סמכות ייחודית של בית המשפט המחוזי בענייני מקרקעין

לא למותר לציין כי לתוצאה זהה ניתן להגיע גם בהתאם לגישה האחרת שהובעה בפסיקה (אף היא של בתי המשפט המחוזיים) לפיה הן בתביעות לגבי מקרקעין רשומים והן בתביעות לגבי מקרקעין לא רשומים, הסמכות הייחודית היא לבית המשפט המחוזי (ראו למשל החלטת כב' השופט י' עמית בשבתו כבית משפט מחוזי בה"פ (חי') 119/08 שוייצר נ' רפאל (6.7.2008)(להלן: עניין שוייצר).

...

אשר לסעד הפיצויים - כמתחייב מן ההלכה שנקבעה בע"א 29/58 לוי נ' עקריש, פ"ד יב 1457 (1958)), אין מנוס מפיצול התביעה, כך שתביעת הפיצויים תידון בבית המשפט השלום.

נוכח האמור אני מורה על מחיקת תביעת הפיצויים.

ברם כאמור, במסגרת של תביעה לסילוק יד אין בית המשפט נידרש לקבוע מסמרות במכלול השאלות הקנייניות המועלות לדיון ע"י שני הצדדים והנתונות לסמכותו הייחודית של בית המשפט המחוזי".

ביהמ"ש העליון דחה את בקשת רשות העירעור שהוגשה על פסה"ד דלעיל מאחר ואינה עומדת באמות המידה שנקבעו למתן רשות ערעור ב"גילגול שלישי", וציין למעלה מן הצורך כי: "הסיכסוך במהותו הוא סיכסוך לגבי זכות הבעלות במקרקעין. מאחר ששאלת הבעלות המתעוררת היא בעלת משקל ממשי ומכריע, לא ניתן לומר כי היא איננה השאלה העיקרית וכי ניתן להכריע בה דרך אגב (אורי דורן סוגיות בסדר הדין האזרחי 86 (מהדורה אחת עשרה, 2013)). צדק איפוא בית המשפט המחוזי כשקבע כי שאלות הבעלות בכגון דא צריך שיוכרעו על ידי בית המשפט המוסמך (בית המשפט המחוזי) בהליך מתאים". בנסיבות המקרה שלפני, אני מסכימה עם קביעות בימ"ש קמא ביחס לסמכות העניינית.

...

בשלב זה, אני סבורה אין מקום להתערב בקביעת בימ"ש קמא לפיה ניתן לדון בשאלת הבעלות כשאלה אגבית.

אין במסקנה אליה יגיע בימ"ש קמא ביחס למחלוקת בבעלות כדי להוות קביעה במחלוקת בבעלות גופה, אלא אך ורק ככל שהדבר נוגע לתביעת סילוק יד. קביעה שיפוטית בדבר קיומן של זכויות בעלות במקרקעין מסורה לסמכות שיפוט של ביהמ"ש המחוזי.

לסיכום: לאור האמור לעיל, ניתנת רשות ערעור והערעור נדחה.

מכאן ניתן להסיק, לכאורה, כי כאשר מדובר בתביעה שהיא בתחום סמכותו של בית משפט השלום, כגון תביעה שעניינה שימוש במקרקעין, וגם חלוקתם (בהתאם לסעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984), הרי שהוראות פקודת ההסדר אינן חוסמות תביעות, ואינן קובעות סמכות ייחודית של בית המשפט המחוזי.

...

כפי שיפורט להלן, מצאתי, כי אין מנוס ממחיקת התביעה לפירוק השיתוף בשלב זה, לאור קיומה של מחלוקת בשאלת הבעלות במקרקעין, ולאור הליכי ההסדר המתנהלים בעניינה של הקרקע הנדונה.

המסקנה היא, אפוא, כי דין התביעה להימחק, מבלי שיהיה בכך כדי לחסום דרכו של מי מהצדדים לתבוע את פירוק השיתוף לאחר סיום הליכי ההסדר (ככל שלא יתבצע פירוק של השיתוף במסגרתם), הגדרת גבולות המגרש והכרעה בכל המחלוקות בנוגע לבעלות.

סוף דבר, התביעה נמחקת.

התובע ישלם לנתבעים מס' 1-5 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 12,000 ₪, וכן ישלם התובע לנתבעת מס' 6 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 12,000 ₪.

מסגרת סמכותו העניינית של בית המשפט השלום בתביעות אזרחיות קבועה בסעיף 51(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי המשפט") ולפיו סמכותו העניינית של בית המשפט בעיניין שאינו מקרקעין מוגבלת לסכום תביעה או נושא תביעה עד לסך של 2,500,000 ₪ ובכל הנוגע לתביעות במקרקעין, סמכותו של בית המשפט השלום הוגבלה לתביעות חזקה או שימוש במקרקעין או לחלוקה או לחלוקת השמוש בהם.

מקום שאחד מתנאים אלה אינו מיתקיים, לא יקנה בית המשפט השלום סמכות לידון בתביעה שכנגד שאילו הוגשה כתביעה נפרדת ועצמאית הייתה בסמכותו הייחודית של בית המשפט המחוזי.

...

ככלל, שאלת ביטולו, תוקפו ואכיפתו של חוזה מכר 'מקרקעין' מצויה בסמכותו הייחודית של בית המשפט המחוזי (ע"א 476/88 אשתר נ' נפתלי פ"ד מה(2) 749).

בית המשפט העליון אישר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, בקובעו כי הניתוח בפסק הדין, של שתי הסוגיות שנידונו- זו של הסמכות העניינית וזו של מעשה בית דין, הוא "נכון ומדויק". ובחזרה לפסק דין אלוש ולפסק הדין בעיניין אבו ג'אנם אומר כי, מאחר ומדובר בפסקי דין בדן יחיד, אין חולק כי אינם מהוים הלכה, והדברים נכתבו מפורשות ע"י בית המשפט העליון בעעמ 6674/17 יונס אסד נ' לישכת עורכי הדין בישראל (להלן: "יונס אסד").

...

עם זאת, יישום הדברים במקרה כאן מוביל למסקנה שונה מזו אליה טוען התובע.

לאור האמור, מאחר ומדובר בהסכם להעברת זכות חוזית ונוכח שווי הדירה, אני קובעת כי הסמכות לדון בתביעה נתונה לבית משפט שלום.

על כן, אני מורה על מחיקת התביעה.