סמכות מקבילה של בג"ץ: סמכות מקבילה של בג"ץ לדון בעתירות

החוק החדש הסמיך באופן הדרגתי את בית המשפט לעניינים מנהליים לידון בעניינים מנהליים שונים, בלא שנגרע בכך מסמכותו הכללית של בג"צ לידון בכל עתירה מינהלית מכח הוראות חוק יסוד: השפיטה, הנושא מעמד-על חוקתי.

.חרף סמכותו המקבילה, יש להניח כי בג"צ יטה, דרך כלל, שלא לידון בעניינים המסורים לסמכות בית המשפט לעניינים מנהליים מפאת קיומו של סעד חלופי, אלא אם קיים טעם מיוחד המצדיק את הפעלת סמכותו הוא.

...

אני סבורה כי יש לקבל את טענת רמ"י לעניין נוהל זה שהוא ברור על פניו.

סוף דבר על העותרים היה לפנות לרמ"י ולבקש את הסכמתה להוצאת היתר הבניה, ולשאת בתשלום דמי היתר.

לאור האמור, העתירה נדחית.

מכאן אין סמכות מקבילה לבג"ץ ואף לא מתקיימים החריגים להפעלת סמכות זו וממילא לא נטען כך. תקיפת החלטה של ועדה מייעצת בעיניין מינוי, בעילה מנהלית או כל עילה אחרת, ובפרט בסוגיה של מניעת ניגוד עניינים בין קרובי מישפחה, נדונה ברגיל- כימעט באופן יום יומי בפני בית הדין לעבודה.

מכאן שהמקרה מצוי בגדרי סמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה בסעיף 24(א)(1א) אשר דן "בקבלת אדם לעבודה או באי- קבלתו". בהקשר זה ראו קביעת בג"ץ 2917/97 שלמה צודקביץ – שר החינוך והתרבות, מר זבולון המר (פורסם בנבו ניתן ב- 18.5.979) כלהלן: "עיקר הטענות של העותר, והסעד שהוא מבקש, מכוונים נגד ההמלצה להעביר אותו מתפקידו. אך עניין זה מצוי בתחום הסמכות של בית הדין לעבודה. אם העותר יגיש תובענה לבית הדין לעבודה בעיניין זה, הוא יוכל להעלות בפני בית הדין את כל הטענות שיש להן נגיעה לעניין. נראה כי העותר מודע לכך. אולם הוא טוען כי העתירה נימצאת בסמכות בג"ץ שכן הסעדים העקריים המבוקשים בה (ביטול דו"ח הוועדה והקמת ועדת חקירה לפי חוק ועדות חקירה) עוסקים בפעולות של בעלי תפקידים צבוריים על פי דין. אכן, נכון הדבר כי עניינים אלה מצויים בסמכות בג"ץ, כשם שנכון הדבר כי גם חוקיות ההחלטה להעביר את העותר מתפקידו לא הוצאה מסמכות בג"ץ. עם זאת, העברת עובד מתפקידו היא עניין מובהק לבית הדין לעבודה, ואחת היא אם מדובר בעובד בעסק פרטי או בעובד בשירות המדינה.

בפרשת סלימאן, בית המשפט היתייחס אף לשאלת סמכותו המקבילה של בית המשפט הגבוה לצדק לקיים ביקורת על פעולות שלטוניות ופסק, כי סמכות בית הדין לעבודה לפי סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה אינה גורעת מסמכותו הכללית של בג"ץ לקיים ביקורת שיפוטית על הפעלת סמכויות שלטוניות כאמור בסעיף 15 לחוק יסוד: השפיטה , גם מקום שמדובר בענין הנוגע ליחסי עבודה, אף כי סמכות זו תופעל רק במקרים חריגים בשל קיומו של סעד חילופי.

...

לטעמנו, לא ניתן ללמוד מהדיון בעתירה לעניין הסמכות העניינית של בית דין זה, הואיל ונסיבות המקרה שונות.

טענת המבקשת כי בית הדין נעדר סמכות לאור העובדה כי אין יחסי עבודה בינה לבין המשיבה דינה להידחות.

לסיכום דין הבקשה לסילוק התביעה על הסף בשל העדר סמכות עניינית להידחות.

בכך, למעשה, ניתן לסיים את הדיון ולהורות על מחיקת התובענה על הסף, בשל חוסר סמכות עניינית שהרי, לכאורה, השאלה בפני מי נכון שתוגש עתירה מינהלית נגד רשות - בפני בג"ץ, או בפני בית המשפט לעניינים מנהליים, היינו - האם מדובר בעיניין המצוי בסמכותו הייחודית של בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, או בסמכות מקבילה של בג"ץ ושל בית המשפט לעניינים מנהליים, אינה נידרשת לצורך ההכרעה בטענת חוסר סמכות עניינית לבית המשפט המחוזי (שלא בכובעו כבית משפט לעניינים מנהליים).

...

סופו של דבר - אני קובעת, כדלקמן: בית משפט זה אינו מוסמך לדון בתובענה, בשל היותה תובענה מינהלית, במהותה ולא תובענה אזרחית.

לפיכך, התובענה לא הוגשה כדין, לבית משפט זה, ולכן אין לבית משפט סמכות לדון בה, אף לא סמכות דיון "בגררא". משכך - לא קם "סעד חלופי" בבית משפט זה. לעניין חלוקת הסמכות בין הערכאות - ככל שהסמכות להחליט בכך נתונה בידי בית משפט זה (כגישת כבוד הנשיאה נאור), אני קובעת כי לבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, קנויה סמכות עניינית ייחודית לדון בטענות נגד הכרעת הצוות.

לאור כל האמור לעיל, אני מורה על מחיקת תובענה זו על הסף, באשר בית משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בה. המשיבה תשלם לכל אחת מהמבקשות 2-1 והמבקשת 3, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 20,000 ₪ (סה"כ: 40,000 ₪).

בהמשך לאמור, מבקשים העותרים שנידון גם בטענתם לעניין שיחרור כספי הפקדון של העובדים הזרים, וזאת מכוח הילכת "הטפל הולך אחר העיקר" או מכוח סעיף 6 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים; ולמצער, מכוח סמכותו המקבילה של בג"ץ. סבורני, כי דין העתירה להדחות על הסף נוכח קיומו של סעד חלופי בדמות פנייה לבית משפט לעניינים מנהליים.

...

בהמשך לאמור, מבקשים העותרים שנדון גם בטענתם לעניין שחרור כספי הפיקדון של העובדים הזרים, וזאת מכוח הלכת "הטפל הולך אחר העיקר" או מכוח סעיף 6 לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים; ולמצער, מכוח סמכותו המקבילה של בג"ץ. סבורני, כי דין העתירה להידחות על הסף נוכח קיומו של סעד חלופי בדמות פנייה לבית משפט לעניינים מינהליים.

עמדה על כך, כב' השופטת פרוקצ'יה שציינה בעיניין צ'רני כי: "סמכות סיווגו של ענין מנהלי, הנתון בסמכות בג"צ, כמצוי בסמכות מקבילה של בית המשפט המחוזי הדן בענין אזרחי, נתונה באופן טבעי לבית המשפט הגבוה לצדק" (שם, בפיסקה 22).

בעיניין זה כותבת ברק-ארז (שם, בעמ' 164): חשוב להבהיר כי השמוש בהליך המכוון לקבלת סעד הצהרתי לא נועד לשמש חלופה להגשת עתירה (בעבר – לבג"ץ, וכיום – גם לבית המשפט לעניינים מנהליים) באותם מקרים שבהם טענותיו של הפרט מכוונות כנגד אופן הפעלת הסמכות על-ידי הרשות.

...

מסקנה זו מתחזקת גם שעה שאנו באים לבחון התדיינויות מינהליות ביחס לתקיפה ישירה של השימוש בסעיף 192 לפקודה או להיעדרו.

על רקע זה מגיע אני לכלל מסקנה כי את התקיפה הישירה שהמבקשת מעוניינת לערוך, עליה לנהל בבג"ץ. כאמור, לא מדובר בתקיפה עובדתית במהותה, או בשאלה של פרשנות סעיף 192 לפקודה, אלא בטענה כי שיקול הדעת המנהלי הופעל באופן שגוי.

התלבטתי בשאלה האם עלי להעביר לפיכך את התובענה לבג"ץ מכוח סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, ולאחר מחשבה החלטתי שהדרך הראויה יותר היא למחוק את ההליך שבפני: א) ראשית, מצוותו של סעיף 79(ב) לחוק היא ש"בית המשפט או בית הדין שאליו הועבר ענין כאמור, לא יעבירנו עוד".