סמכות בית משפט לענייני משפחה בתביעות רכוש

קביעת בית המשפט המחוזי, כי אלו היתקיימו במקרה דנן וכי בית הדין הרבני הכריע עוד ביום 4.4.2021 (כארבעה חודשים טרם הגישה המבקשת את תביעתה הרכושית לבית המשפט לעינייני מישפחה וכחמשה חודשים טרם ניתנה החלטת בית המשפט לעינייני מישפחה הדוחה בקשת המשיב לסילוק התביעה על הסף) בשאלת סמכותו לידון בסוגיות הרכושיות שנכרכו לתביעת הגירושין, הן קביעות נקודתיות ומוגבלות לדל"ת אמותיו של הסיכסוך ואינן מקימות עילה למתן רשות ערעור.

...

כן מצא בית המשפט המחוזי כי טענות המבקשת אף לגופם של דברים, בשאלת תוקף הכריכה, אינן נעדרות בסיס.

עם כל זאת, מצא בית המשפט המחוזי כי חרף הפגמים בדרך הילוכו של בית המשפט לענייני משפחה, אין מקום לשנות מן התוצאה אליה הגיע, וכי דין הערעור להידחות.

עוד טוענת המבקשת, כי תכלית הכריכה הינה ריכוזיות ויעילות דיונית ולכן החלטת בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי בעקבותיו מנוגדת לאותה תכלית משבית המשפט המחוזי "הנציח את פיצול הדיון בתביעות איזון המשאבים בין הצדדים, עת הותיר על כנו פסק-דין שמשמעותו כי כל אחת מהערכאות תדון ברכיבי רכוש שונים מתוך מסת הנכסים ברי האיזון של בני זוג". דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי לבקש את תגובת המשיב.

סוף דבר בקשת רשות הערעור נדחית, אפוא.

מדינת ישראל בתי הדין הרבניים תיק 1069848/3 בבית הדין הרבני האיזורי תל אביב יפו לפני כבוד הדיינים: הרב צבי בן יעקב – אב"ד, הרב יצחק הדאיה, הרב משה בצרי התובעת: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד ענת גולדשטיין) הנתבע: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד אסי סגל) הנידון: דחיית תביעת מזונות אשה כשהסמכות הנמשכת נתונה לבית המשפט לעינייני מישפחה החלטה

משום מה האשה "שכחה" להודיע לבית הדין (הדבר נודע מכתב ההגנה של הבעל), שבשנת 2018 היא עצמה הגישה לבית המשפט לעינייני מישפחה תביעה רכושית, וכן תביעה למזונות אשה ולמזונות ילדים, ובתאריך ט' בטבת תש"פ (6.1.2020) נתן בית המשפט לעינייני מישפחה פס"ד בתביעת הרכוש, בתביעת מזונות הילדים, וכן בתביעת האשה למזונותיה.

...

יחד עם זאת, ולפנים משורת הדין, לאור העובדה שבסופו של דבר לא התקיים דיון, ולאור תגובתה המתנצלת (הסיפא של התגובה) של ב"כ התובעת, החלטנו שלא ליתן צו להוצאות.

בנוסף לכך, כיוון שבמישור העקרוני יש לבית הדין סמכות עניינית לידון בעינייני רכוש, סמכות מקבילה לסמכות בית המשפט לעינייני מישפחה, היה על המשיב לעורר את שאלת הסמכות במועד הראשון.

הבקשה לשלילת סמכות בית הדין לידון בתביעה המונחת בפניו הוגשה בשיהוי רב, לאחר שנערכו דיונים לגופם של דברים, דיונים שבהם לא הועלתה הטענה על חוסר סמכותו של בית הדין לידון בתביעה זו. לפיכך יש לקבוע שבקשה זו, הוגשה לבית דין דנן בחוסר תום לב. דבר זה הוזכר רבות בפסיקות בית המשפט – עיין למשל בג"ץ 6334/96: "בעל דין הכופר בסמכות של בית דין דתי ומבקש שבית הדין יחדל בשל כך מלדון, שומה עליו להעלות את בקשתו בפני בית הדין בהקדם האפשרי, שכן אחרת רשאי בית הדין לראות עצמו בר סמכות, ובית המשפט לא ימנע בעד בית הדין מלהמשיך בדיון. כלל זה מבוסס, מבחינה עיונית, על עקרונות של השתק, מניעות ותום לב [...]

...

] בנסיבות אלה סבורני כי המשיבה מושתקת מלהעלות טענות כלפי סמכות בית הדין" (בע"מ 7593/06 פלונית נ' פלוני (טרם פורסם); בג"צ 8806/06 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי ירושלים (טרם פורסם)).

ועיין עוד במה שנכתב בבג"ץ 4487/17: "לאחר שבחנו את טענות העותרים, וכן את תגובת היועץ המשפטי לשיפוט הרבני, באנו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף.

רו"ח אבי יחזקאל הציע שתי אפשרויות לאיזון: בשיטה הראשונה ישלם המשיב למערערת סכום של 237,842 ש"ח. שיטה זו מהוונת את זכויות הבעל.

אף שלתביעה נכרכו גם עניין מזונות הקטין, משמורת וזמני שהות, בית הדין הכריע שהנושאים הנ"ל יהיו בסמכות בית המשפט לעינייני מישפחה, שם הנושא נידון בפועל.

עניין הרכוש עדיין לא נידון בבית הדין, אולם כבר כעת ניתן ליתן מספר החלטות, כמו עניין מועד הקרע (הנושא נכתב ע"י שני הצדדים, בהתייחס לכתב התביעה הרכושי של הבעל וכתב ההגנה של האשה), וגם שנושא זה עלה בחקירת הבעל ע"י ב"כ האשה (ראה להלן).

...

הגם שאין בידינו לקבוע בדבר מסמרות, אין חולק שהגירושין באו, לכל הפחות, גם ממנו.

אבל אני מאשר את שליחת המסרון.

וכך נכתב בסעיף 5 א (א) (2) לחוק: "קיים קרע בין בני זוג, או שבני הזוג חיים בנפרד אף אם תחת קורת גג אחת במשך תקופה מצטברת של תשעה חדשים לפחות מתוך תקופה רצופה של שנה. בית המשפט או בית הדין רשאי לקצר את התקופה האמורה בפסקה זו, אם ניתנה החלטה שיפוטית המעידה על קיומו של קרע בין בני הזוג" בנדו"ד לא מצאנו מקום לקבוע שבני הזוג חיו תשעה חדשים מתוך שנה בנפרד, ולא מצאנו מקום לקצר את התקופה, מאחר ועל פניו לא נראה שמדובר בקרע אלא בניסיון להחזיר את השלום לבית.

לאור כל האמור לעיל פוסק בית הדין כדלהלן: הצדדים חייבים להתגרש זה מזה.

בי' בכסלו התש"ף (8.12.19) קבע בית הדין את סמכותו בהחלטה הבאה: בנסיבות התיק, בית הדין מאמץ את החלטת בית הדין הגדול (תיק מס' 834826/2) שבה נקבע שאין בכוחו של הסכם מוקדם שאושר וקיבל תוקף של פסק דין, לפיו בית המשפט לעינייני מישפחה הוא שידון בסכסוך עתידי בעינייני מזונות ורכוש הכרוכים בגירושין, לשלול את סמכות בית הדין הרבני לידון בסכסוך מאוחר בעניינים שנכרכו בכנות וכדין בתביעת גירושין כנה שהוגשה לבית הדין הרבני.

...

לבית הדין הייתה תשתית מספקת כדי לקבוע כי האישה אילצה את האיש להתגרש בהצקות בלתי־פוסקות לאורך זמן ובהביאה אותו למצב שתיאר בית הדין באומרו כי 'אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת': תיאור התביעה בבית המשפט כבר בכ"ט בטבת התש"ף (26.1.20) להרחקת הבעל, שאינו אלים, מהדירה שלו, שנדחתה בחיוב הוצאות; התלונות במשטרה שנועדו להרחיקו מדירתו ומעצרו כאחד הריקים שהסתיים ללא כל אשמה, מביאים למסקנה כי גרסת הבעל שנשמעה בבית הדין ואושרה בחלקה בדברי האישה, היא הגרסה האמינה, וכי לאחר שהבעל לא נעתר לתביעותיה הכספיות של האישה שינתה היא את עורה, החלה להציק לו באופן שאינו מאפשר חיים נורמליים ובמקרים רבים נמנעה גם ממלאכות הבית שהיא מחויבת לבעלה.

אך לטעמנו, גם אם לא נקבע באופן מוחלט אם הייתה אפשרות לקיום יחסי אישות בין הצדדים ומי האשם בביטולם שנים לפני מועד הפירוד, מכל מקום לאחר שנקטה האישה בפעולות יזומות מצידה להרחיק פיזית את הבעל מחדר השינה ומביתו שלו בפעולות בתוך הבית ומחוצה לו, הרי שפעולות אלו בוודאי נחשבות 'מרידה'.

סוף דבר האישה חייבת להתגרש מיידית מבחינה הלכתית, ללא קשר להתחייבות בהסכם, בשל התנהלותה בחיי הנישואין ומרידתה, כפי שקבע בית הדין ויפה שעה אחת קודם.