סמכות עניינית בזכויות בר רשות

הוא דן בטענה המקדמית של "חוסר סמכות עניינית". לצורך ההכרעה בשאלה זו, נידרש בית המשפט תחילה להכריע בשאלת המפתח- האם הזכויות הנטענות הנן זכויות קנייניות או שמא זכויות חוזיות, וקבע כי עסקינן בזכויות חוזיות, וליתר דיוק בזכות "בר רשות", ולכן שאלת הסמכות תקבע לפי שווי התביעה.

...

לאור כל האמור, ובשלב מקדמי זה, וכאשר טרם נשמעו ראיות, ובהתאם למגמה המושרשת בהלכה הפסוקה, אני קובעת כי אין לסלק בשלב זה את התביעה מחמת שיהוי, ויש להעדיף את בירור המחלוקת לגופו של עניין על פני סילוק התביעה על הסף בטרם בירורה.

לא שוכנעתי כי כתב התביעה על פניו לא מגלה עילת תביעה נגד הנתבע, וטענות הנתבע בהקשר זה אינן מצדיקות את סילוק התובענה על הסף בשלב זה, ובטרם בירור הטענות לגופן.

לסיכום, אני דוחה את הבקשה לסילוק התביעה על הסף, ומחייבת את הנתבע לשלם לתובעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 3,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום.

ההכרעה שם הייתה לצורך אותו עניין בלבד ומעבר לעובדה שמדובר בפסק דין של בית המשפט המחוזי שהוא פסק דין מנחה ולא מחייב, הרי שבכל מקרה לא יצאה ממנו הלכה גורפת לגבי מעמדה של זכות בר רשות כזכות קניינית ובודאי שלא לעניין הסמכות העניינית לידון בה שכלל לא התעוררה בפסק דין זה וממילא לא נדונה והוכרעה בו. חפשתי בעצמי אחר פסיקה הקובעת שהסמכות העניינית לידון ולהצהיר על זכות של בר רשות במקרקעין מסורה לבית המשפט המחוזי ולא מצאתי.

...

אם כך ואם אחרת אני סבורה שאין צורך להכריע בעניין זה מכיוון שעסקינן בתביעה שכנגד.

בענייננו אני סבורה שהתביעה שכנגד והתביעה העיקרית נושאן אחד ומכל מקום הן נובעות מאותן נסיבות.

על-כן אני קובעת שנכון וצודק להותיר את התובענה לבירור בבית משפט זה וזאת מטעמים של יעילות דיונית העומדים בבסיס הוראת סעיף 51(א)(4) העוסק בסמכות העניינית בתביעה שכנגד.

תחילה לטענת חוסר הסמכות העניינית שהעלה הנתבע, בנימוק שמדובר בתביעה להכרה בזכויות של בר רשות, שהסמכות העניינית לידון בה נתונה לבית המשפט המחוזי ולא לבית משפט זה. טענה זו אינני רואה לקבל.

...

יוצא אפוא, כי מבחינה אופרטיבית, הסעדים אותם מבקש התובע בתביעתו אינם ישימים.

מתוך המפורט לעיל יוצא אפוא, כי אין בפני בית המשפט ראיות המוכיחות כי בעת מותו של הסב המנוח, הוא היה מוכר כבעל מעמד של בר רשות בנחלה 78 ע"י הגורמים הרלוונטיים בהתאם להסכם המשולש מכוחו מוסדרות הזכויות במקרקעי המושב (המנהל, הסוכנות והמושב).

סיכומם של דברים: לאור כל המקובץ, התביעה נדחית.

בסעיף 218 לפסק הדין התייחסתי לסמכותי ליתן סעד הצהרתי בדבר קיומה של זכות רישיון, וקבעתי כי גם אם סעד זה לא התבקש על ידי חוסני גנאים או עבד אלרחים בכתבי התביעה, אין לי מניעה לעשות כן לאור התקיימותם של התנאים שנקבעו בע"א 483/16 חביבה יהודאי נ' חלמיש חברה ממשלתית עירונית לדיור ושקום (3.10.17)(להלן- "ענין יהודאי").

על כל האמור יש להוסיף את שאלת הסמכות העניינית, וגם בעיניין זה קיים לכל הפחות בשלב זה ספק ממשי האם אין מדובר בתביעה שבשל שוויה הכספי צריכה להיות נדונה בבית משפט השלום וזאת בין היתר לאור הילכת "עקריש" (ע"א 29/58 לוי נ' עקריש פ"ד יב 1458, 1457 (1958).

כמו כן נקבע כי אותם מבחנים יחולו גם בשאלת תוקפה של זכות רישיון שהיא במהותה זכות אישית אל מול זכויות צדדים שלישיים וכי "...אף בהקשר זה נקבע כי ההכרעה הקונקרטית באשר למהותה של זכות בר- רשות תיגזר בכל מקרה ומקרה על פי נסיבותיו הפרטניות תוך היתחשבות בשיקולי צדק והסתמכות" (שם, פסקה 18).

...

סיכומו של דבר, לאור כל הנימוקים לעיל המקבלים משנה תוקף נוכח התנגדותם הגורפת של שני הצדדים לקיום דיון כלשהו בשאלת הפיצוי הכספי, במסגרת ההליך הנוכחי, אין לי אלא לחזור על קביעתי בפסק הדין שלפיה חלה חובה על מג'ד אבו מוך לפצות את עבד אלרחים גנאים בגין כל שטחי המגרש שבמחלוקת שבהם בוצעה על ידו בנייה בפועל ובכך בוטלה גם בפועל זכות הרישיון של עבד אלרחים בשטחים אלו, ואולם למעט הצהרה זו אינני קובע קביעה כלשהי ביחס לגובה סכום הפיצוי שישולם, וכל צד יפעל עפ"י מיטב הבנתו לאור קביעתי זו. יתרת שטח המגרש במחלוקת בו לא בוצעה בנייה בפועל כעת עלי להכריע בשאלת יתרת שטח המגרש במחלוקת שבו טרם בוצעה בנייה ובהתאם החזקה בו עדיין של עבד אלרחים מכח זכות הרישיון שהוענקה לו כפי שפורט בפסק הדין.

בנוסף עלינו לבחון במסגרת שיקולי צדק גם את זכויותיו של אבו מוך והפגיעה הצפויה בו באם יוותר חלק המגרש בו לא בוצעה בנייה, בידי עבד אלרחים, ובענין זה ושלא בלי היסוס אני סבור כי במציאות הדברים שנוצרה ולאור "מאזן הנזקים" בין הצדדים הכף נוטה לטובתו של אבו מוך.

כאשר אנו מעמידים את הנזק הוודאי שיגרם לאבו מוך באם יוותר חלק המגרש שנותר בידי עבד אלרחים, אל מול הנזק הלא ברור שייגרם לעבד אלרחים, אשר במשך עשרות שנים לא פעל לבנייה במגרש במחלוקת, באם ינתן לו פיצוי כספי הולם כנגד זכות הרישיון שלו, ושלכך מוסיפים את הספק הגדול באפשרותו של עבד אלרחים לבנות בנייה כלשהי בחלק המגרש במחלוקת שנותר ללא בנייה (ראו חוות דעת ד"ר אבו רקייה לפיה יוותר לבנייה שטח של 29 מ"ר בלבד), ואת החיכוך הרב הצפוי בין הצדדים במקרה של בניית שני בתים בצפיפות מרובה במגרש במחלוקת והצורך בהסדרת דרך גישה לבית המגורים של אבו מוך, כל אלו מובילים אותי למסקנה ששיקולי צדק והיגיון מחייבים לתת אפשרות לאבו מוך להודיע לעבד אלרחים על ביטול זכות הרישיון גם בחלק המגרש במחלוקת בו טרם בוצעה בנייה בפועל אך זאת כנגד תשלום פיצוי הולם.

סיכומו של דבר, סברתי כי במחלוקת אשר באה לידי ביטוי כאמור, יש לפסוע בדרך שבה הלך בית המשפט העליון בשאלה זו, גם אם אין המדובר בהלכה מחייבת, דהיינו כי התביעה אשר בפניי, שעניינה חוזה למכירת זכויות בר רשות, אינה תביעה אשר "נוגעת למקרקעין". על כן הסמכות העניינית בתיק זה תוכרע בהתאם לשוויין של הזכויות.

...

לאור סכום התמורה אשר נקבע בהסכם מכר הנחלה, סכום הנמוך מגבול סמכותו של בית משפט השלום, נתונה הסמכות העניינית לבית משפט השלום ועל כן דין התביעה להימחק, לחילופין יש להעבירה לבית משפט השלום.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי אין המדובר בתביעה שהיא במקרקעין, כמשמעות הדבר בחוק, ועל כן הסמכות העניינית תיקבע על פי שוויין של הזכויות במועד הגשת התביעה, כפי שיובהר להלן.

סיכומו של דבר, סברתי כי במחלוקת אשר באה לידי ביטוי כאמור, יש לפסוע בדרך שבה הלך בית המשפט העליון בשאלה זו, גם אם אין המדובר בהלכה מחייבת, דהיינו כי התביעה אשר בפניי, שעניינה חוזה למכירת זכויות בר רשות, אינה תביעה אשר "נוגעת למקרקעין". על כן הסמכות העניינית בתיק זה תוכרע בהתאם לשוויין של הזכויות.