סמכות לפסוק בפשרה בתביעת נזקי גוף מתאונת דרכים

העובדות הצריכות לדיון: התביעה הוגשה ביום 6.8.19 ועניינה ניזקי גוף להם טוענת המבקשת, שאונו לה בתאונת דרכים מיום 12.10.18.

לעניין זה אין לי אלא להפנות לדבריה של כב' השופטת וילנר ברע"א 1378/18 מרדכי מורד נ' עיריית רחובות ואח', מיום 24.4.18 (להלן: "עניין מורד"): "כבר צוין בפסיקה כי הסמכות לסלק הליך בשל חוסר מעש היא סמכות בלתי-שגרתית, ויש לעשות בה שימוש מדוד ומידתי. מחיקת הליך בשל חוסר מעש נועדה, בין היתר, להסיר הליכים שנזנחו על-ידי בעלי-הדין משולחנו של בית המשפט, ובכך למנוע ביזבוז של משאבי ציבור וזמן שפוטי, כמו גם למנוע משיכת הליכים שפוטיים ללא סוף (ראו: ע"א 2237/01 עראידה נ' המועצה להסדר הימורים בספורט, פ"ד נו(1) 865 (2001); רע"א 83/01 וייס נ' מרדכי, פ"ד נה(3) 730, 732 (2001)). ואמנם, בית המשפט אינו משמש אכסניה לתובענות שטרם הבשילו לדיון עינייני בהן, ויש לפעול לצימצום התופעה שבגדרה תביעות אלו מוגשות למעין "משמורת" של בתי המשפט אשר נאלצים לנהל אותן ולהתעדכן בעיניינן לאורך שנים ארוכות ללא יכולת לידון בהן לגופן, וכשתאריך ההבשלה הולך ומתרחק מהודעת עידכון אחת לרעותה הבאה אחריה.

במקרה כאן הוצאותיה של המבקשת מסתכמות בתשלום אגרה נוספת ככל שתדרש להגיש תביעה חדשה ולא תסיים את התביעה בפשרה.

...

מדובר באגרה נמוכה והיא בוודאי עומדת בשיעור ההוצאות שהיו נפסקות אם הייתה הבקשה מתקבלת.

וראו דבריה של כב' השופטת וילנר בעניין מורד הנ"ל: "לא נעלמה מעיניי טענת המבקש כי נגרם לו נזק בשל תשלום האגרה הנוסף שיידרש לשלם אם יגיש תביעה נוספת. ואולם, אני סבורה כי באיזון הכולל שבין האינטרס הציבורי שלא להעמיס על מערכת המשפט תיקים שאינם בשלים לבין האינטרס של המבקש להימנע ממחיקת תביעתו משיקולים כלכליים ואחרים, גובר האינטרס הציבורי. זאת, במיוחד בשים לב לכך שמחיקת התביעה מחמת חוסר מעש אינה מהווה מעשה בית דין, והמבקש יהיה רשאי להגיש תובענה חדשה באותה העילה ככל שיהיה בכך צורך, בהתאם לדין (ראו: רע"א 3771/12 המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול") נ' קבודי [פורסם בנבו] (8.7.2012); ע"א 579/90 רוזין נ' בן-נון, פ"ד מו(3) 738 (1992)).

סוף דבר אשר על כן הבקשה נדחית.

לפני בקשת החייבת להסרת עיקול שהוטל על כספים להם זכאית החייבת מאיילון חברה לביטוח, (להלן: "המחזיקה"),ע"פ הסכם פשרה לתשלום פיצויים בגין ניזקי גוף שנגרמו לה כתוצאה מתאונת דרכים בה נפגעה ביום 24.2.11.

המדובר בנכות ע"פ דין המחייבת ע"פ סעיף 6 ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה בתביעה לפיצויים בגין ניזקי גוף כתוצאה מתאונת דרכים.

יחד עם זאת, לאור הפסיקה המחמירה ביחס למקרים בהם תנתן רשות להבאת ראיות לסתור (ראה סעיף 6ב' לחוק, על פיו ביה"מ יתיר הבאתן רק במקרים שראה כי מן הצדק להתיר זאת ומטעמים מיוחדים שיירשמו),ברי כי סכום הפשרה לא היתייחס במהותו להפסדי שכר לעתיד, אלא בנסיבות ובהתייחס לטענות החייבת, הורכב הפצוי מסכום הפצוי המאקסימאלי בגין כאב וסבל, אשר בסמכות ביה"מ מימלא לפסקו ע"פ תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976.

...

לאור כל האמור, אני מורה על הסרת העיקול מכספי הפיצויים המוחזקים אצל המחזיקה-אילון חברה לביטוח.

אני מורה למחזיקה להעביר סך של 1,500 ₪ לקופת הכינוס של החייבת ואילו היתרה תועבר לב"כ החייבת, אשר יעביר מתוך כספים אלו את שכ"ט בא כוחה בהליך לפיצוי –בסך 2,800 ₪ לבא כוחה שם והיתרה תועבר על ידו לחייבת.

תמצית ההליכים הרלוואנטיים עסקינן בתביעה לקבלת פיצוי בגין ניזקי גוף שנגרמו בתאונת דרכים אשר נדונה בפני כב' השופט מ' דאוד, ולאחר מעברו של כב' השופט דאוד לכהונה בבית המשפט המחוזי הועבר התיק להמשך טפולי.

הודגש כי גם אם סכום הנזק הסופי יעלה בסופו של דבר על גבול סמכותו של בית משפט השלום, הרי שבסופו של דבר הסמכות נקבעת על פי הסכום האופרטיבי לתשלום לאחר ניכוי תגמולי מל"ל. הנתבעת הוסיפה כי ככל שבסופו של דבר יתברר כי סכום התביעה שייפסק יהיה בסמכותו של בית משפט השלום, התובע יחויב בתשלום הפרישי האגרה בבית המשפט המחוזי.

לטענת הנתבעת הסבירות שייפסק לטובת התובע סכום העולה על הסכום שבסמכותו של בית משפט השלום, היא נמוכה, וזאת בשים לב לנכוי תגמולי המל"ל וכן לעובדה שחישובי הצדדים לגבי הנזק, כמו גם הצעת בית המשפט לסיום התיק בפשרה נמוכים מתקרת גבול סמכותו של בית משפט השלום.

...

מן הכלל אל הפרט לאור את מכלול השיקולים בתיק זה, סבורני שאין מנוס מהעברת הדיון בתביעה לבית המשפט המחוזי.

בהקשר זה יצוין כי ככל שהערכתו של התובע תימצא בלתי סבירה, וסכום הפיצוי שייפסק בסופו של דבר בבית המשפט המחוזי יהיה נמוך משישים אחוזים מתחום סמכות בית משפט השלום ביום הבאת ההליך, הרי תחול הסנקציה הקבועה בתקנה 5(ג) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 – ובכך תבוא לידי ביטוי גם "הסנקציה" לה טוענת הנתבעת.

אשר על כן, בהתאם לסעיף 79(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, אני מורה על העברת הדיון בתביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה.

ביום 9.3.23 היתקיים דיון, במהלכו עמד ב"כ הנתבעת על בקשתו לדחיית התביעה על הסף חלף קבלת הצעת פשרה והצדדים ביקשו שהות להשלמת טעונם בכתב.

ודוקו- הגם שהתביעה כאן עוסקת בנזקי גוף ולא בנזקי רכוש, לב המחלוקת – הן בהליך הרכושי והן בהליך זה – היא נסיבות תאונת הדרכים, שאלת האחריות לקרות התאונה וסוגיית רשלנותם של הנהגים.

יפים לעניין זה הדברים שנכתבו בבעא 2634/09 גדעון רוטנברג נ' אלגו השקיה בע"מ [פורסם בנבו , ניתן ביום 6/1/11] לפיהם: "השתק עילה, כשמו כן הוא, משתיק בעל דין לשוב ולהעלות טענות בעילות משפטיות שהוכרעו בערכאה קודמת. שלא כהשתק פלוגתא, אין נפקא מינה אם פסק הדין מבוסס על ממצא חיובי או שלילי ודי להוכיח כי פסק הדין ניתן על ידי בעל סמכות לפסוק בתביעה, כי פסק הדין סופי ומוחלט, כי ההכרעה ניתנה לגופו של עניין וכי העילות בשני ההליכים זהות (ראו נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי 33-32 (1991)). לעניין התנאי האחרון והעיקרי נפסק:"מבחן זהות העילה לעניין טענת מעשה-בית-דין רחב הוא, והעקרון של מעשה-בית-דין יחול, גם אם שתי התביעות מבוססות על עילה שהיא רק זהה ביסודה, אפילו בתביעה המאוחרת יותר נכללים פרטים ומרכיבים, שלא פורטו בתביעה הקודמת. אין לדקדק במרכיבים מישניים, ויש לראות את העיקר - את התשתית הבסיסית של העילה". אך גם אם הייתי בוחנת את טענות הצדדים בראי הכלל של השתק פלוגתא הייתי מגיעה למסקנה דומה.

...

הנה כי כן, בין אם נחיל את כלל השתק העילה ובין אם נבחן את התביעה דנן דרך הכלל של השתק פלוגתא, אין מנוס מהגעה למסקנה כי אחריותם של הנהגים לתאונה, ועילת התביעה נדונו ומוצו כבר במסגרת ההליך הרכושי.

דינה של התביעה לאור האמור לעיל, להידחות.

סוף דבר, הבקשה מתקבלת.

בקשת רשות העירעור המבקשת טענה כי יש לבטל את פסק הדין, אשר סוטה באופן קצוני ממגבלות הסבירות, וזאת מקום בו חלק הארי של פסק הדין ניתן ביחס לראש נזק אשר לבית המשפט לתביעות קטנות כלל לא הייתה סמכות עניינית לידון ולפסוק בו. לטענתה, מכשירי השמיעה אשר נטען כי אבדו/ נזוקו, מהוים נזק גוף כמשמעותו בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד") ולפיכך בית המשפט לתביעות קטנות לא היה מוסמך לידון ולהכריע בו, והסמכות נתונה לבית משפט השלום.

כפועל יוצא מכך הוסיף כב' בית המשפט העליון וקבע, כי אין בכוחה של ערכאת שיפוט, היונקת סמכותה מן הדין, כדי לשאוב את מקורה מהסכמת הצדדים, אלא אך במקום שבו החוק עצמו ראה להכיר בהסכמה כזו, בנסיבות מסוימות, כמקור לסמכות; כך גם כאשר מדובר בפסיקה על דרך הפשרה על פי ס' 79א' לחוק בתי המשפט (ר' עניין אמיר לעיל, בע' 287).

...

במסגרת פסק הדין מצא בית המשפט קמא לפסוק כי המבקשת תשלם למשיב סך של 11,800 ₪, וכן הוצאות משפט בסך של 400 ₪.

התשובה לבקשה המשיב טען כי דין הבקשה להידחות על הסף או לגופה, וזאת מקום בו מסקנותיו של בית המשפט התבססו על התרשמותו הישירה מן העדים והראיות אשר הובאו לפניו, והוא אינו נמנה על אותם מקרים חריגים בהם תימצא ההצדקה להתערבות של ערכאת הערעור בפסק דין אשר ניתן על דרך הפשרה.

לאחר שחזרתי ועיינתי בטענות הצדדים, וכן בפסק הדין, בפרוטוקול הדיון ובכתבי הטענות אשר הוגשו בבית המשפט קמא באתי לכללי מסקנה כי דין הבקשה למתן רשות ערעור להתקבל, ולמעלה מכך, כי אין מנוס מקבלת חלק הארי של הודעת הערעור.

סוף דבר בהינתן כל האמור לעיל, אין מנוס מקבלת בקשת רשות הערעור כמו גם ביטול פסק דינו של בית המשפט קמא ככל ועניינו מכשיר השמיעה.