סמכות לבד"ע לשנות פסק דין המאשר הסכם פשרה

ביום 21/4/20 נתן בית משפט קמא פסק דין ובמסגרתו אישר הסכם פשרה בין הצדדים.

מנמקות מדוע הצעת המבקשות לשינוי מתוה הסכם הפשרה ראויה ונטען כי אין זה נכון שבית משפט קמא לא היה מוסמך לבצע תיקונים בפסק דין וכי זהו המקרה החריג שבו בית משפט מכוח סמכותו הטבועה יכול לשנות מועד שנקבע בפסק דין (בר"מ 10823/07 נור סטאר בע"מ נ' עמותת "פעולה ירוקה").

...

לאחר עיון בטענות הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה דין בקשת רשות הערעור להידחות מהנימוקים כדלקמן: א) ככלל, בית משפט מסיים מלאכתו בתיק עם מתן פסק דין.

ה) אני סבורה, כי קושי כלכלי, גם אם הוא נובע ממגפת הקורונה, אינו מצדיק התערבות של בית משפט בהסכמת הצדדים שקיבלה תוקף של פסק דין ביום 21/4/20 – כבר אחרי פרוץ מגפת הקורונה.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, נדחית בקשת רשות הערעור.

בפסק דין משנת 2008 (4.3.2008) התקבלה תביעת הפצוי שהגיש המשיב ולאחר שנקבע כי המבקשים (אשר באו בנעלי המנוח שהלך לעולמו במהלך ניהול ההליך), הפרו את הסכם הפשרה וטענתם כי המשיב לא פינה את הנכס במועד נדחתה, חויבו המבקשים לשלם למשיב את הפצוי המוסכם בסך של 48,200 ₪.

הדברים אמורים אף בראי ההלכה, שקבעה כי בשל השינוי במבנה ההוצאה לפועל חל "ריכוך מסוים" בהילכת חניון חיפה, באופן ש"בכל הנוגע לבירור העובדתי הנידרש לשם קיום הליכי ההוצאה לפועל, יושב בית המשפט המחוזי כערכאת ערעור שניה.

אשר לחלק הראשון של הטענות, שעניינו בכפל התשלום, מצאתי כי הטענות אינן מעלות שאלה משפטית כלשהיא אלא שהן נטועות בהליך עצמו, בגדר סמכויות רשם ההוצאה לפועל לצורך ביצוע פסק הדין שלפניו ולפיכך, גם במתכונת המקילה אין צידוק לשומען בערכאה שלישית.

כאמור, הסכם הפשרה שאושר בפסק הדין כולל בסעיף ו' הוראה לפיה "באם יפר אחד משני הצדדים את הוראות סעיפים א, ג' של הסכם פשרה זה, ישלם לצד שכנגד פיצוי קבוע ומוערך מראש ללא חובת ראיה סכום השווה לסך של 10,000 דולר". ההוראות שהפרתן תזכה בפצוי עניינן בתשלום דמי המפתח ופינוי המושכר.

...

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת (כב' השופט אלעד טל) מיום 23.4.2019, במסגרתו נדחה ערעורם של המבקשים על החלטת כב' רשם ההוצאה לפועל מר שאדי ג'ובראן מיום 18.11.18 אשר דחה את בקשת המבקשים לביטול ריבית הפיגורים שצמחה על החוב כך שהחוב בתיק ההוצאה לפועל, יאופס.

קבלת טענת המבקשים משמעה כי ככל שתביעת המשיב לתשלום פיצוי מוסכם הייתה נדחית, הרי שהוא לא היה זוכה לא בפיצוי מוסכם ולא בריבית פיגורים, הגם שהחוב העיקרי לא שולם במועד.

טענת סף נוספת שנטענה "בחצי פה" הינה שיש לדחות את הבקשה בשל כך שלא צורף אליה תצהיר לאימות העובדות המועלות בה. אף טענה זו מצאתי לדחות.

משאין בין הצדדים הסכם לעניין הריבית שתחול, לא קיימת תחולה לסע' 6(א)(1) לחוק פסיקת ריבית והצמדה, וכפי שנקבע בפסק הדין קמא – הריבית נקבעת לפי סע' 5 לחוק זה. אשר על כן ברכיב זה נדחית בקשת רשות הערעור.

סוף דבר – חלק הבקשה נדחה כמפורט לעיל, רכיב אחד ממנה כמפורט בסע' 26 יועבר להרכב שידון בבקשה למתן רשות ערעור.

בית משפט קמא דחה גם את טענות גוטליב שנטענו כנגד סמכותו הענייינית של רשם ההוצל"פ לידון בבקשת בני הזוג אחידוב, וקבע כי "במקרה כגון דא, בו שונה פסק הדין על ידי ערכאת העירעור, רשאי הרשם לצוות על תיקון המצב לפני השינוי" (שם, פסקה 11) וכן קבע כי "אין בהסכם הפשרה כל זכר לויתור מצד המשיבים על השבה של כספים אותם שילמו או ישלמו בתיק [...

בעצם הקביעה שהפסק נתון לערעור ואינו עוד סופי, גילה המחוקק דעתו שהזכויות המוענקות על-פיו אינן אלא "זמניות" בלבד, עד שהפסק יאושר בעירעור; ואם כי חוק הוא שניתן לממש גם זכויות "זמניות" אלה, אין במימושן כדי לשנות מטיבן ואפיין-ומשבוטלו, רואים אותן, כידוע, כאילו בוטלו מדעיקרא ולא היו קיימות מעולם".

...

] בנסיבות המקרה שלנו, ובהיתחשב בכך שהחייבים אלצו את הזוכה לנקוט בהליכי כינוס (שכן הם לא שילמו ולו שקל אחד ביוזמתם במשך זמן רב ואך נקטו בהליכים רבים שהכשילו את פעולות הגביה, ובכלל זה הליכי הפש"ר הבעייתיים שננקטו ע"י שני החייבים), סבורני שמידת הצדק מחייבת היתחשבות בזוכה ולפיכך אני קובע כי רק מחצית מכל סכומי ההוצאות ושכרי הטירחה הפסוקים שנפסקו בהליכי הכנוס בתיק תיחשב כסכום ששולם ע"י החייבים במסגרת עריכת תחשיב ההשבה בהחלטה זו, ואילו המחצית הנותרת תיוותר בידי הזוכה, כסוג של הישתתפות בהליכים היקרים והממושכים אותם נאלץ לנקוט בתיק נוכח היתנהלות החייבים.

עוד נטען על ידי בני הזוג אחידוב כי אין לכונסת הנכסים עילה בהגשת הבר"ע, שכן היא כלל אינה נפגעת מהחלטת רשם ההוצל"פ. ראשית, שכר טרחת כונסת הנכסים לא הופחת בהחלטת רשם ההוצל"פ; שנית, גוטליב ולא כונסת הנכסים הוא שחויב להשיב לבני הזוג אחידוב מחצית משכ"ט כונסת הנכסים, עפ"י החלטת רשם ההוצל"פ. כמו כן לטענת בני הזוג אחידוב דין הבר"ע להידחות על הסף מחמת השתק שפוטי, לחלופין להידחות לגופה שכן לרשם ההוצל"פ נתונה הסמכות, מכוח סעיף 18 לחוק ההוצל"פ, לשנות החלטות חלוטות כדי להתאים את המצב בתיק ההוצל"פ למצב החדש שנוצר בעקבות שינוי בפסק הדין המבוצע בתיק.

3) גם בקשת רשות הערעור שהוגשה שהוגשה על ידי כונסת הנכסים (בר"ע 25335-01-11) ראויה להידחות לגופה.

אולם, משרשם ההוצל"פ, בענייננו, לא הפחית משכר טרחתה של כונסת הנכסים, שאלה זו אינה מתעוררת בענייננו, ואיני נידרשת להכריע בה. סוף דבר כמפורט בהחלטה זו, דין שלוש הבר"עות להידחות, ואני דוחה אותן.

לשם כך יש לבחון האם הצדדים פעלו בהתאם לסעיף 3 לכתב המינוי אשר כלל את סמכותם של המנהלים לפעול לשינוי ייעוד, כלומר האם המבקשים אכן ראו בעצמם כמנהלים גם לצורך שינוי הייעוד של הקרקע, או שמא כטענת המשיבים, עבודתם הסתיימה והושלמה במועד החתימה על הסכם הפשרה, ופעולותיהם המאוחרות נעשו שלא בסמכות.

ב"כ קבוצת הבעלים הפרטיים טען בפרק ד4 לסיכומיו כי המבקשים לא טרחו לפעול כמצוות פסק הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה ומנסים כעת להיבנות מהתנהלות פסולה זו. אמנם, אינני מקל ראש בטענת המבקשים כי הם והמינהל הסכימו שאין צורך לחתום על הסכם השתוף נוכח האפשרות לשינוי הייעוד של הקרקע (וראו עדותו של ד"ר שגב בעמ' 488, ש: 20-25), ואף כי הסכם שתוף עשוי היה לטרפד את שינוי הייעוד באופן שהיה מזיק לכלל הבעלים בחלקה (בעמ' 510, ש:7-22 וכעולה ממכתבו של עו"ד שוב ז"ל מיום 14.7.91 נספח ה' לתצהיר ד"ר שגב בעמ' 34).

סעיף 4 להסכם הפשרה קובע כי ככל שבעל זכויות פרטי כלשהוא ירצה להצטרף לחלקה של המדינה, זכויותיו בחלקה לצורף חישוב השטחים יצטרפו לחלק של המדינה ויגרעו מזכויות הבעלים הפרטיים (בכפוף למתן הודעה תוך 14 יום מיום מתן תוקף של פסק דין להסכם, ואישור המדינה).

...

שחרור המנהלים מתפקידם 148 סוף דבר 150 מבוא עיקר ההליכים המשפטיים בתיק לפני בקשה לקביעת שכר למנהלים מיוחדים בגין פעולות שבוצעו משנת 1994 ואילך לשינוי ייעוד והשבחת גוש 6618 חלקה 3 (ולהלן: "הקרקע" או "החלקה").

לאחר שבחנתי את הדברים, מצאתי כי יש לבטל גם את מינויו של ד"ר שגב כמנהל.

סבורני שההרשעה, בהצטרף ליתר הנסיבות, אינה מאפשרת להותיר את המינוי על כנו.

סוף דבר מצאתי לדחות את עתירת המבקשים לחיוב המינהל בשכרם.

ובנסיבות אלו דומה כי אין טעם לעיסוק בסוגיה זו", והסביר כי מדובר בהחלטת ביניים, ואף אם יסבור בית המשפט אחרת הרי שממילא הוגש הסכם פשרה ואישורו הוא בסמכות בית המשפט.

המותב שדן בבקשה לאישור הסכם הפשרה טרח ופירט אלו הסכמות הוא מאשר ומהי התוצאה של אישור זה. ברור שבית המשפט שדן בבר"ע היה מודע לכל ההחלטות שניתנו ועל כן אין תוחלת לתביעה שיש לבטל את פסק הדין מחמת מירמה.

"מתקין התקנות הותיר את מרבית ההסדרים הנוגעים לסעדים זמניים ללא שינוי, והתיקונים שנעשו בפרק הסעדים הזמניים הם ברובם תיקונים נקודתיים ושינויי נוסח בלבד. הסיבה לכך היא שבמסגרת תיקון מס' 6 של התקנות הישנות משנת 2001 תוקן פרק הסעדים הזמניים באופן נרחב. תיקון זה נחשב 'עדכני ומוצלח'" (יששכר רוזן-צבי הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים 24 (2021)).

...

שיקולים נוספים לא מצאתי לקבוע שהמבקשת נהגה בחוסר תום לב והסתירה בבקשתה עובדות שמביאות למסקנה שפעלה כך, ושיש בהתנהלותה כדי לשלול את בקשתה לסעד זמני.

לנוכח כל האמור מצאתי לקבל את הבקשה.

לסיכום, אני מקבלת את הבקשה; ניתן צו האוסר על המשיבים לבצע דיספוזיציה בזכויות במשק.