סמכות מקומית לבית הדין הרבני מכוח הסכמה

לטענתה, בין הצדדים התנהלו הליכים שונים בבית המשפט לעינייני מישפחה ובבית הדין הרבני לגבי אותה דירה, וכי הנתבע 1 מנסה לעקוף את אותם הליכים ואת שנקבע בהם.

הצדדים הסכימו להמתין.

מכוח החשיבות הקיימת כיום בתקנות לנהוג בתום לב ובהגינות דיונית, להמנע מפעולה שיש בה כדי להשהות את הדיון, לסייע לבית המשפט בקיום המוטל עליו לפי התקנות, והכל תוך היתחשבות באנטרס הציבור – לדעתי מצופה כיום מנתבע הטוען לסמכות מקומית של בית משפט אחר באותו מחוז שיפוט, כשהמרחק בין שני בתי המשפט אינו רב, לוודא היטב שטענתו זוכה להתייחסות ללא דיחוי אף בהגשת בקשה נפרדת (יוער כי על-פי התקנות אין מניעה להגיש בקשה נפרדת עם הגשת כתב ההגנה, שכן "עוצר הבקשות" מתחיל במועד הגשת כתב הטענות האחרון, שהוא ככלל כתב התשובה; תקנה 49(א)).

...

על כן, הבקשה להעברת הדיון בתביעה לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו בשל העדר סמכות מקומית, נדחית.

הצד השלישי 2 ביקשה בדיון שבקשתה תוכרע ועמדה על עינוי הדין שנגרם לה. על כן, מצאתי שיש להיעתר לבקשתה זו ולהכריע בבקשתה לסילוק על הסף.

בנסיבות העניין דין ההודעה לצד השלישי להימחק על הסף ולא להידחות, על מנת שלא לחסום את הנתבע 1 מהעלות טענותיו בפני הערכאה המוסמכת, כפי שאכן עשה.

מיום 10.05.2019 פנו הצדדים לגישור ובמסגרת הסדר הגישור הסדירו זמני שהות ואף סוכם כי יותר לאם ליטול את הילדים, כל אחד בנפרד, לחופשה בישראל.

כללי הסמכות המקומית בישראל, כנובע מן הדין, מייחדות במקרה שהצדדים מתגוררים בחוץ לארץ או אחד מהם מתגורר שם, את הסמכות המקומית לבית המשפט אשר בתל אביב – יפו ומי שרוצה לסטות מכך – צריך לפנות לבית המשפט המוסמך, במקרה הזה בתל אביב – יפו ולבקש רשותו אגב הסבר, בהעברת התיק לבית משפט אחר.

מורה אני, איפוא, לבא כוח האב לפנות לבית המשפט לעינייני מישפחה בירושלים, להעביר לו עותק מפסק דיני זה ולבקשו ליתן דעתו על האמור בו. כלל נקוט הוא בידינו שזכות הגישה לערכאות אינה אוטומאטית, לא רק בבית הדין הרבני אלא גם בערכאה האזרחית.

אגב הבטחה מפורשת בהסכם הגישור להשיבו וכאשר הגיעה היא לישראל, פשיטא, היתנערה מחובותיה שבהסכם הגישור ה"יונק" מכוחו את פסק הדין של בית המשפט ב..

...

מורה אני, אפוא, לבא כוח האב לפנות לבית המשפט לענייני משפחה בירושלים, להעביר לו עותק מפסק דיני זה ולבקשו ליתן דעתו על האמור בו. כלל נקוט הוא בידינו שזכות הגישה לערכאות אינה אוטומטית, לא רק בבית הדין הרבני אלא גם בערכאה האזרחית.

די, בעצם, בכל האמור לעיל כדי שאורה על השבת הקטין ל..

הואיל וכך אני מורה לאם להשיב את הקטין ל..

בבקשתו מיום 8.2.23 העלה ב"כ הנאשם מספר טענות מקדמיות לביטול כתב האישום, כדלקמן: לדבריו, חקירת התיק החלה בשנת 2018 ואילו כתב האישום בתיק הוגש ביום 19.8.21, כך שחלפו למעלה מ-18 חודשים טרם החלטת התביעה באשר להגשת כתב אישום, ולכן היה מקום להגיש כתב אישום בהסכמת ובאשור היועמ"ש, אך הדבר לא נעשה, ועל כן דינו להתבטל.

בתגובתו מיום 19.2.23 הגיב ב"כ המאשימה לכל אחת מטענות ב"כ הנאשם, כדלקמן: באשר למשך טפול התביעה עד להגשת כתב אישום, מדובר, לשיטתו, בפרשנות שגויה של המבקש, שכן סעיף 18 להנחיית פרקליט המדינה מס' 2.24, שעניינה מדיניות העמדה לדין וענישה בגין אי קיום צו שפוטי של בית הדין הרבני למתן או קבלת גט (להלן: "ההנחיה"), מעניק לתביעה שיקול דעת רחב, במסגרתו יכולה המדינה אף לשוב, לשקול עמדתה ולהעמיד לדין את המפר בגין אותה הפרה פעמים נוספות, אף לאחר כתב האישום, בשים לב להיותה של העבירה "עבירה נמשכת". באשר לטענת חוסר סמכות מקומית, הוא ציין כי יש להעלותה בהזדמנות הראשונה, ובשל השהוי המשמעותי בהעלאת טענה זו, יש לדחותה על הסף.

עיינתי אף בפסיקה שאליה הפנה ב"כ המאשימה בבש"פ 4174/09 אבוטבול נ' מדינת ישראל (26.5.2009), שם בית המשפט העליון דחה את הטענה בדבר חוסר סמכות מקומית, תוך שלשיטתו לבית משפט השלום בנצרת קנויה הסמכות המקומית לידון בכתב האישום מתוקף ההוראה החוקית והתנאים המגבילים שהטיל על העורר, וזאת למרות שהעבירות בחלק מהתיקים המצורפים שם בוצעו במחוזות אחרים.

...

באשר לטענת ב"כ הנאשם כי חלפו למעלה מ-18 חודשים טרם החלטת התביעה באשר להגשת כתב אישום, ולכן היה מקום להגיש כתב אישום בהסכמת ובאישור היועמ"ש, אך הדבר לא נעשה, הרי שמקובלת עליי טענת המאשימה בעניין זה, כפי שצוינה בתגובתה בכתב, כי סעיף 18 להנחיה מעניק לתביעה שיקול דעת רחב, במסגרתו יכולה המדינה אף לשוב, לשקול עמדתה ולהעמיד לדין את המפר בגין אותה הפרה פעמים נוספות, אף לאחר כתב האישום, בשים לב להיותה של העבירה "עבירה נמשכת". ב"כ הנאשם לא הגיב לתגובה זו של ב"כ המאשימה ואף לא ביקש להוסיף ולטעון בעניין זה בע"פ במסגרת הדיון שבפניי.

לאור כל האמור, אני דוחה טענה זו. באשר לטענת ב"כ הנאשם כי אין דנים פעמיים בשל מעשה אחד, בהתאם לסעיף 5 לחסד"פ, שכן הנאשם בענייננו נכלא בדין סרבנותו ליתן גט למתלוננת החל מיום 29.7.12 ועד ליום 3.2.19, כך שלשיטתו הנאשם כבר ריצה מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח, ב"כ המאשימה טען כי מעצרו של הנאשם לתקופה ממושכת אינו עונש אלא סנקציה בעלת אופי אכיפתי-אזרחי בגין אי קיום וכיבוד ההחלטות שניתנו על ידי בתי הדין הרבניים השונים.

מקובלת עליי טענה זו, שאף נתמכה בדוגמאות ובפסיקה קודמת.

לאור האמור, גם דינה של טענה זו – להידחות.

באשר לטענתו האחרונה של ב"כ הנאשם בדבר העדר שימוע, הרי שבדיון ביום 19.2.23 חזר בו ב"כ הנאשם מטענה זו, לאחר שקיבל את הסברו, המגובה באסמכתאות, של ב"כ המאשימה בעניין זה. לאור כל האמור, אני מורה על דחיית הבקשה הנדונה, הכוללת טענות מקדמיות לביטול כתב האישום, בהתאם לסעיף 149 לחסד"פ, על כל חלקיה.

לטענתן התובע מוציא זעמו על כך שעוכב בארץ מכוח צוי ההגבלה ניתנו ע"י בית הדין שהנו רשות שיפוטית של מדינת ישראל המוסמך לתת צוים ולא על ידי בא כוח מסורבת הגט משכך אין מקום לתבוע את ציבור עורכי הדין המייצגים והפיכתם לחשופים לתביעה בעילה של נזק שניגרם לבעלי הדין בשל צו רשות מוסמכת.

העובדה כי בית הדין יכל לקנות את הסמכות המקומית בהסכמת הצדדים היא המעידה כי דוקא התובע הוא שהכשיל את מתן הגט ועומדת בנגוד לטענתו כי הסכים לאורך כל הדרך למתן הגט והעדר הצורך בקיומו של ההליך שהביא לעיכובו בארץ.

התובע לא רק שבחר שלא להיות מיוצג מסיבה בלתי ידועה ובנגוד לאנטרס שלו עצמו, דוקא הפגין ידע ומיומנות כאשר ידע לטעון לחוסר סמכות עניינית ומקומית כבר בתחילתו של ההליך בבית הדין הרבני האיזורי בירושלים דבר העשוי לירמוז כי נתמך בייעוץ משפטי כזה או אחר.

...

עולה מכל האמור לעיל, כי דין התביעה בעילת הרשלנות להידחות.

רק משום אמירה זו דינה של התביעה לפיצוי בגין לשון הרע להידחות על הסף.

סוף דבר הוא כי התביעה נדחית כולה והנני לחייב את התובע לשלם לנתבעות הוצאות משפט בסך 8,000 ₪ לכל אחת מהן.

העובדה כי להסכם בין צדדים ניתן תוקף של פסק דין ע"י ערכאה שיפוטית, אינה יכולה ליצוק תוכן חוקי להסכם שאינו בר תוקף (בג"ץ 8638/03 סימה אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים): "סמכות ערכאת שיפוט, באשר היא, אזרחית או דתית, נקנית מכח הדין, ואין היא נושאת כח לשאוב את מקורה מהסכמת הצדדים, אלא מקום שהחוק עצמו ראה להכיר בהסכמה כזו, בנסיבות מסוימות, כמקור לסמכות הכרעה. כך, למשל, הבחין החוק, לעניין תוקפה של הסכמת הצדדים, בין חלוקת סמכויות עניינית לחלוקת סמכויות מקומית בין ערכאות שיפוט. הוא נכון להכיר, בתנאים מסוימים, בהסכמת הצדדים כמקור מוכר לשינוי סמכות מקומית שנקבעה. בתקנה 5 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, נקבע כי בהנתן קיומו של הסכם בין בעלי דין על מקום שיפוט, תוגש התובענה לבית המשפט שבאיזור שיפוטו מצוי אותו מקום. הגמישות היחסית בעינייני הסמכות המקומית, והנכונות להכיר בהסכמת הצדדים כמקור לסמכות כזו נובעת כל כולה מהחוק, ושואבת כוחה מהוראותיו. לא כך הוא לגבי הסמכות העניינית. דרך כלל, אין החוק מכיר בכוחה של הסכמת בעלי הדין לשנות מכללי הסמכות העניינית, כפי שעוצבו בחקיקת המדינה". מקור הסמכות החוקית של בית דין רבני לידון בעינייני מזונות ורכוש, מצוי בסעיפי חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953 (להלן – חוק השיפוט).

...

אמנם מצאנו כי בהערת אגב של בית המשפט העליון, שאינה בבחינת תקדים מחייב, הובעה הדעה שכאשר הוסכם במפורש כי עניין המזונות יידון בבית המשפט האזרחי, יש ללכת אחר ההסכם.

כך נאמר בבג"ץ 6866/03 וקנין נ' ביה"ד הרבני האזורי נתניה: "מעבר לנדרש, נעיר כי לגופם של דברים, טענתו המרכזית של העותר בפנינו הייתה כי בית-הדין הרבני האזורי לא היה מוסמך לדון בתביעת המשיבה למזונותיה. זאת, בהתחשב בהסכם ממון בין בני-הזוג שאושר על-ידי נוטריון טרם נישואיהם בהתאם לסעיף 2(ג1) לחוק יחסי ממון בין בני-זוג, התשל"ג- 1973. לטענת העותר, בסעיף 20 להסכם האמור הסכימו בני-הזוג כי סמכות-הדיון בענייני המזונות תהא נתונה לבית-המשפט האזרחי בלבד ולא לבית-הדין הרבני. מנגד, טענה המשיבה כי מאחר והסכם הממון לא הוגש לאישורה של ערכאה שיפוטית, אין בתנית השיפוט לעניין מזונותיה כדי לחייבה. טענה זו של המשיבה דינה להידחות; סעיפים הסכמיים שעניינם במזונות האישה - להבדיל מענייני רכוש בין בני-הזוג - עשויים להיות בעלי תוקף מחייב אף בלא שאושרו כלל, קל וחומר כאשר ההסכם אושר על-ידי נוטריון שוידא כי בני-הזוג ערכו אותו בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ותוצאותיו (ראו והשוו: סעיף 12(ב) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט- 1959, הקובע כי הסכם בדבר מזונות בגיר ניתן לאישור בית-המשפט, אך אינו חייב בכך). לפיכך, צודק בא-כוח העותר בטענתו העקרונית לפיה כאשר הסכם בין בני-זוג קובע באופן ברור ומפורש כי הסמכות בענייני מזונות האישה תהא נתונה בידי ערכאה מסוימת - בית-המשפט לענייני משפחה או בית-הדין הרבני - משמעות הדבר היא כי האישה עשתה שימוש מראש בזכות הברירה הנתונה בידה לפי סעיף 4 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג- 1953." אך דומה כי דעה זו שנאמרה בלי לדון ואף בלי לאזכר את פסק הדין בפרשת אהרון, ראויה לעיון מחדש.