בכפוף להחלטה זו של הועדה המחוזית, הנתבעת קיימה ישיבה ביום 11.11.2015, ובה קבעה כלהלן:
"הוועדה המקומית לאחר ששמעה את דברי היזם ושקלה המצת הוועדה המחוזית הגיעה למסקנה כי לא ניתן להקטין את התקן בהתאם לתקנה 4(1) מאחר שהתקנות מסמיכות לסטות מהתקן רק ביחס לתקן שקבוע בתקנות, בעוד שבתכנית נשוא הבקשה מתבקשת סטיה מהתקן (המוגבר) הקבוע בתכנית הר/1485. מכל מקום מדובר במרכז העיר ולדעת הוועדה סטיה מהתקן, יש לאפשר לציבור הרחב להביע דעתו בקשר לשינוי המוצע. לפיכך חוזה הוועדה המקומית על החלטתה מיום 27.5.2015" (ראו נספח י"ג לכתב התביעה המתוקן)
בהעדר ההמלצה הדרושה מהנתבעת, המשיכה הוועדה המחוזית לידון בתכנית החניות לגופה, וביום 30.11.2015 קבעה כי אין מניעה לצמצם את תקן החניה ואישרה את הפעלת התכנית בתנאים.
על בסיס קביעה זו נדרשו התובעים להציג תוכנית שינויים; על בסיס קביעה זו הוגשה בקשה חדשה להיתר השני; אלא שקביעה זו – שהייתה, כאמור, התשתית להיתר השני – היתהפכה בועדת הערר, והנתבעת לא השיגה על כך. מכאן שהדרישה של הנתבעת להמשיך ולהחזיק בידיה כופר חניה בגין שני מקומות חניה הקיימים בפועל במקרקעין, רק משום שהם הוסרו מהיתר הבנייה בשל דרישתה השגויה של הנתבעת – היא בבחינת "הרצחת וגם ירשת" – דרישה בלתי סבירה, שלא ניתן להעתר לה.
הטעם השני לכך שיש לקבל את עמדת התובעים הוא כי תקנה 2(א) לתקנות החניה קובעות כי הועדה המקומית (הנתבעת בעניינינו) רשאית לפטור מן החובה להתקין מקומות חניה ולחייב בתשלום כופר מקום בו לא ניתן להתקין מקומות חניה בתחום המיגרש, כדלקמן:
"(א) היתר בנייה יחייב התקנת מקומות חניה בתחום המיגרש שאותו הם משמשים כאמור בתקנות אלה, לרבות שטח התימרון לכניסה ויציאה של כלי רכב הנידרש לפי שימושי הקרקע, מיקומו ביחס לציר מתע"ן או תחנה במתע"ן, כמפורט בתוספת זו.
שלישית, הנתבעת לא הוכיחה כי היתקיימו שני התנאים המצטברים לשם גביית כופר החניה כפי שנקבעו בפסק הדין עת"מ 124/00 ועדת המשנה לתיכנון ובנייה, ירושלים נ' כהן, פורסם בנבו, 5.3.2001) והם:
קיים חניון צבורי להתקנת מקומות חניה לכופר החניה ששולם (כלומר שהסמכות החוקית לחיוב בכופר חניה מותנה בהתקנתם של מקומות חניה בחניון צבורי שמחוץ לנכס נשוא ההיתר);
הצגת קרן הייעודית אליה נותבו כספי כופר החניה ששולמו.
ודוק: גם סכום זה על הנתבעת להשיב לתובעים בתוספת הפרישי הצמדה וריבית כחוק, כך שעליה לשלם לתובעים סך של 10,544 ₪ שמחושב מיום הגשת התביעה (ראו לעניין זה תחשיב התובעים המצורף לנספח 1 לכתב התשובה, אשר לא נסתר).
ודוק: מעיון בפרוטוקול הדיון, עולה כי הצדדים הסכימו כלהלן:
"אנו מקבלים את הצעת בית המשפט שלפיה ומאחר והמחלוקת בין הצדדים נוגעת בסוגיות משפטיות, יוגשו סיכומים בכתב ובית המשפט יכריע על בסיסם במחלוקת שבין הצדדים. ככל שאגב כתיבת פסק הדין יחליט בית המשפט שיש צורך בבירור סוגיה עובדתית – יקבע דיון לצורך בירור אותה סוגיה עובדתית"
מכאן, שמלבד ההחלטה המורה כי הדיון יהיה בשאלות משפטיות (מאחר ולא התגלעו מחלוקות עובדתיות) – אין כל החלטה המגבילה את הדיון במחלוקות המשפטיות , ווודאי אין הגבלה של הסיכומים לשאלה אחת ויחידה.
...
ודוק: מעיון בפרוטוקול הדיון, עולה כי הצדדים הסכימו כלהלן:
"אנו מקבלים את הצעת בית המשפט שלפיה ומאחר והמחלוקת בין הצדדים נוגעת בסוגיות משפטיות, יוגשו סיכומים בכתב ובית המשפט יכריע על בסיסם במחלוקת שבין הצדדים. ככל שאגב כתיבת פסק הדין יחליט בית המשפט שיש צורך בבירור סוגיה עובדתית – יקבע דיון לצורך בירור אותה סוגיה עובדתית"
מכאן, שמלבד ההחלטה המורה כי הדיון יהיה בשאלות משפטיות (מאחר ולא התגלעו מחלוקות עובדתיות) – אין כל החלטה המגבילה את הדיון במחלוקות המשפטיות , ווודאי אין הגבלה של הסיכומים לשאלה אחת ויחידה.
סוף דבר
כאמור, הוברר כי לא הייתה כל הצדקה לגביית כופר חניה, ודאי לא לסירוב להשיב את כופר החניה שנגבה.
מכאן, שהתביעה מתקבלת במלואה, כך שעל הנתבעת להשיב לתובעים סך של 445,425 ₪.
