סמכות המפרק להנפיק אישורים

עוד טוען המנהל המיוחד כי החלטת בית המשפט אינה חורגת מהוראות הפקודה, שכן הפקודה מעניקה לבית המשפט הדן בהליכי פשיטת רגל סמכות רחבה ביותר, בין היתר בסמכותו לקבוע אילו אישורי מסירה נדרשים.

עוד טוענת המבקשת כי דרישת המנהל המיוחד על הנפקת אישור מסירה משפטי אין בה כשלעצמה ליפתור את חששותיו בדבר התכחשות הנושים לתוכן צו הכנוס אשר מצוי בתוך המעטפה, שכן בשני המקרים המלל שכתוב על המעטפה יכול להיות שונה מהמסמכים אשר נמצאים בתוך המעטפה.

בהתאם, נקבע כי אומנם הפקודה אינה מטילה על החייב חובה פוזיטיבית לדיווח לכל נושיו על מתן צו הכנוס נגדו, ואולם "[חייב, נאמן או מפרק, המעוניינים באמת ובתמים לקדם את הליך חידלות הפרעון באופן יעיל והוגן, יכולים להשתמש בנתונים המפורטים בדוחות אלה] [הערה: סעיף 25(א) לפקודה קובע כי תוך ממספר ימים ממתן צו הכנוס על החייב להגיש דו"ח על מצב עסקיו, ובו מפורטים בין היתר שמות נושיו וחובותיו] כדי להודיע לנושים המצוינים בהם אודות ההליך ואודות מתן צו הכנוס או הפרוק. נושה שקבל הודעה כזו יתקשה עד מאוד לסתור את חזקת הידיעה ולשכנע כי "לא יכול היה" להגיש את תביעת החוב שלו במועד, ועל כן כי זכאי הוא להארכת מועד.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובטיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

אשר על כן הבקשה נדחית.

בשנת 2016 ביקשה האגודה, באמצעות המפרק, לערוך שינויים בתכנית הבינוי הקיימת ולאשר תשריט חלוקה למגרשים של איזור המגורים א/1.

לצד זאת – והדברים הם בגדר הערת אגב מאחר שלא הוגש ערר נגד בקשה להיתר בנייה – ייתכן מאוד כי בפסיקת בית המשפט העליון יש כדי לתת מענה מסוים לקושי המהותי עליו הצבענו לעיל, וזאת דרך צימצום סמכות ועדה מקומית להנפיק היתרים במקום בו הוראות התכנית אינן מפורטות דיין ומותירות את ההסדרים המהותיים ל'תכנית בינוי'".

...

ביום 13.9.17 נדחה הערר בנימוק כי הוגש באיחור, שכן העותרים ידעו על החלטת הוועדה המקומית ליתן היתר בניה בתנאים, לכל המאוחר בחודש פברואר 2017, והיה עליהם להגיש ערר בתוך 30 ימים מהיום שנודע להם על ההחלטה.

על כן, לא שוכנעתי כי ההנחיה לקבוע מגבלות גובה בשורת הבתים החיצונית (לטובת שורת הבתים הפנימית) חלה על מגרש 42.

אשר על כן, העתירה נדחית.

הרבה לפנים משורת הדין, אסתפק בחיוב העותרים, יחד ולחוד, בתשלום שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט בסכומים הבאים: העותרים ישלמו למדינה (משיבים 1, 4, 7-6) סך כולל של 6,000 ₪; העותרים ישלמו למשיבים 2 ו-8 סך כולל של 6,000 ₪; העותרים ישלמו למשיבה 3 סך כולל של 6,000 ₪; העותרים ישלמו למשיב 5 סך כולל של 6,000 ₪.

תביעת משמר העמק תביעת החוב של משמר העמק הסתכמה בקרוב לשניים וחצי מליון שקלים, לפי הפרוט הבא: (1) חוב בגין ביצים שסופקו לחברה - 1,364,520 ש"ח; (2) השקעה במדגרה על פי ההסכם המשולש - 200,000 ש"ח; (3) פיצוי בעבור ריקון המדגרה לפי ההסכם עם ענק - 40,000 ש"ח; (4) ערבות לחוב ענק בהתאם להסכם - 484,061 ש"ח; (5) סחורה שסופקה מהתארגנות העמק - 384,814 ש"ח. המפרק אישר רק את התביעה לפי סעיף 1 - קרי החוב בגין הביצים שסופקו - ומתוכה סך 1,138,423 ש"ח בלבד - כנטען, בהתאם לחוב המופיע בספרי החברה, והורה על הדחייתו.

לפי הנוסח הישן סמכות ההדחיה עמדה בפני עצמה, והותירה שיקול דעת נרחב לבית המשפט (אוסיף, כי יתכן שבהיות הדחיית חוב צעד דראסטי פחות מהרמת מסך "מלאה" - השופט ריבלין בעיניין קריספי כינה אותה "הרמת מסך חלקית" - אולי ניתן היה לומר בדוחק כי לגביה די במימון הדק עצמו), כיום הוגבלה סמכות ההדחיה רק למקרים בהם "היתקיימו התנאים לייחוס חוב של החברה לבעל המניה כאמור בסעיף קטן (א)". המדובר בצמצום כפול: הגבלת סמכות ההדחיה רק למקרים בהם ניתן עקרונית להרים את מסך ההיתאגדות, וזאת לאחר שהוגבלה גם הסמכות להרמת מסך ההיתאגדות.

רשות ניירות ערך עשויה שלא לאשר הנפקה של תאגיד צבורי שיחס הונו העצמי להתחייבויותיו לנושים קטן מדי (אוריאל פרוקצ'יה, "'מימון דק', הרמת המסך והגבלת האחריות בדיני חברות", עיוני משפט ו' (תשל"ח) 526, 548) (להלן - פרוקצ'יה, מימון דק).

...

ניתן היה לבסס מסקנה זו על הנתונים לפיהם לא היתה במבנה ההון העצמי של החברה כל כרית בטחון שהיא להבטחת פרעון חובות החברה לנושים, וכי הרווחים שנצמחו לחברה בשנה הראשונה הועברו בחלקם לידי בעלי המניות במזומן, ובחלקם יוחסו להם כהלוואות בעלים.

כל אלה עשויים לחזק את המסקנה לפיה ניהולה של החברה במימון דק היווה ניהול עיסקי לא ראוי, תוך לקיחת סיכונים בלתי אחראיים של החברה ובעלי מניותיה כלפי ציבור הנושים.

במישור התוצאה אני מצטרפת, אם כן, לעמדתו ומסקנתו של השופט רובינשטיין כי דין הערעורים להידחות חלקית, כפי שפירט.

בשנת 2016 ביקשה האגודה, באמצעות המפרק, לערוך שינויים בתכנית הקיימת ולאשר לראשונה תשריט חלוקה בהתאם להוראות סעיף 137 לחוק התיכנון והבנייה, התשכ"ה-1965.

לצד זאת – והדברים הם בגדר הערת אגב מאחר שלא הוגש ערר נגד בקשה להיתר בנייה – ייתכן מאוד כי בפסיקת בית המשפט העליון יש כדי לתת מענה מסוים לקושי המהותי עליו הצבענו לעיל, וזאת דרך צימצום סמכות ועדה מקומית להנפיק היתרים במקום בו הוראות התכנית אינן מפורטות דיין ומותירות את ההסדרים המהותיים ל'תכנית בינוי'".

...

בטרם סיום יודגש כי אין בידי לקבל את הטענה שהשמיעו חלק מהמשיבים, לפיה בית משפט זה נעדר סמכות לדון בבקשה לסעד זמני, משום שהסעד הזמני מופנה כלפי אדם פרטי.

נסיבות העניין בכללותן, כפי שעולות בבירור בתיאור השתלשלות העניינים העובדתית, מובילות למסקנה כי יש מקום ליתן צו ביניים, עד לבירור והכרעה בעתירה לגופה.

בסיכום הדברים, אני מורה על הקפאת תוקפו של היתר בניה מספר 20160113, שניתן ביום 3.7.17 על ידי הוועדה המקומית, וזאת עד להכרעה בעתירה.

בהסכם התחייבה הועדה מחד להנפיק האישור הנידרש להעברת הזכווית בחלקה משם החייב על שם המערער בכפוף לקבלת תשלום לשיעורין, והכל מבלי לאיין זכות הוועדה לתבוע תשלום מלוא היטל ההשבחה מהחייב במסגרת הליך זה. הוסכם עוד כי הוועדה תגיש בתוך 60 יום נוספים תביעת חוב בהליך זה או תצטרף לתביעת החוב של המערער כאן.

החלטת הנאמן נכונה, סבירה ומנומקת ואין להתערב בה. סמכות הנאמן לבדיקת תביעות חוב מוסדרת בתקנה 93 לתקנות פשיטת הרגל, התשמ"ה-1985 (להלן: "תקנות פשיטת הרגל") כדלקמן: "(א) הנאמן יבדוק כל תביעת חוב ועל מה היא מסתמכת ויחליט אם לאשרה כולה או חלקה, לדחותה או לידרוש ראיות נוספות לה; תוך תשעים ימים מיום שהתביעה הגיעה לידיו חייב הנאמן להמציא לנושה החלטתו המנומקת.

ראה לעניין זה: ע"א 505/62 שותפות אחים מאיר, חיפה נ' מפרק חברת האשראי לעם בע"מ, פ"ד יז(833).

...

כל זה תומך באותה מסקנה כי המערער ויתר על חובת החייב בהסכם לשלם היטל השבחה.

סיכום: לאור כל האמור לעיל אני סבורה כי החלטת הנאמן נכונה, ראויה וסבירה ואין להתערב בה וכך אני מורה.

הערעור ידחה והמערער ישלם הוצאות הערעור בסך 5,000 ₪.