מאגר משפטי לחיפוש בעזרת בינה מלאכותית
רוצים לראות איך משתמשים בדין רגע? לחצו כאן

סמכות העירייה בהקצאת מקומות חנייה בבניין

בהליך ערעור מנהלי (עמ"נ) שהוגש בשנת 2022 בהמחוזי באר שבע נפסק כדקלמן:

שכן למשיבה הובהר על השינוי שבוצע בסווג רק במסגרת הליכי הגבייה ו בקשר לחודשים ספטמבר-אוקטובר והליכי הגבייה היו בנובמבר, ועל כן מדובר על מחדל של הערייה, והמשיבה הגישה את ההשגה בדצמבר; ובכל מקרה לועדה סמכות להאריך את המועד להגשת השגה.
השני – הסווג של "חניון ללא תשלום" אין לו בסיס, הוא אינו מנומק כדבעי ואינו תואם את הפסיקה שנקבעה בעיניין זה. מטרת הסווג של "חניונים ללא תשלום" הנה להביא לפיתרון במצוקת החניה הקיימת בערים באמצעות הקצאת מקומות חניה לציבור הרחב ועל כן תעריף הארנונה בגין סיווג של חניונים הנו מהנמוכים בצו הארנונה, כפי שטענה הערייה; ואכן, עיון בצו הארנונה של עריית באר שבע לשנת 2018 מעלה כי בגין סיווג של חניונים ללא תשלום תעריף הארנונה הנו נמוך.
"מיפעל תעשייה ומלאכה" מוגדר בסעיף 1 לצוו הארנונה של עריית באר שבע לשנת 2018 תוך שצוין כי: "מיפעל תעשיה ומלאכה – ביניין שבו מבוצעת עבודת יצור באמצעות מכונות או מלאכת יד באמצעות כלי עבודה וכן ביניין המשמש למפעל עתיר ידע". תקנות ההסדרים מגדירות מהו "משרד, שירותים ומסחר": "משרד, שירותים ומסחר" – לרבות מיתקן חשמל, תחנת אוטובוס, מסעדה, בית קולנוע, תחנת דלק, חנות, רשת שיווק, דוכן, מרכול, בית מרקחת, סניף דואר וסוכנות דואר, שבהם ניתן שירות לציבור ולמעט בנק וחברת ביטוח; בצו הארנונה של עריית באר שבע (2018-2019) מוגדר "משרד": " חדר שרטוט, חדר מנהלה, חדר מהנדס, חדר ארכיון, חדר המתנה ובילבד שלא נעשות בהם עבודת יד או מלאכת יד". מן האמור עולה כי מרכז לוגיסטי המשמש לקבלה של סחורה, אריזתה והפצתה אינו נופל באופן מובהק באף אחת מן הקטגוריות המוזכרות בתקנות ההסדרים או בצו הארנונה של עריית באר שבע, כאשר צוין שישנן רשויות מקומיות שלהן סיווג ספציפי לעניין זה, אך לא בעניינינו.
...
טענות המשיבה לטענת המשיבה יש לדחות את הערעור ולהותיר את החלטת ועדת הערר על כנה, החלטה אשר ניתנה לאחר סיור ממושך של חברי הוועדה בנכס בנוכחות כל הצדדים.
אין בידי לקבל את הילוכה של הוועדה אשר למעשה קיבלה את הערר מבלי שהכריעה כלל בטענות הסף, שהן טענות סף ויש להכריע בהן טרם הכרעה בערר לגופו, או למצער בד בבד.
מבלי להביע עמדה לגוף הטענות בשאלה האם יש לקבל את בקשת העירייה לסילוק הערר על הסף, אם לאו, ברי כי לא ניתן לדון בערר ולקבלו, מבלי שתוכרע הבקשה לסילוק על הסף, ומבלי שהוועדה תדון כלל בטענות העיריה לפיהן יש לסלקו על הסף.
סוף דבר אשר על כן הערעור ביחס לערר69/19 מתקבל באופן חלקי במובן זה שהחלטת הועדה ביחס לסיווג מחצית הנכס כחנייה ללא תשלום בטלה, ומשכך יש לסווג את כל הנכס תחת סיווג של "מלאכה ותעשיה", סיווג אשר קבעה הוועדה ולא מצאתי לנכון להתערב בו. באשר לערר 23/19 הרי הערעור מתקבל והדיון מוחזר לוועדת הערר אשר תדון בתוך 30 יום בבקשה לסילוק על הסף ותיתן ראשית החלטה אם לסלקו על הסף אן לאו, ובהתאם להחלטתה ובמידת הצורך, תינתן הוראות משלימות.

בהליך עע"מ (עע"מ) שהוגש בשנת 2015 בעליון נפסק כדקלמן:

השופט צ' זילברטל: לפנינו שלושה ערעורים על פסק דינו מיום 19.2.2012 של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כב' סג"נ ש' גדות) בעת"מ 2111/09, בגדריו התקבלה עתירת המשיבים ונקבע כי שמונים מקומות חניה בחניון, שהוא חלק מפרויקט מגורים, שהוקצו בתוכנית בנין עיר עבור תושבי הרחובות הסמוכים, יועמדו לרשותם ללא תשלום.
הפגישה בלישכת התיכנון המחוזית נראה כי כששה חודשים לאחר אישור התוכנית, ביקש היזם לקיים פגישה עם הועדה המחוזית ועם הערייה, על מנת להבהיר את אופן הקצאת 80 מקומות החניה המיועדים לתושבי השכונה ואת הסוגיות הקנייניות והמימוניות הכרוכות בהקצאה זו. על מטרותיה ועל תוכנה של הפגישה אנו למדים ממסמך הסיכום שלה (אשר צורף לכתבי הטענות של הערייה בבית משפט קמא).
הצעתו של מהנדס העיר הייתה, כי הקצאת החניה תהיה בדרך של רכישה בתשלום בהליך של מיכרז פומבי, והוא אף ציין כי יש בעיה "לבקר ולעקוב לאורך זמן אחר ההחלטה שהתקבלה בועדה ועל בסיסה אושרה התב"ע ויתכן שיש מקום לשינוי התכנית (יתכן שבסמכות ועדה מקומית)". על-אף ששני החברים בועדה להשלמת תוכניות הסכימו שהחניה צריכה להיות בתשלום, הם לא היו תמימי דעים לגבי המנגנון המימוני (רוטאציה בשימוש מול רכישת מקומות החניה).
...
לסיכום, עמדנו על שני מקורות המסמיכים את העירייה לקבוע כללים אופרטיביים להפעלת מקומות החניה שהוקצו לתושבי הסביבה: מקור הסמכה כללי – תקנות החניה, ומקור הסמכה ספציפי – התוכנית.
התוצאה היא, אם כן, כי החלטת העירייה להעמיד את מקומות החניה לרכישה על-ידי תושבי השכונה אינה תקפה, וכי עליה לקבל החלטה חדשה התואמת את תכליות מקורות ההסמכה הנזכרים לעיל.
טענותיהם של דיירי הפרויקט כאמור, נציגות הדיירים בפרויקט ביקשה לקבוע כללים אופרטיביים לעניין הפעלת החניון, והתושבים הצטרפו לבקשה זו. נוכח כל האמור לעיל, לא אוכל להיענות לבקשה זו, שכן קביעת הכללים הנוגעים להסדרת החניון היא בסמכותה של העירייה.

בהליך עתירה מנהלית (עת"מ) שהוגש בשנת 2019 בהמחוזי תל אביב - יפו נפסק כדקלמן:

כך, בחלק המילולי של ההיתר נקבע שיש להקצות מקומות חניה לפי סעיף 4(10) לחוק העזר, באופן המפורט בתכנית הבניין (סעיף 34 לסיכומי העותרים) וכן, בתשריט שצורף להיתר ואושר על-ידי הועדה המקומית, סומנו בצבע אדום שתי חניות צמודות לבניין אשר הוגדרו כ"שני מקומות חניה לשתי דירות הגג" (סעיף 36 לסיכומי העותרים).
הבטחה שלטונית עוד טוענים העותרים כי יש לאפשר להם המשך שימוש בחניות מאחר שניתנה להם "הבטחה שלטונית". בהתאם לכללים שנקבעו בפסיקה (בג"צ 135/75 סאי-טקס קורפוריישן בע"מ נ' שר המסחר והתעשיה, פד"י ל (1) 673), טוענים העותרים כי הגורם בעל הסמכות ליתן את ההבטחה, במקרה זה, הוא "עריית ת"א" (סעיף 57 לסיכומי העותרים); וכי חתימת מחלקת הנדסה "אשר מאשרת את שיוכן של שתי החניות הנוספת לבניין" (סעיף 58 לסיכומי העותרים) משקפת את הכוונה להקנות להבטחה תוקף משפטי.
...
על אף שיש לדחות, מכל וכל, את טענת המשיבות כי לעותרים ניתן אישור חניה רק 'לשם סיוע להוצאת היתר הבניה', סבורה אני כי יש לדחות את העתירה.
בנוסף, אין בידי לקבל את טענת העותרים כי זכות השימוש הוקנתה להם מתוקף סעיף 16 להיתר הבנייה המתייחס לסעיף 4(10) לחוק העזר.
סוף דבר: לסיכום, כמפורט בפסק הדין, סבורה אני כי דין העתירה להידחות, והיא נדחית.

בהליך תיק אזרחי בסדר דין רגיל (ת"א) שהוגש בשנת 2016 בהמחוזי ירושלים נפסק כדקלמן:

כמו כן טענו הנתבעים, שזכות הקניין היא זכות חוקתית כך שטענת הבעלות שלהם מתחזקת, ובולט ביתר שאת העדר סמכות הערייה לידרוש מהם להעביר לה את השטח ללא תמורה.
באשר לחניות שמסירתם מתחייבת (כך נטען) מעצם העברת השטח – ההתייחסות היחידה בכתובים לחניות אלו מצויה בכתב התחייבות 2011, בו נרשם: "והואיל: ועל פי הוראות התב"ע התחייבנו לבנות על חשבוננו בבניין החדש במיגרש 35 שטח צבורי בשטח של 350 מ"ר ומקומות חניה הנדרשים על פי התקן (להלן: הנכס), ולהעבירו לבעלות הערייה ללא תמורה, ולרשום אותו ע"ש הערייה בלישכת רישום מקרקעין... 5. אנו מתחייבים להעביר את החזקה בנכס לידי הערייה כשהוא במצב מושלם...". הגם שקבעתי כי יש לרשום את השטח על שם הערייה, לא ניתן ללמוד מהכא להתם.
שנית, וחשוב מזאת, שלא כמו במקרה של העברת הבעלות בשטח, לא מצאתי איזה מקור חוקי המתיר לעירייה להקצות לעצמה מקומות חניה במסגרת תוכנית איחוד וחלוקה (והשוו לדוגמא הפקעה לצורכי ציבור על פי סעיף 188(ב) לחוק התיכנון והבניה).
...
נוכח כל האמור לעיל, אינני חושב כי יש ספק שהעמותה היתה בעל דין נדרש ונתבע רלוונטי, כאשר לולא היתה כזה, היתה יכולה לעשות כדברי ב"כ התובעות, ולהצהיר שאין לה עניין בתוצאות התביעה וכי תקבל ותמלא אחר פסק דינו של בית המשפט.
אם אכן יש להידרש למתן תעודת גמר לפי תקנות הרישוי, סבורני כי מועד מתן תעודת גמר על פי תקנות אלו יכול וצריך להחליף את מועד מתן תעודת הגמר, לפי תקנה 21 לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר).
סוף דבר אני מקבל את התביעה העיקרית ברובה ומקבל את התביעה שכנגד בחלקה.

בהליך עתירה מנהלית (עת"מ) שהוגש בשנת 2022 בהמחוזי ירושלים נפסק כדקלמן:

כך, למשל, הפניתה המשיבה להוראת ס' 15(ז) להסכם המכר עם העותרת לפיה "קיימת תכנית לחבר את החניון [בבניין הקיים] לבניין שייבנה על ידו [הבניין החדש], כך שיתאפשר להכנס לבנין השני [החדש] ממקומות החניון. הקונה [העותרת] מסכים לכך בכפוף לכך שחיבור זה לא יפגע בשימוש בחניון שהוא רוכש ..."; כן הפניתה להוראת ס' 3(י"א) לתקנון לפיה ככל שהדבר יידרש על ידי הערייה תהיה המשיבה רשאית "לחבר את הבית המשותף [הבניין הקיים] עם הבית שייבנה בחלקות הסמוכות [הבניין החדש] ו/או לחבר את החניון שייבנה בחלקות הסמוכות [חניון הבית החדש] לחניון הקיים..." שאז "יהיו רשאים בעלי החניות שבחניון [בבית החדש] לעבור דרך המעברים שבחניון הבית המשותף [הבניין הקיים] ו/או בקומות החניה ... בבית המשותף ו/או להחנות רכביהם בחניות השייכות [למשיבה] ובחניון הקיים בבית המשותף, ובילבד שהחיבור האמור לעיל לא יפגע בשימוש שייעשה במקומות החנייה בחניון הצבורי בבית המשותף". העותרים והמשיבה העלו טענות שונות ביחס להוראות אלה הן במישור החוזי הן במישור הקנייני, בין היתר, נוכח האמור במערך ההסכמים שבין הצדדים ונוכח הוראות התקנון.
הועדה ציינה כי המשיבה היא בעלת 8 מקומות חנייה בבניין הקיים; כי הציגה הסכם בו הקצתה מקומות חנייה אלה לצורך השלמת תקן החנייה הנידרש בבניין החדש; כי התכנית כלל אינה מזכירה מעברים לחניון; כי חזקה על בעלי החניות כי הם יכולים להגיע למקומות החנייה שבבעלותם ואין צורך בהסכמים בנושא; וכי הפרשנות שלפיה ההסכם הנידרש מתייחס אך למקומות החנייה ולא למעברים היא סבירה.
מכל מקום נטען כי אפילו יונח כי פיתרון החנייה החדש מייתר את הצורך ברשום זיקת המעבר, הרי שנוכח הוראות התכנית אין הדבר מסור לסמכותה של הועדה המקומית והיה מקום לפנות בעיניין לועדה המחוזית היא שאישרה את התכנית.
...
משאין מחלוקת כי כל יתר התנאים למתן היתר התקיימו, ומשאין עוד צורך בזיקת מעבר לשם הגעה לחניון שאיננו עוד, סבורני כי הוועדה המקומית רשאית היתה להותיר את ההיתר על כנו וכי לא נדרש בנסיבות העניין לשוב ולפנות לוועדה המחוזית לשם תיקון הוראות התכנית (ראו גם: ע' 2, ש' 15-11).
לשם שלמות הדיון יוער כי אפילו היינו מגיעים למסקנה כי נפל פגם בהיתר הבנייה שניתן למשיבה, ובכלל זה משום שנדרש היה לפנות בעניין לוועדה המחוזית, הייתי סבור כי לא היה מקום להורות על בטלות ההיתר כסעד שהתבקש בעתירה השלישית, וזאת מכוח תורת הבטלות היחסית.
סיכום ותוצאה נוכח כל האמור לעיל – העתירה נדחית.
קבלת מראה מקום

השאירו פרטים והמראה מקום ישלח אליכם



עורכי דין יקרים, חיפוש זה מגיע מדין רגע - מערכת סגורה המאפשרת את כל סוגי החיפוש בהקלדה בשפה חופשית מתוך הפסיקה בנט המשפט ובבית המשפט העליון. כחלק ממהפכת הבינה המלאכותית, אנו מלמדים את המערכת את השפה המשפטית, אי לכך - אין יותר צורך לבזבז זמן יקר על הגדרות חיפוש מסורבלות. פשוט כותבים והמערכת היא זו שעושה את העבודה הקשה.

בברכה,
עו"ד רונן פרידמן

הצטרפו לאלפי עורכי דין שמשתמשים בדין רגע!

בין לקוחותינו