעדר הלכה מחייבת, קבע בית המשפט שגם תשובה אחרת מזו שהתכוון לה הגוף הבוחן, תחשב כתשובה נכונה, שאם לא כן "כל מסקנה אחרת תביא למעשה לדיון מחודש בהלכה שטרם נקבעה סופית וברי כי אין זו האכסניה הראויה לעשות כן". על כן, לא ניתן לראות בפסק הדין בעניין יונס הלכה מחייבת המכריעה את סוגיית הסמכות העניינית בעניין העומד לדיון לפני.

סוף דבר אשר על כל האמור לעיל, הנני מחליט כדלקמן: (א) הסמכות העניינית לדון בתביעה מסורה לבית משפט השלום.

נידרש לבחון איפוא, במבט צופה פני עתיד, מה תהא המשמעות האופרטיבית של מתן הסעד המבוקש בתביעה? – אם המשמעות תהא אכיפת זכות קניינית, כדוגמת הוראה על רישום בעלות, חכירה או חלוקה בפנקסי המקרקעין, אז הסמכות העניינית תקבע לפי סעיף 51(א)(3) לחוק; אם המשמעות תהא העברת זכויות חוזיות בלבד, ללא כל הוראה "קניינית" אופראטיבית, למשל כאשר לא ניתן לרשום את הזכויות, אזי הסמכות העניינית תקבע בהתאם לשווי הסעד.

...

לאחר ששקלתי בדבר, אני סבורה שסיווג תביעה בגין זכויות לא רשומות במקרקעין כתביעה שעניינה מקרקעין יביא לתוצאה קלה יותר ליישום, ושני טעמים לדבר.

לסיכום אני דוחה את טענת הנתבעת בדבר העדר סמכות.

נוכח התנהלות הצדדים ממנה התרשמתי במהלך הדיון, נראה כי אין מנוס ממינוי כונס נכסים נייטרלי לניהול מכירת הדירה.

מנגד, אם וככל שמדובר ב"תביעה הנוגעת למקרקעין", הרי בהתאם לסעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט, ההכרעה בשאלת הסמכות העניינית תיעשה על-פי "מבחן הסעד": כאשר הסעד המבוקש בתביעה נוגע לחזקה, לשימוש או לחלוקה במקרקעין, הסמכות העניינית תהא מסורה לבית-משפט השלום.

...

מכל מקום, משהגעתי למסקנה כי בענייננו אין מדובר מלכתחילה "בתביעה הנוגעת למקרקעין" אלא בתביעה שכולה במישור החוזי, ממילא סוגיות אלה (לרבות שאלת טיב הזכויות בקרקע) לא נזקקות להכרעתי במקרה זה. סוף דבר; נוכח מכלול הטעמים שהובאו, המסקנה המתבקשת היא כי בית-משפט זה מוסמך להיזקק לתביעה שבכותרת.

לפיכך, דין בקשת הנתבעות לסילוק התביעה על הסף להידחות.

נוכח המסקנה אליה באתי, מתבקשים ב"כ שני הצדדים לשוחח עם מרשיהם ולהודיעני עד יום 1.10.2017 (בשים לב לפגרת הקיץ), האם ניתן להפנות את התיק להליך מהו"ת לבחינת אפשרות לעריכת גישור בין הצדדים.

(2) אם נקבל את העמדה, שהסמכות העניינית לידון בחלוקת מקרקעין לא רשומים תקבע על פי שוויים של המקרקעין, עלול הדבר להביא לתוצאה שלעיתים יהיה קשה לקבלה.

...

העסקאות שבוצעו לטענת התובע ואלה הן העסקאות שהתובע טוען כי עשה עם הנתבעים בחלקה (וראו הודעת ההבהרה שהוגשה מטעם התובע בתאריך 31.10.2019, בעקבות החלטתי מתאריך 19.9.2019, כאשר התיק עבר לטיפולי): (א) חוזה שנכרת בתאריך 15.1.1998, לפיו רכש התובע מאת ריאד נג'יב קאסם (הנתבע מס' 2), 1/8 חלקים בחלקה, המייצגים שטח של 3,129.50 מ"ר, תמורת 20,000 ₪.

סוף דבר אשר על כל האמור לעיל, הנני מחליט כדלקמן: (א) בעניין התביעה נגד הנתבע מס' 2 (ריאד נג'יב קאסם ת"788xxxxxx): (1) הנני מצהיר, כי על פי חוזה שנכרת בתאריך 15.1.1998, התובע, מר מוסא חסדיה ת"ז 251xxxxxx (להלן - "התובע") רכש מאת הנתבע מס' 2, ריאד נג'יב קאסם, ת"ז xxxxx788, זכות בעלות ב- 1/8 (שמינית) חלקים, במקרקעין המזוהים כחלקה 22 בגוש 18830 מאדמות הישוב ראמה (להלן – "החלקה") (2) הזכויות שתירשמנה על שם התובע, על יסוד ההצהרה שבסעיף קטן (1) שלעיל, תיגרענה מזכות הבעלות שתירשם על שם ריאד נג'יב קאסם, על פי צו הירושה שניתן לאחר המנוח נג'יב קאסם חוסין.

(ה) הנני מחייב את הנתבעים 4 עד 9, ביחד ולחוד, לשלם לתובע הוצאות משפט, כולל שכ"ט עו"ד ומע"מ, בסכום כולל של 23,400 ₪.

(ו) הנני מחייב את הנתבעת מס' 11 לשלם לתובע הוצאות משפט, כולל שכ"ט עו"ד ומע"מ, בסכום כולל של 11,700 ₪.