סמכות ועדת המשנה לעררים של המועצה הארצית לתכנון ובנייה

הערר נדחה בהחלטת וועדת המשנה לעררים למועצה הארצית לתיכנון ובניה, מיום 3.1.18, למעט תיקון קטן שעל פיו ההערה התכנונית שתרשם תתייחס לסטודנטים במוסד כהגדרתו בחוק זכויות הסטודנט, התשס"ז-2007.

בית המשפט בוחן אך את השאלה האם נפלו פגמים מתחום המשפט המינהלי בבחינת חוסר סבירות, חוסר סמכות, באלו מהחלטות מוסדות התיכנון, המצדיקים היתערבות בית המשפט (ראה לעניין זה בג"צ 817/17 בית חירות – ועדת מקומי בית חירות נ' ממשלת ישראל (ניתן ביום 19.12.17).

...

במקרה דנן, לאחר שחזרתי והפכתי בטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי בהליכי אישור התוכנית ובהחלטות הוועדה המחוזית ולאחריה המועצה הארצית, לא נפל פגם מהותי או חוסר סבירות בהפעלת שיקול הדעת, המצדיק התערבות בית משפט זה. התכנית הנדונה אושרה על ידי הוועדה המחוזית ולאחר מכן על ידי המועצה הארצית, לאחר שנבחנו מקרוב טענות העותרים.

אשר לטענות הנוגעות לאיכות החיים של הדיירים בשכונה, בסביבת המגורים המדוברת לא שוכנעתי כי מדובר בחריגה או חוסר סבירות תכנונית המצדיקה התערבות בית המשפט המנהלי.

לאור כל האמור לעיל לא נותר לי אלא לדחות את העתירה.

בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים עת"מ 31602-05-20 נ' המועצה הארצית לתיכנון ובניה ואח' תיק חצוני: בפני כבוד השופט אשר קולה העותרת מ. מ. כפר-כנא ע"י ב"כ עו"ד אמיל נחאס ואח' המשיבים 1. ועדת המשנה לעררים המועצה הארצית לתיכנון ובניה 2. הוועדה המחוזית לתיכנון ובנייה - מחוז צפון ע"י פרקליטות מחוז צפון 3. ועדה מקומית לתיכנון מבוא העמקים 4. רשות מקרקעי ישראל 5. משטרת ישראל ע"י פרקליטות מחוז צפון פסק דין

הועדה המחוזית דחתה את ההיתנגדות על שני חלקיה, והוסיפה וקבעה, כי אין צורך בהוספת סעיף הפקעה בתוכנית "שכן התוכנית כוללת שימושים צבוריים כלליים, כגון תחנת מישטרה ושירותיי חרום צבוריים אשר אינם צריכים להיות מופקעים לטובת הרשות המקומית". הוסיפה הועדה המחוזית לקבוע ואני מצטט: "הועדה התרשמה כי ההיתנגדות אינה נובעת מנימוקים תיכנוניים או צורך אמיתי של המועצה לעשות שימוש בקרקע, וזאת בין היתר לנוכח העובדה כי קיימים מגרשים פנויים רבים באיזור, בהם ניתן לבצע את כל השימושים שנטענו כי יש בהם צורך על ידי מגרשים המיועדים לתעסוקה ולשצ"פ היום. דומה כי ההיתנגדות האמיתית היא להרחבת פעילותה של המישטרה ביישוב ובאיזור, וזאת על אף החלטת הממשלה בעיניין, והצורך הברור בכך כפי שהוצג על ידי המישטרה.

ב"כ העותרים חזר וטען, כי ניתן היה להשתמש בהגדרה של סעיף 188 (ב) לחוק התיכנון והבנייה, לעניין מבני ציבור, והסמכות המוקנית לועדה המחוזית, כך בסעיף 189 שם, לידרוש מהועדה המקומית להפקיע את השטח.

...

שוכנעתי, כי הרחבת תחנת המשטרה ובהקדם, תשרת בעיקר את תושבי כפר כנא, ואין בקביעת הייעוד לתעסוקה, חלף הגדרתו כיעוד למבני ציבור, משום פגיעה של ממש בעותרת, השקולה לצורך המיידי בהרחבת התחנה.

סוף דבר אפוא, כתחילתו, שלא נפל פגם בשיקול דעתם של גורמי התכנון והמשיבה 1 והחלטתם, עומדת במבחני הסבירות המנהליים, ומשכך דין העתירה וכאמור, לדחייה.

אני מורה על דחיית העתירה וחיוב העותרת בהוצאות המשיבים בסך כולל של 15,000 ₪.

ביום 14/05/2015 היתקיים הדיון בערר בפני וועדת המשנה לעררים של המועצה הארצית ולאחר שמיעת הצדדים בעיניין ההצטרפות לערר, הוחלט כי טענות העותרים אינן קשורות בטענות שהעלתה הועדה המקומית דרום השרון בערר; כי שמיעת כל טענות העותרים תהיה עקיפה של סמכות של יו"ר הועדה המחוזית שלא ליתן רשות ערר וכי זכות הערר חייבת להיות מעוגנת בחוק.

דיון והכרעה השאלה שעומדת בבסיס העתירה ושנותרה להכרעה, היא: האם בדין נדחתה בקשת העותרים, לערער על החלטת הועדה המחוזית לתיכנון ולבנייה, בפני וועדת המשנה לעררים של המועצה הארצית, לאחר שהתנגדויותיהם ביחס למתן תוקף לתכנית מתאר ג'לג'וליה, נדחו.

...

כפי שנפסק בעניין עין כרם, כל מקרה צריך לדון לגופו ובית המשפט העליון קבע כי, יש בעניין זה: "להותיר לפרקטיקה את מלאכת עיצובן של אמות המידה הראויות. יש לפסוע בעניין זה צעד אחר צעד כאשר כל מקרה ייבחן לגופו לפי נסיבותיו הספציפיות". למרות כלליות האמור, קבע בית המשפט העליון, עקרונות יסוד, לצורך בחינת ההכרעה בשאלה האם יהיה נכון לתת רשות ערר למועצה הארצית בקשר להחלטה מסוימת ואם לאו, וקבע כי, יהיה מקום ליתן רשות ערר במקרים בהם: "העניין יהיה חשוב עד כדי הצדקה לערב את המועצה אם בשל היותו בעל השלכה רחבה, אם בשל אופיו העקרוני, אם בשל היותו מלווה ברגישות ציבורית מיוחדת ואם בשל היותו נתון למחלוקת ציבורית קשה". מפאת העובדה שלא ניתן היה לקבוע כללים נוקשים בשאלות מתי תינתן רשות ערר ומתי לאו, קובע בית המשפט כי: "רק לאחר שיצטבר ניסיון בהחלטות בעניין זה הן של יושבי הראש של הוועדה המחוזית והן של בתי המשפט לעניינים מנהליים אשר בפניהם מבוקרות החלטות אלה, תתבהר גם התמונה הכללית, ויהיה ניתן להתוות את השיקולים המרכזיים הנדרשים לעניין ביתר קלות. מובן שעל יושב ראש הוועדה המחוזית מוטל הנטל להתכבד ולנמק את שיקוליו להיעתר לבקשה שבפניו או לדחותה". על עקרונות אלו חזר כב' השופט זילברטל בעע"מ 2109/12 אגבריה נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה מחוז חיפה (פורסם בנבו, 21.11.2013) שקבע: "בפסיקה לא נקבעו אמות מידה נוקשות לשאלה מתי תינתן רשות לערור למועצה הארצית לפי סעיף 110 לחוק התכנון והבנייה. בית המשפט הסתפק באמירה הכללית כי כדי שתינתן רשות נדרש שהעניין יהיה חשוב עד כדי הצדקה לערב את המועצה הארצית אם בשל היותו בעל השלכה רחבה, אם בשל אופיו העקרוני, אם בשל היותו מלווה ברגישות ציבורית מיוחדת ואם בשל היותו נתון למחלוקת ציבורית קשה". כב' השופט זילברטל הפנה בעניין זה לפסק הדין בעניין עין כרם ולפסק הדין בעניין עע"מ 5239/09 אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה מחוז מרכז (פורסם בנבו, 16.9.2009).

סוף דבר אני סבור כי החלטת הסירוב, במקרה דנן לפיה אין ליתן רשות ערר גם לפי המבחנים שנקבעו בפסיקה, בדין היא.

סוף דבר - העתירה נדחית.

לפני עתירה המכוונת נגד החלטת ועדת המשנה של המועצה הארצית לתיכנון ובניה (להלן: המועצה הארצית), מיום 18.8.2022, אשר דחתה את הערר שהוגש על ידי עירית ראשל"צ והוועדה המקומית לתיכנון ובניה ראשל"צ (להלן: העיריה והועדה המקומית בהתאמה וביחד: העותרות).

בנוסף, הפניתה המועצה הארצית לסיכום דיון שהתקיים בועדת המכרזים בשנת 2013 וכעולה ממנו "[העיריה] מקבלת עקרונית את קיומו של המתקן באיזור השפד"ן". שאלת הסבירות בהמשך, ולאחר שקבעה כי תכנית 805 היא תכנית מפורטת וקיימת סמכות להוציא מכחה היתרים, לאור המנגנון הקבוע בסעיף 13 לתכנית ולאור פס"ד נהריה, בחנה המועצה הארצית את שאלת סבירות הוצאת ההיתר שכן "סמכות לחוד ושיקול דעת לחוד. אף אם הועדה המקומית מוסמכת להחליט על מתן היתר בנייה גם בלא תכנית מפורטת, עליה להפעיל את סמכותה לפי אמות מידה של המשפט המנהלי. עליה לבחון בכל מקרה ומקרה את הבקשה להיתר שלפניה על נסיבותיה הקונקרטיות" (פס"ד נהריה פסקה 33).

...

המועצה הארצית הגיעה למסקנה זו לאור טענת היזם והמומחים מטעמו שהגנרטורים אליהם התייחס המומחה מטעם העותרות, לצורך השוואה, אינם יכולים להוות ענין להשוואה וכן לאור עמדת המשרד להגנת הסביבה שאמון על שנושא.

הפרויקט עבר "סגירה פיננסית". לפני העמדת המימון להקמת המתקן בחנו הגורמים המממנים את כל ההיבטים הטכניים והכלכליים של הפרויקט ונתנו הסכמתם להעמדת מימון בגובה של כמיליארד ש"ח רק לאחר שהגיעו למסקנה שמדובר בפרויקט בעל איתנות כלכלית גבוהה.

סוף דבר אני דוחה את העתירה.

רקע - ביום 15.8.2018 הגישה רמ"י לועדה המחוזית לתיכנון ובניה מחוז חיפה (להלן: "הועדה המחוזית") את תוכנית 353-0332429, שהנה תוכנית איחוד וחלוקה, בשטח של 426 דונם, שמטרתה תיכנון שכונת מגורים חדשה בשם 'שכונת זכרונה' (להלן: "שכונת זכרונה" או "השכונה החדשה"), הכוללת 1,236 יחידות דיור ו-250 יחידות לדיון מוגן, שטחי ציבור, ושטחי מסחר - במזרח זכרון יעקב ובתחומה המוניציפאלי של המועצה (להלן: "התוכנית").

על החלטת הועדה המחוזית הגישה המועצה ערר לועדת המשנה לעררים במועצה הארצית לתיכנון ולבניה (להלן: "ועדת המשנה לעררים"), במסגרת ערר 87/20.

משכך, מעבר להעברת המידע הנידרש לעותרות לצורך מתן היתרי הבניה, אין מקום להורות לועדה המרחבית לבצע פעולות שאינן בגדר סמכותה ותפקידה, וראו כי אף העותרות מודעות לכך, שכן בסעיף 73 לעתירה נטען כי: "יצוין המובן מאליו, כי בפועל אין באפשרות העותרות להתקדם בהליכי הוצאת היתרי בניה מול הועדה המרחבית, בהיותן שבויות בידיה של המועצה המקומית אשר מסרבת לפעול (ולהמשיך) בקידום תכניות לפיתוח תשתיות במקרקעין, שכן פיתוח התשתיות והגשת חוות דעת הרשות המקומית הנן תנאים מחייבים לשם קבלת היתרי בניה." לכן, אין בסיס לטענות בדבר אי סבירות פועלה של הועדה המרחבית או בדבר פגם מינהלי זה או אחר מצדה, אין טענה לגבי החלטה שלה או פעולה שלה שניתן לתקוף מינהלית, ואין מקום לתת סעד כלפיה ולהורות לה לפעול כעת באופן זה או אחר.

...

סיכום – אשר על כן, לאור האמור במצטבר, העתירה נדחית.

העותרות ישלמו הוצאות כדלקמן: למועצה – 7,500 ₪ (כולל מע"מ); לוועדה – 5,000 ₪ (כולל מע"מ), ולרמ"י והממונה ביחד – 5,000 ₪ (כולל מע"מ).

סבורני כי יש מקום לקיים ישיבה של אנשי המקצוע בהקדם האפשרי ולבחון כיצד ניתן לקדם את התוכנית, ולו לגבי תכנון הפיתוח כבר בשלב זה. עוד אבהיר כי האמור בפסק דין זה נכון למועד בחינת הדברים כיום, ואין ללמוד ממנו על העתיד לבוא.