ההחלטות עוסקות באיסור המשך עיסוק שהוטל על בני הזוג העוררים מכוח הסמכות שבסעיף 48 (10) של חסד"פ (סמכויות אכיפה – מעצרים), במסגרת תנאי שיחרור שהושתו עליהם, לאחר שהסתיים מעצרם החקירתי בפרשה של חשדות על חוק איסור הלבנת הון, חוק המאבק באירגון פשיעה, וחוקי מס שונים.
התחושה היא, והצדדים למעשה איששו זאת בדיון שנערך היום, שהעמידה על הטענות היא יותר עקרונית מאשר מעשית, ואפשר, שפני הצדדים גם לעתיד, ולביצור טיעונים שונים שאולי יוצפו בבקשות נוספות ובהליכים עתידיים, הן לאחר הגשת כתב אישום, אם וכאשר, והן בפורומים אחרים הדנים בפן המינהלי והרגולטורי של התכנות חזרת העוררים לעיסוק במתן שירותים פינאנסיים.
...
בסד הזמנים הנתון, וכדי להביא להכרעה מהירה בערר, אמנע מפירוט יתר של החלופות שהוצעו מטעם המערערים, ואשר נדחו, ואף מהתעמקות בתנאים השונים ובבעייתיות שמצא בית המשפט באימוץ החלופות, וזאת - גם בשל מסקנתי הסופית, כפי שתובא להלן.
על כן – ומשבית המשפט אינו שש לעסוק בעניינים שנפקותם המעשית אינה רבה, לשון המעטה, ומשאין זו הפלטפורמה הדיונית הראויה לשיח תאורטי – אקדמי, של איזון זכויות ושקלול האינטרס הציבורי ומניעת המשך עבירות, אל מול זכויות יסוד אזרחיות וחופש העיסוק, עם כל החשיבות של אלה, החלטתי להתמקד אך ורק בשאלה הצרה, שעניינה ההצדק להתערב בהחלטות בית משפט השלום למשך 14 הימים לערך, שנותרו עד פקיעת התנאים.
פועלם המצטבר של נתונים ונסיבות אלה, על רקע לוח הזמנים הקיים, מביא למסקנה שדין הערר להידחות, וכך אני מורה.
