סמכות עניינית בהשגות על דרישות תשלום של תאגיד מים וביוב

דיון: הסמכות העניינית ביחס לתובענה נגד המשיבה 1 לעניין שאלת סמכותו העניינית של בית משפט זה לידון בתביעה כנגד משיבה 1, הפניתה המבקשת לפסק הדין המנחה בסוגיה בעיניין בג"צ 4439/11 מסעדת קדרים ואח' נ' מי כרמל בע"מ (9.01.13), ממנו עולה שעמדת בית המשפט העליון הנה כי הדרך הנכונה להשיג על דרישות תשלום שהוצאו ע"י תאגיד מים וביוב, דוגמאת משיבה 1 בעניינינו, הנה באמצעות תובענה לסעד הצהרתי שתוגש לבית המשפט המוסמך על פי סכום הדרישה.

...

לפיכך, אני דוחה את טענת המשיבה 1 בדבר העדר סמכות עניינית.

כך או כך, מקובלת עליי קביעת בית המשפט בעניין מגן הנ"ל, לפיה בכל מקרה אין לבית המשפט האזרחי, סמכות לדון בסעד זה המופנה כנגד רשות מנהלית: "ככל שמבוקשים צווי עשה (הסעד שבתובענה) להכיר בתובעים כצרכן עצמאי הרי שמשמעות הבקשה היא סעד נגד רשות מנהלית, שככל שאינה נכללת בסמכויות בית הדין למים גם אין היא בסמכות בית משפט זה (עתירה למתן צו נגד רשות מנהלית); התובעים עותרים למעשה לשנות את דרך אספקת המים באמצעות הספקים הנזכרים בחוק על דרך של הכרה בהם כצרכן עצמאי ובעצם 'כספק לעצמם' בדרך שאין חוק המים מכיר או מאפשר, ולפיכך אני סבורה כי צווי עשה כאלה אין בית המשפט הזה מוסמך ליתן אלא ערכאה אחרת" (ההדגשות הוספו-ע.ו.).

אשר על כן, אני מורה על מחיקת התביעה כנגד משיבה 2, מחמת חוסר סמכות עניינית.

מדובר בהליך שניפתח הסותר את חוק תאגידי מים וביוב תשס"א – 2001 (להלן:"החוק") אשר מכוחו לטענתה של המבקשת יש דרך אחת ויחידה לתקוף את החלטת המוסמך והיא באמצעות סעיף 52 ב' לחוק ומשכך הסמכות העניינית לתקיפת ההליך איננה בבית משפט זה. וכך קובע סעיף 52 (ב) לחוק: "הרואה עצמו נפגע מהחלטת המוסמך לפי סעיף קטן א' רשאי לערער עליה לבית משפט השלום שבתחום שיפוטו נמצא הנכס בתוך 45 יום מיום שנמסרה לו החלטת בית משפט שלום לפי סעיף זה היא הנתנת לערעור ברשות". כלומר הדרך היחידה שמאפשר המחוקק לטענת המבקשת לתקוף את החלטת המוסמך היא באמצעות ערעור לבית משפט השלום על ההחלטה שניתנה על ידי המוסמך מטעם המשרד להגנת הסביבה ולא בהליך אותו נקטה המבקשת שהנו בקשה לסעד הצהרתי שאינה מופיעה כלל בחוק.

בישיבת בית המשפט מיום 12.3.15 צירפה המשיבה את פסק דינו של בית המשפט העליון בעיניין קדרים ובנוסף צירפה את פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בעת"מ 40745-03-14 יוסף פדידה נגד פלגי מוצקין בע"מ תאגיד המים והביוב של קרית מוצקין ששם נקבע על ידי כבוד השופט רון סוקול תוך חזרה על הילכת קדרים, כי הדרך הנכונה לתקוף החלטה שעניינה השגות על דרישות תשלום שהוצאו על ידי תאגיד מים וביוב הנה בתביעה לפסק דין הצהרתי לבית משפט שלום.

...

משכך טוענת המבקשת, כי יש לדחות את התביעה על הסף בשל חוסר סמכות עניינית.

הגורם המקצועי בחן את כל הטענות ובסופו של דבר דחה אותן.

אני מסכים עם המשיבה/התובעת כי המבחן בשאלת העדר הסמכות העניינית הוא מבחן הסעד עם זאת הסעד הנדרש כאן הוא נגזרת של ההחלטות המקצועיות לגבי הדיגומים שבוצעו ובעניין זה אני מקבל את עמדתה של המבקשת/הנתבעת כי בית המשפט יצטרך להכריע האם הדיגומים בוצעו כפי שמחייב החוק, האם הם נעשו בצורה מקצועית והאם הם משקפים את השומה או את החוב שהוצע כנגד התובעת.

אשר על כן, החלטתי כי יש אכן למחוק את התביעה ויש לאפשר לתובעת/המבקשת למצות את זכויותיה בערר שעליה להגיש לבית משפט השלום בגין החלטתו של הממונה מיום 9.2.15 ככל שהיא סבורה שיש הצדקה לעשות כן. מאחר ומדובר היה בשאלה משפטית ומדובר בסוגיה שהיתה שנויה במחלוקת ולאור הכרעתי, אני מוחק את התביעה ללא צו להוצאות ומרפא הפגם בכך ומאריך את המועד להגשת הערעור לבית משפט השלום על החלטת הממונה עד 15.4.15.

התובעים סירבו להגיש בקשה כאמור, ובתביעה זו הם מבקשים לקבוע כי החיוב החריג נובע מהתרשלותו של התאגיד ומהפרתו חובה חקוקה, שכן היתה מוטלת עליו חובה ליידע אותם בהקדם האפשרי, בשיחת טלפון או באמצעות משלוח מיסרון, בדבר הצריכה החריגה.

שנית, אף לולא הייתי מגיעה למסקנה זו, טענה לפיה אין אדם חייב לשאת בחוב בהתאם לדרישה שקבל מתאגיד מים וביוב, אינה נתונה לסמכותו העניינית של בית המשפט העליון.

פסק הדין המנחה בסוגיה הנו בג"צ 4439/11 מסעדת קדרים ואח' נ' מי כרמל בע"מ (9.01.13), ממנו עולה כי הדרך הנכונה להשיג על דרישת תשלום שהוצאה ע"י תאגיד מים וביוב, הנה באמצעות תובענה לסעד הצהרתי שתוגש לבית המשפט המוסמך על פי סכום הדרישה.

...

טענת ההתרשלות לטענת התאגיד, דין הטענה להידחות הן משום שהתאגיד כלל לא היה מחויב על פי דין להתקין מערכת קר"מ, והן משום שכבר למחרת קבלת ההתרעה על החשד לנזילה, במערכת הקר"מ, שלח התאגיד לתובעים התרעה בדבר חשד לדליפה, למרות שלא חלה עליו כל חובה לעשות כן, על פי כללי אמות המידה והנחיות רשות המים.

עדותה זו לא נסתרה והיא מקובלת עלי.

לסיכום, אני מקבלת את התביעה, ומצהירה כי דרישת החוב ששלח התאגיד אל התובעים לחודשים נובמבר-דצמבר 2012 מבוטלת.

הנתבעת 2 טוענת בבקשתה כי יש לדחות את התביעה כנגדה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית וזאת לאחר שהסעד העקרי בתביעה הנו מתן צו עשה להורות לה לאשר לתובעת את תוכניות הביוב לצורך קבלת היתר בניה וכן מתן צו לנתבעת 3 ליתן לתובעת היתר בניה.

הנתבעת 2 ערה לטענה כי החוק מגדיר "רשות" כ"רשות מקומית" אך עם זאת טוענת כי מעמדה היום, מקום שמשק המים והביוב העירוני מנוהל על ידה מכוח הוראות חוק תאגידי מים וביוב, תשס"א – 2001 הנו בדיוק כשל רשות מקומית לצורך החוק, הרי שתקיפת ההחלטה הנדונה מסורה לסמכותו הייחודית של בית המשפט לעניינים מינהליים.

באשר להפניית התובעת לבג"צ 4439/11 מסעדת קדרים נ' מי כרמל בע"מ (פורסם בנבו, 9.1.13) (להלן: "הילכת קדרים") טוענת הנתבעת 2 כי עובדות המקרה כאן אינן דומות שכן בהילכת קדרים קבע בית המשפט העליון מהו הטריבונל המוסמך לידון בהשגות על דרישות תשלום שהוצאו על ידי תאגיד מים וביוב, וזה לא המקרה בעניינינו.

התובעת מפנה בתגובתה להילכת קדרים וטוענת כי בג"צ שם מנה שלוש אפשרויות פעולה להשגה על דרישת תשלום של תאגיד מים כאשר בית המשפט לעניינים מינהליים אינו מוצע כחלופה, ומשזו ההלכה הרי שאין מקום לקבל בקשת המבקשת.

...

יחד עם זאת, דין התביעה כנגד הנתבעת 3 להידחות על הסף מחמת העדר סמכות עניינית שכן לא יכולה להיות מחלוקת כי תביעות כנגד רשויות כגון הנתבעת 3 יידונו בפני בית המשפט לעניינים מנהליים.

אשר על כן, ולצורך ייעול הדיון, אני מורה על העברת הדיון לבית המשפט המוסמך, הוא בית משפט לעניינים מנהליים וזאת מתוקף סמכותי בהתאם לסעיף 79(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד – 1984.

באשר לנתבעת 2, גם אם אקבל טענת התובעת כי המבקשת אינה "רשות" בהתאם לחוק, הרי שאיני סבורה כי יהיה זה נכון לפצל את הדיון וראוי כי כל טענות הצדדים יידונו בפני מותב אחד, ועל כן, ולאור העובדה כי הסמכות לדון בתביעת הנתבעת 3 נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים, והטענות הנטענות על ידי הנתבעות הינן במהותן טענות שמן הראוי לבררן במסגרת בית המשפט לענינים מנהלים, אני מורה על העברת התביעה כנגד הנתבעים כולם לבית המשפט לעניינים מנהליים.