סמכות ועדת ערר להאריך מועד להגשת ערר

בעיניין ממן, שאוזכר על ידי הוועדה עצמה בהחלטתה נשוא הליך זה, בית המשפט העליון דן בהקף סמכותה של ועדת הערר הפועלת לפי חוק הרשויות המקומיות (ביוב) להאריך מועדים לגביהם נקבע באותו חוק להגשת ערר בפניה.

...

הכרעת בית הדין – נציין תחילה כי מקובלת עלינו במלואה טענת המשיבה, וכן עמדת הועדה עצמה, כי לועדה אין סמכות להאריך מועדים מעבר ל-28 ימים.

על כן, גם טענת סיכויי הערר נדחית.

לסיכום – לא הוכח כי נפל בהחלטת הועדה מיום 28.2.2023 פגם אשר מצדיק את התערבות בית הדין.

לפיכך ולאור כל האמור לעיל, הערעור נדחה.

כפי שציין המשיב, בית המשפט העליון כבר היתייחס בפסיקתו לסמכויות הנתונות לועדת הערר חרף העידר הסמיכה מפורשת ודחה את הטענה כי מדובר בהסדר שלילי (ראו בר"מ 901/14 עבוד ויקטור נ' עריית חיפה (6.7.14) תק-על 2014 (3) - אשר עסק בסוגית סמכות מנהל הארנונה וועדת הערר להאריך מועד להגשת השגה).

...

סיכום: לאור כל המפורט נחה דעתי כי לא נפלה כל שגגה בהחלטת ועדת הערר לדחות את הערר שהגישה המערערת על הסף.

בהתאם, אני מורה על דחיית הערעור.

המערערת תשלם למשיב הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך 10,000 ₪ נכון להיום.

סמכותו של יושב ראש ועדת הערר להאריך את המועד להגשת ערר מעוגנת בסעיף 14(א) לתוספת השלישית, הקובע לאמור: "על שומה לפי סעיף 4 ניתן לערור לפני ועדת ערר לפיצויים ולהיטל השבחה, בתוך 45 ימים מיום שבו הובאה השומה לידיעת החייב; על לוח שומה לפי סעיף 5 ניתן לערור לפני ועדת ערר לפיצויים ולהיטל השבחה בתוך שנה ממועד הצגת לוח השומה; יושב ראש ועדת הערר לפיצויים ולהיטל השבחה רשאי להאריך את התקופות האמורות מטעמים מיוחדים שיירשמו." הועדה המקומית אכן הגישה ערר ביום 22.7.2021, כלומר 11 ימים לאחר המועד המקורי, ושלושה ימים לפני תום תקופת הארכה.

...

בנסיבות אלה הבקשה לביטול ההחלטה נדחית בזאת.

שקלתי בכובד ראש את טענותיו של מר קוזינץ אולם לדעתי דין הערעור להידחות.

דהיינו, למצער במסגרת ההחלטה השנייה ועדת הערר שמה לנגד עיניה את הדרישה החקוקה לקיום "טעמים מיוחדים". שנית, ובבחינת למעלה מן הנדרש, ההחלטה להיעתר לבקשת הארכה הייתה לטעמי סבירה.

אעיר כי מן המועד שהחלטת הארכה הראשונה הובאה לידיעת מר קוזינץ (1.8.2021), חלפו 11 ימים עד שהוא הגיש את בקשת ביטול ההחלטה, בה מחה נמרצות על תוכן ההחלטה ואופן קבלתה (נזכיר כי בסופו של דבר הערר עצמו הוגש 11 ימים לאחר תום התקופה המקורית).

והינה בנוסף, בסעיף 20 לכתב הערר, ביקשו המערערות "לחלופין, ועל דרך הזהירות בלבד, מתבקשת כבוד הועדה להאריך המועד להגשת הערר לועדה עד ליום הגשתו בפועל." דהיינו, הלכה למעשה לא סמכו המערערות על האמור במכתבו של הרכז מיום 1.12.2019 כאילו הן עדיין "רשאיות" לערור ללא נטילת רשות מיוחדת, ובמקום זאת הן ביקשו במפורש מועדת הערר להאריך מכוח סמכויותיה את המועד להגשת הערר.

...

לדעתי, בנסיבות אלו, אף אם היה ביכולתן של המערערות למנוע את הבעיה כולה על ידי קיום הישיבה שהייתה קבועה ליום 16.10.2018, יהיה זה בלתי מידתי לחייבן במס אשר בבירור איננו "מס אמת" בגלל העדפתן לביטול הישיבה האמורה והפסקת ההליך בשלב זה. לנוכח המסקנה אליה הגעתי, אינני צריך להידרש לטענתן המוקשית של המערערות לפיה שוברי התשלום שהוצאו להן בחודש נובמבר 2019 יצרו למעשה שומה חדשה, וכפועל יוצא מכך באותה עת טרם חלף המועד להגשת ערר וכלל לא נדרשה ארכה לשם הגשתו.

לטעמי, קיימים במקרה זה "טעמים מיוחדים" ברורים להיעתר לבקשת ארכה ועם כל הכבוד יהיה זה בלתי צודק להשאיר את החלטת ועדת הערר על כנה.

אני מורה אפוא על ביטול החלטת ועדת הערר כך שעררן של המערערות יידון לגופו בפני ועדת הערר.

ברם, האמור לעיל הנו בבחינת למעלה מן הצורך, שכן סעיף 18 לחוק קבע, באשר לסמכות הועדה להאריך את המועד לגשת הערר כי: "מעסיק או מזמין שירות רשאי להגיש ערר על החלטת הממונה שניתנה בעיניינו לפי סעיף 7 או לפי סעיף 15(ג), לפני ועדת ערר כאמור בסעף 19, בתוך 14 ימים מיום שנמסרה לו; ועדת הערר רשאית, מטעמים מיוחדים שיירשמו, להאריך את התקופה האמורה בתקופה נוספת שלא תעלה על 14 ימים". לפיכך, ועדת הערר מוסמכת להאריך את המועד להגשת הערר, מטעמים מיוחדים שיירשמו, ב-14 ימים נוספים בלבד.

...

לאחר שבחנו את טענות הצדדים הגענו אפוא למסקנה שאין מקום להאריך את המועד.

לאור האמור משאין סמכות לוועדה להאריך את המועד מעבר ל-14 יום וממילא הבקשה הוגשה מאוחר יותר, דין הערעור להידחות.

למרות דחיית הערעור, לאור המלחמה והמצב במדינה, החלטנו שלא לחייב את המערער בהוצאות.