סמכות ייחודית של בית הדין השרעי

בוררים בדין השרעי וסעיף 130 לחוק המשפחה לפני שנפנה להבנת הסוגיה שעלתה בפני בית הדין השרעי אציין באופן כללי כי סמכותם של בתי הדין השרעיים נובעת מסימן 52 לדבר המלך במועצה המעניק סמכות ייחודית לבתי הדין השרעיים לידון בעינייני המעמד האישי של אזרחי ישראל המוסלמים.

...

מכאן, המסקנה המתבקשת שדינה של החלטת בית הדין השרעי להתבטל.

וכך סיכם בית הדין השרעי את תפיסתו בסעיף 12 לפסק הדין המנומק מיום 18.6.2012: "12. סיכומו של דבר הוא, שהבוררים על פי סעיף 130 לחוק הם קאדים ולא מיופי כוח, והפסיקה בפירוק נישואין היא בידיהם, וכי סמכות הקאדי היא לאשר את הפסק שלהם. באשר לזכויות כספיות, שהיא המוהר הנובע מהפירוק, לקאדי יש סמכות לשנות פסק מושב הבוררות ולפסוק לאישה את מלוא המוהר בהעדר סיבה שרעית להפחתה, ותכליתו היחידה היא מניעת הארכת זמן ההתדיינות" (ההדגשה הוספה – מ"נ).

במקרה בו יגיעו הקאדים למסקנה שאין הצדקה בעובדות המקרה לקביעת הבוררים כי יש לפרק את הנישואין, האומנם ידי הקאדים, שהוסמכו על פי דין המדינה לשפוט, כבולות הן, והפסיקה הסופית בעניין פירוק הנישואין היא בידי הבוררים? קשה לקבל זאת.

שהרי, אם לבית המשפט של הפש"ר אין סמכות לעכב את ההליך לפי סעיף 22 לפקודה ו\או להורות על העברת התיק לדיון בפניו לפי סעיף 178, אין סיבה שבית הדין יעכב ביוזמתו הליך המתנהל שבפניו לפי סעיף 22 (ב), הליך שימשיך להתנהל בפניו ולא ניתן להעבירו לבית המשפט של הפש"ר. כיום לאחר שינוי החקיקה שצמצמה באופן ממשי את סמכותו הייחודית של בית הדין השרעי כמפורט בסעיף 64 להלן.

...

תגובת המשיב (המבקש בבקשה המקורית): המשיב טוען כי יש לדחות את בקשת הנאמן להעברת הדיון על פי סעיף 178.

המשיב טוען כי בכתב התביעה שהגיש לבית הדין, טען שהסכם חלוקת העזבון נוגד את צוואתו של המנוח, "הושג בהיעדר הסכמת כל היורשים, וניתן על ידי בית הדין השרעי בחוסר סמכות עניינית, משלא ניתנה הסכמת כל היורשים להקניית סמכות לבין הדין השרעי... הסכם חלוקת העיזבון שלל מהמשיב חלק מזכויותיו במקרקעין שירש מהמנוח, והעניק ליורשים האחרים, ביניהם החייב, זכויות במקרקעין העודפות על אלה שהוענקו להם בצוואת המנוח". המשיב טוען כי יש לדחות את בקשת הנאמן משני טעמים: מבחינה מהותית- בשל סמכותו העניינית הייחודית של בית הדין השרעי נדון בנושא שלפניו- צוואה וירושה של מוסלמים.

אני מורה על מחיקת ה"הודעה" של המבקש בדבר צו המניעה שניתן בבית הדין השרעי.

לפיכך אני מורה על העברת התביעה למתן פסק דין הצהרתי שהוגשה לבית הדין השרעי לדיון בפניי.

המבקש ישלם הוצאות בגין הליך זה לנאמן בסך 10,000 ₪.

סמכות בית הדין השרעי: סעיף 52 סיפא לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922 עד 1947 (להלן-"דבר המלך במועצתו") מגדיר את תחום סמכותם של בתי הדין השרעיים וקובע בין היתר כי נתונה להם סמכות "לשיפוט ייחודי בענינים של יצירת ווקף או ההנהלה הפנימית של ווקף שנוצר לטובת מוסלמים בפני בית דין מוסלמי". בהתאם לכך, התביעה כנגד נתבע 2 להדחתו מתפקידו כמנהל או כנאמן ההקדש של הווקף וכן ביטול או בטלות של הסכם החכירה בין נתבע 1 לווקף, שהתובעים טענו כי נתבע 2 חתום עליו בשם הווקף ושאלת חובת קיום מיכרז, כל אלו מצויים בגדריו של הניהול הפנימי של ההקדש.

...

דיון והכרעה: לאחר שעיינתי בכתבי הטענות; שמעתי את טענות הצדדים ועיינתי גם בתגובה המשלימה של התובעים ובתשובות לה, הגעתי לכלל דעה כי יש לקבל את הבקשה ולהורות על סילוק התביעה על הסף, במחיקתה.

עם זאת, הטענות להתרשלות של נתבע 2 'באופן אישי' נטענו בחדא מחתא עם הטענות כנגד התנהלותו כמנכ"ל ו/או כנאמן הוקף (כאמור בכותרת כתב התביעה וכן בגוף התביעה), מה שטעון הגשת תביעה חדשה לבית המשפט המוסמך ולבית הדין, כל אחת לפי עניינה בעילותיה וסעדיה ולא בפני בית משפט זה, שאינו מוסמך לדון בה. לפיכך, נדחית בקשת התובעים להורות על העברת התביעה במתכונתה לבית משפט השלום.

לאור כל האמור, אני מורה על מחיקת התביעה מחמת היעדר סמכות עניינית.

ענייני מעמד אישי מוגדרים בסימן 51 לדבר המלך במועצה על ארץ-ישרא-"תביעות בענין נישואין או גטין, מזונות, כלכלה, אפוטרופסות, כשרות, יוחסין של קטינים, איסור השימוש ברכושם של אנשים שהחוק פסל אותם והנהלת נכסי אנשים נעדרים". סמכותם של בתי הדין השרעים מעוגנת גם בחוק הפרוצדורה של בתי הדין המוסלמיים העותמני, מיום 25 תשרין אלאוואל (אוקטובר) שנת 1333 (1917), שסעיף 7(ז) שבו קובע, כי: "בתי הדין מוסמכים לידון ולפסוק בענינים הבאים:

אלא שמתעוררת השאלה, האם קיומה של חזקת שיתוף בין בני-זוג היא עניין של מעמד אישי, בו יש לבית הדין השרעי סמכות ייחודית.

אך גם שם שבתי והדגשתי, שהמדובר הוא לא בהענקת סמכות גורפת וייחודית לבית הדין הדתי הדרוזי לידון בעינייני רכוש בין בני הזוג, אלא רק בסמכות לידון בעינייני רכוש הכרוכים בהסדר הגירושין, כאשר סבור בית הדין שבלעדיהם הסדר הגירושין אינו שלם.

...

שם נאמר: "הכלל: כאשר שוכנע בית המשפט, שהצדדים הסכימו, במפורש או מכללא, לנהל את המשפט שלא בהתאם לכתבי הטענות, בין שהתעלמו מטענה שנטענה שם, ובין שהתדיינו על טענה שלא נטענה בהם, במקרה זה לא ישמש הנימוק הפורמאלי של סטיה מכתבי הטענות עילה לפסילת הדיון, אך ראיה שהוגשה והיא חורגת מגדר כתבי הטענות, אינה מעידה, כשהיא לעצמה, על הסכם כזה, אפילו נתגלתה בה טענה שאחד מבעלי הדין עשוי היה להשמיע". גם טענה זו נדחית, אם כן. אשר-על-כן דין העירעור להדחות.

ובשפתו של סעיף 19(א) לחוק המזונות: האם קביעה כי בית המשפט המחוזי קנה סמכות שיפוט מקבילה לסמכותו של בית הדין השרעי, שקולה כנגד גריעה ("ולא לגרוע מהן") מסמכותו של בית הדין השרעי? שאם תאמר כי הענקת סמכות שיפוט מקבילה פירושה גריעה מסמכות השיפוט של בית הדין השרעי, ממילא אסר עלינו החוק כך לפרשו, והסמכות הייחודית תישאר-כשהייתה-בידי בית הדין השרעי.

...

אמרתי בהקשר זה בדעת המיעוט בע"א 596/89 בעמ' 762: "אולם, עוד לא ראיתי כי מסירים תחולתה של הוראה מסייגת שבחוק על-ידי עטיפתה של ההוראה המסויגת, הנמצאת בחוק פלוני, במעטה פרשני המשייך אותה-מבחינת תוכנה-לחוק פלמוני; והכול כדי להמנע מן המסקנה הפשוטה, כי מותר למחוקק הישראלי לומר את דברו גם בנושאים סובסטאנטיביים שבדיני מזונות" (ההדגשה שלי-מ' ש').

סיכומו של דבר, מפרשנותו של בית-משפט זה עלה כי החוק הנ"ל הוחק, להלכה ולמעשה, רק בעבור קומץ בני דתות נדירות ביותר בארצנו, החיים בה. בהתאם לאותה גישה, אם כי בהקשר שונה, פסק הרוב בפרשת עומרי כאשר קבע כי סעיף 18 שבו, המקנה סמכות לבית המשפט המחוזי, אינו חל על מוסלמים.

אין במסקנה זו כדי לשנות מעמדותיי בסוגיות שנידונו בעבר בהרכב שהשתתפתי בו שהניבו את פסקי הדין שהנשיא מתייחס אליהם בחוות-דעתו בענייננו, שכן אין הדברים עומדים בסתירה.