על החלטת הועדה המקומית האמורה הגיש המערער ערר לועדת הערר, ובמסגרתו טען, לענייננו, כי אין מניעה להצמיד לדירתו את הרכוש המשותף אשר אינו מוצמד לדירתו, וכי די בכך ש-75% מבעלי הזכויות בבית המשותף חתמו על התכנית אשר צורפה לבקשה להיתר כדי להעניק לו זכויות ברכוש משותף זה.
ועדת הערר בחנה את הבקשה להיתר והגיעה למסקנה כי היא מעוררת קשיים בהיבט הקנייני, שכן עסקינן בבקשה להיתר בנייה על רכוש משותף, כאשר טרם תוקן צו הבית המשותף באופן שמביא לידי ביטוי את ההצמדה הנטענת.
בפסק דינו קבע בית משפט קמא כי סמכות מוסדות התיכנון מוגבלת לשאלות תכנוניות, וכי הם אינם מוסמכים להכריע בשאלות קנייניות.
לבסוף, נטען כי היה על בית משפט קמא להורות על מתן היתר בנייה ביחס לשטח אשר אין מחלוקת שהוצמד לדירת המערער ואשר ביחס אליו אין מחלוקת קניינית.
...
כן טען המערער, מבלי להציג לכך אסמכתאות, כי הפרקטיקה הנוהגת היא שרק לאחר קבלת ההיתר וסיום הבנייה מוגשת בקשה לתיקון צו רישום הבית המשותף; נוכח כל האמור, טען המערער כי החלטת ועדת הערר לוקה בחוסר סבירות קיצונית, משוא פנים וחוסר תום-לב.
בתגובתן לעתירה המינהלית, טענו רשויות התכנון, לענייננו, כי בהתאם לפסיקה רשויות התכנון רשאיות לעכב בקשה להיתר בנייה עד לבירורן של שאלות קנייניות המתעוררת במסגרת הבקשה, ואשר מטילות ספק בהיתכנות מימושה המעשי.
רשויות התכנון בחנו את הבקשה להיתר, ובאו למסקנה כי בקשה מעין זו מצריכה הסדרה קניינית בטרם הידרשות לה. החלטה זו הינה סבירה, ולמצער אינה בגדר החלטה בלתי סבירה באופן קיצוני אשר מצדיק את התערבותנו.
לסיום, יש לדחות את בקשת המערער, אשר הועלתה בפנינו במסגרת ערעורו, להורות לרשויות התכנון לאשר את הבקשה להיתר, בכל הנוגע לחלק ממנה שאינו נוגע לרכוש המשותף שבמחלוקת.
סוף דבר – הערעור נדחה, וממילא נדחית גם הבקשה לצו ביניים.
