סמכות בית משפט לבירור מחלוקת תכנונית בין עירייה לחברת חשמל

לאחר שהוגשה חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה בשלושת ההליכים שהוזכרו לעיל שהתנהלו במקביל בבתי המשפט המחוזיים, ולאחר שניתן פסק הדין בעיניין אלפריח, דן בית המשפט המחוזי (כב' השופט ע' ניר נאוי) בבקשת הסילוק שהגישה הערייה וקיבל אותה, בקבעו כי מקומן של הטענות להתברר במסגרת עתירה שתוגש "לערכאה המינהלית המוסמכת" (יצויין כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן ביום 28.6.2020, מספר חודשים לפני שניתן פסק דינו של השופט פוגלמן בעיניין האחים מאיה, שבו נקבע כי הסמכות נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים).

בית המשפט המחוזי קבע כי אישורו של התחשיב שעל בסיסו נקבעים תעריפי ההיטלים הוא חלק מהליכי קבלת ההחלטות של הרשות שיש לבחון במשקפיים מנהליים; כי באותו מקרה לא היה מדובר במחלוקת פרטנית קונקרטית או בטעויות חישוביות או בטעויות אנוש, אלא בתחשיב שאומץ על ידי הערייה במודע; וכי להכרעה תהא השלכה על נישומים ואזרחים אחרים – כך שהדרך לתקוף את התחשיב היא בדרך של תקיפה ישירה.

במילים אחרות: הילכת אלפריח באה לקבוע חריג לעקרון המשפטי שאומר כי המשפט המנהלי הוא משפט אחד אשר חל בכל הערכאות (ראו: בג"ץ 840/79 מרכז הקבלנים והבונים בישראל נ' ממשלת ישראל, פ"ד לד(3) 729, 748-747 (1980); בג"ץ 731/86 מיקרו דף נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד מא(2) 449, 459 (1987)‏‏) – וזאת, מטעמי יעילות דיונית.

קיומן של השאלות הללו יעמיס עלויות משמעותיות על מי שנידרש לתכנן את פועלו לאורן ולנבא את החלטותיהם של בתי המשפט ביחס אליהן.

...

לבסוף, בית המשפט הוסיף כי אף אם היתה המערערת מעלה את טענותיה במסגרת עתירה מינהלית (להבדיל מתביעה אזרחית), דינה של זו היה להידחות, אם מחמת שיהוי – משום שלא השיגה על ההיטלים בסמוך למועד שבו חויבה; אם מחמת חוסר ניקיון כפיים – לנוכח התכחשותה של המערערת לתנאי המכרז שבו זכתה; ואם לנוכח העדר טענות מבוררות להיותם של התעריפים בלתי סבירים, העדר מחלוקת כי אלה נקבעו לאחר עבודת מטה מסודרת, ואי הצבעה על פגמים בקביעות העירייה ובאופן הטלת החיוב שנקטה.

אוסיף ואציין כי אני סבורה כי יש טעמים טובים לדברים שלעיל גם במישור המשפט הרצוי.

ההלכה הפסוקה קבעה בהקשר זה כי אין לאפשר תביעות הצהרתיות חלקיות ללא חלק אופרטיבי כאשר סביר להניח שבית המשפט יזדקק להליכים נוספים כדי ליישב את הסכסוך בין הצדדים (ראו רע"א 84/98 צעד בריא נ' Ensograph Belgium NV (11.3.1998).

לאור כל האמור לעיל ובכפוף להערות שצוינו על ידי, אני מסכימה כאמור לתוצאת פסק דינו של השופט עמית.

בית משפט השלום בירושלים ת"א 22819-02-24 דוד נ' ועדה מקומית לתיכנון ובנייה ירושלים ואח' תיק חצוני: לפני כבוד השופטת בלהה יהלום תובע אבנר דוד ע"י ב"כ עו"ד סטיב ברמן נתבעים 1. ועדה מקומית לתיכנון ובנייה ירושלים 2. עירית ירושלים 3. העמותה לתיכנון, פיתוח ושימור אורבאני - ירושלים (ע"ר) ע"י ב"כ עו"ד עדו נח החלטה

לאור החלטה זו שכר התובע עו"ד (קודם) שניהל מו"מ עם בא כוח ה נתבעות, עו"ד עדו נוח שבסיומו נחתם, בתאריך 13.2.2022, כתב התחייבות לפינוי ותפיסת חזקה, בין התובע לבין הערייה, חברת חוריה וצוות אב לתחבורה שאלו עיקריו: "הואיל והמחזיק, תופס חזקה על המקרקעין... והואיל ובמקרקעין אלו בוצעה הפקעה... המחזיק מצהיר ומתחייב כי:

העתירה המנהלית לאור גילוי זה, הגיש התובע עתירה מנהלית בבית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית המשפט לעניינים מינהליים (עת"מ 34344-12-22) נגד הועדה, הערייה והעמותה לתיכנון, פיתוח ושימור אורבאני, בו עתר התובע להצהיר כי כתב ההיתחייבות בטל ומבוטל מחמת היותו נוגד את תקנת הציבור; החלטת הנתבעות לממש את סמכות ההפקעה הגורפת שבתכנית בטלה ומבוטלת בשל היותה צעד קצוני, לא מידתי וללא תכלית ראויה וגם היות שנעשתה משיקולים זרים ופסולים, בחריגה מסמכות ותוך שימוש לרעה בזכות - סעיף 14 לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969; שלישית, להצהיר שגם אם הפעלת הקיוסק לאחר אישור התכנית מהוה שימוש חורג, לאור ייעוד השטח ל"דרך ציבורית", גם אז כל עוד אין המשיבה נוקטת בהליך של הפסקת שימושים חורגים אין היא רשאית להפסיק את השמוש בכל מבנה חורג בתחום התכנית; רביעית, להצהיר כי אפילו אם ההפקעה היתה נידרשת, הוועדה אינה רשאית לקבל חזקה בקיוסק נוכח הפרת חובתה לשלם מיד חלק מהפיצויים בגין ההפקעה שאינו שנוי במחלוקת.

לטענתו, לאחר דחיית העתירה, התברר לתובע כי לנתבעות אין בכלל היתר הריסה כנדרש לפי תקנה 41 לתקנות העבודות הטעונות היתר, והזכיר כי בכלל השטח לא מיועד להריסה ולכן אין תחולה לסעיף הפטור, 26(ד)(2) לחוק שכן לא מדובר בחלק מתכנית.

הנתבעות פרטו כי לכתחילה, הסכימו לחתום על כתב ההיתחייבות שכן בכך "קנו סיכון", הן יכלו לפנות את התובע במעמד צד אחד, ללא הסכמתו, אך מדובר בהליך פינוי מורכב ויקר הכולל פריצה, פינוי מיטלטלין, נתוק שעון מים וחשמל ועוד הם לא רצו להגיע למצב שכזה ולכן הסכימו להאריך את תקופת ההודעה המוקדמת הקבועה בחוק, על מנת שהתובע יהיה זה שימסור את הקרקע בעצמו.

...

דיון והכרעה לאחר ששקלתי את טענות הצדדים (ובעיקר טענות התובע שפורטו באריכות והובאו לעיל בקיצור האפשרי), אני מוצאת כי דין הבקשה להידחות, למעט הארכת מועד הפינוי עד ליום 17.3.2024 (ה-16.3.2024 יוצא ביום שבת).

מאזן הנוחות הוא השיקול המוביל והמנחה כאמור ברע"א 1708/23 הנ"ל. דהיינו, בחינת הנזק שעלול להיגרם לתובע אם לא יינתן הסעד הזמני אל מול הנזק שעלול להיגרם לנתבעות אם כן יינתן הסעד, מביא למסקנה כי כאשר מדובר בפגיעה בעבודות בניית הרכבת הקלה בירושלים, באזור שאמור לשרת אלפים ועשרות אלפים מדי יום, כאשר מדובר בפרויקט ענק, שעלותו עצומה, ברי כי כל עיכוב מסב נזק רב. אל מול נזק גדול זה, ניצב נזקו הפוטנציאלי של התובע שהוא הרווחים שמפיק התובע מהפעלת קיוסק.

לסיכום, הבקשה לצו מניעה נדחית ועל המשיב לפנות את הקיוסק עד ליום 17.3.2024 (ה- 16.3 יוצא ביום שבת), כפי שנקבע בכתב ההתחייבות.

במהלך שנת 2013 הנתבעת ואחרים הועמדו לדין פלילי בבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (כב' השופט א' גורדון), בגין עבירות משנת 2013 לפי חוק רשוי עסקים, התשכ"ח-1968; וכן בגין עבירות משנים 2013-2014 לפי חוק התיכנון והבניה, התשכ"ה-1965 והתקנות מכוחו (ת"פ 6809/13).

ראו בעיניין זה: עע"מ 4551/08 עריית גבעת שמואל נ' חברת החשמל לישראל בע"מ (1.12.2011), פס' 52-56; עוד ראו: ע"א 8417/09 עריית ירושלים נ' לוי (21.8.2012), פס' 14).

הדבר עשוי להשליך על הפעלת סמכותו של בית המשפט למתן סעד במישור הפרישי הריבית וההצמדה (ראו והשוו: רוסטוביץ'-ספר שני הנ"ל, עמ' 1173-1174; ת"א 16338/01 עריית חיפה נ' שיינר (24.5.2005) מפי כב' השופטת וילנר).

בעקבות כך, ביום 15.3.2020 הנתבעת עתרה בכתב לקבלת רשות מבית המשפט לברר את טענתה לפיה היא חדלה מלהחזיק בשני הנכסים ביום 30.8.2016.

בפסיקת בית המשפט העליון ניתן לזהות קיומה של מחלוקת בשאלה מהו הקף החריג האמור: האם ראוי ליתן היתר להעלאתה של טענת "אינני מחזיק" בבית המשפט, רק במקרים עקרוניים המעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית או ציבורית; או שמא יש להתיר את העלאתה של טענת "אינני מחזיק" ביד רחבה יותר ביחס לטענות הנוגעות לאיזור, סוג, גודל או שימוש בנכס (ראו למשל: עמדת המשנה לנשיאה ריבלין אל מול עמדת כב' השופטת ארבל בעע"מ 2611/08 בנימין נ' עריית תל-אביב (5.5.2010)).

...

סוף דבר בעקבות הפלוגתאות עליהן הסכימו הצדדים אשר הגדירו את היקף ההליך לפניי, אני קובעת כדלקמן: (א) לגבי הפלוגתא הראשונה כהגדרתה בפס' 13(א) לדבריי לעיל – מטעמים עליהם עמדתי, אני קובעת כי יש לצמצם את חיוב הנתבעת למפרע, כך שהחיוב הרטרואקטיבי בארנונה יחול מיום 14.8.2011 עד יום 10.12.2013.

(ב) לגבי הפלוגתא השנייה כהגדרתה בפס' 13(ג) לדבריי לעיל – טענת "אינני מחזיק" מטעם הנתבעת לגבי פרק הזמן מיום 30.8.2016 עד יום 31.12.2016 (לגבי נכס 0013), או עד יום 31.12.2017 (לגבי נכס 0021), נדחית.

עם זאת, הצדדים באו להסכמה שקיבלה תוקף של החלטה ביום 10.1.2020, ולפיה הכרעת ועדת הערר לעניין גודל השטח שהוחזק על-ידי הנתבעת, תחייב את הצדדים "לכל תקופת התביעה ועד לתום תקופת ההחזקה (כפוף להכרעת ביהמ"ש בעניין 'אינני מחזיק')". מאחר שהחלטתה של ועדת הערר אינה חלוטה שכן תלוי ועומד לגביה ערעור לפני מותב אחר בבית משפט זה, לא ניתן להיעתר לבקשת ב"כ התובעת בסיכומיו: "ליתן פסק דין מלא על כל התקופה [מיום 11.12.2013 עד יום 30.8.2016-ד.כ.ל]" (עמ' 147 לפרוטוקול מיום 13.6.2021).

בפסיקתו של בית משפט זה נימנו מספר שיקולים אותם יש לקחת בחשבון בעת הקביעה האם יש להתיר את בירור המחלוקת בהליך של תקיפה עקיפה או שמא יש לחייב נקיטה בהליך של תקיפה ישירה: (-) הקף הטענות שהועלו בתקיפה עקיפה ומשקלן ביחס ליתר הטענות שנטענו במסגרת אותו הליך – במסגרת זו ייבחן מהותו האמיתית של ההליך ומרכז הכובד שלו, ובתוך כך יש לבחון האם המעשה השלטוני הנתקף הוא הוא הסוגיה העיקרית או שמדובר בשאלה משנית (עניין אלפריח, פסקה 15; עניין אור עקיבא, פסקה 24; עניין HUMAN RIGHTS WATCH, פסקה 12; זמיר, הסמכות המינהלית, בעמ' 2647-2646).

(-) האם הוגדרה בחקיקה דרך מסוימת לקיים ביקורת שיפוטית על המעשה השלטוני – מקום בו קיימת הוראת חוק מפורשת המורה על דרך ייעודית לתקיפה של המעשה השלטוני, יהיה זה טעם שלא להעתר לבקשת בעל הדין לפעול בדרך אחרת (ראו, ע"א 2665/96 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה חיפה, פ"ד נב(4) 124, 142-141 (1998); עניין הראל, בעמ' 648; עניין עריית ירושלים, פסקה 28; זמיר, הסמכות המינהלית, בעמ' 2688).

בעקבות זאת, מרבית המחלוקות בין הנישומים ובין רשויות המס מתבררות בבתי המשפט האזרחיים, כאשר הוּתַּר לנישומים להעלות מינעד רחב של טענות כנגד חבותם במס, ובכלל זאת טענות במישור החוקתי-מינהלי (ראו, למשל: בג"ץ 474/71 בן אליהו נ' הועדה המקומית לתיכנון ולבניה, רעננה, פ"ד כו(1) 522, 523 (1972); ע"א 367/85 מדינת ישראל נ' קיטאי, פ"ד מא(3) 398, 401 (1987); רע"א 483/88 מפעלים פטרוכימיים בע"מ נ' מדינת ישראל - אגף המכס והבלו, פ"ד מד(3) 812, 815 (1990); ע"א 5065/06 מסעדת הקדרים בע"מ נ' פקיד השומה – חיפה (19.3.2007); בג"ץ 6972/07 עו"ד לקסר נ' שר האוצר, פסקה 29 (22.3.2009); ע"א 151/10 מנהל מסוי מקרקעין איזור תל אביב נ' עריית תל אביב, פסקה 49 (20.6.2012); ע"א 3901/11 מחקשווילי נ' רשות המיסים בישראל, פסקה 26 (7.8.2012) (להלן: עניין מחקשווילי); בג"ץ 2762/22 אלי פתיה יבוא ושיווק בע"מ נ' מנהל רשות המיסים, פסקה 8 והאסמכתאות המובאות שם (12.6.2022)).

...

מסקנה פשוטה זו מביאה מניה וביה לדחיית טענת המערערות בדבר זכאותן להטבה בשנת המס 2012.

באשר לפרשנותם של חוקי המס, סבורני כי לשונו הברורה של החוק, שאינה משתמעת לשתי פנים, צריכה לקבל מעמד בכורה בכל מקרה ומקרה (ראו: ע"א 3012/18 מנהל מיסוי מקרקעין חיפה נ' טוונטי האנדרד נהריה בע"מ, פסקאות 37-29 לפסק דיני (4.7.2019); וכן ע"א 1839/19 פקיד שומה כפר סבא נ' ריזמן, פסקאות 38-37 לפסק דיני (14.6.2021)).

מטעם זה, אילו מצאנו כי מדינת ישראל מנתה בכל שנת המס 2011 12,000,000 תושבים או יותר, היה עלינו לקבוע את זכאות המערערות להטבה בהתאם לכך.

בית משפט השלום בנצרת ת"א 16535-11-22 מחאמיד נ' חברת חשמל ואח' תיק חצוני: מספר תיק חצוני בקשה מס' 8 בפני כב' השופט הבכיר, יוסף סוהיל נתבעים שכנגד/מבקשים 1. מוחמד מחאמיד 2. עאליה מחאמיד 3. עלי מחאמיד תובעת שכנגד/משיבים חברת החשמל לישראל בע"מ החלטה

מנגד, לטענת המשיבה, בית המשפט נעדר סמכות לסלק חלקית על הסף את התביעה, אלא לכל היותר מוסמך להורות למשיבה לתקן תביעתה שכנגד, בכפוף לכך שיוכחו כל העובדות שביסוד הבקשה.

בית המשפט העליון חזר כל ההלכה לעניין סילוק התביעה על הסף ב-רע"א 6938-19 אילני נ' ברוך (20/08/2020), באומרו: "כלל דיוני נוסף הוא כי "לצורך בירור טענות של סילוק תביעה על הסף, יש להניח כי העובדות הנטענות בתביעה הן עובדות מוכחות, ואינן נתונות כשלעצמן במחלוקת. שלב ההכרעה בטענת הסף הדיונית אינו מאפשר ואינו מצריך הכרעה במחלוקות עובדתיות שעניינן אמור להתברר במשפט גופו" (ע"א 9413/03 אלנקוה נ' הוועדה המקומית לתיכנון ולבניה, ירושלים, פ"ד סב(4) 525, 549-548 (2008).

בהתאם לכך, נקבע בפסיקה כי על דרך הכלל, כאשר נידרש בירור עובדתי על מנת להכריע בבקשה לסילוק תובענה על הסף, הדבר מצדיק לדחות את הבקשה ולאפשר את המשך הבירור במסגרת ההליך גופו (רע"א 7473/14 עלומים, קבוצת בני עקיבא להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' זרובבלי, [פורסם בנבו] פסקה 6 (12.1.2015); רע"א 5337/17 כץ נ' כץ, [פורסם בנבו] פסקה 33 (31.7.2017); רע"א 2127/18 ארבל מרכז גראטרי בע"מ ו-25 נוספים נ' משרד הבריאות, [פורסם בנבו] פסקה 26 (31.12.2018); רע"א 3910/19 ש.ח פארק פיתוח וגינון (1986) בע"מ נ' עריית מעלות מ.י, [פורסם בנבו] פסקה 6 (10.7.2019); השוו גם לרע"א 5371/11 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' רד רוק הולדינגס לימיטד [פורסם בנבו] (3.8.2011); עניין יצחקי, פסקה 24)" (ההדגשות שלי -ס"י).

ובשים לב, כי בסעיף 15.1 לתביעה שכנגד נטען מפורשות, כי : "15.1 תקופת השב"ח – תקופת השמוש הבלתי חוקי בנכס נקבעה בין התאריכים – 9.9.2008, המועד בו ניצפתה ירידה משמעותית בצריכת החשמל, ועד ליום 30.9.2020, יום לפני מועד גילוי השב"ח". ודוק, יש בבירור זה לתת מענה באם היתקיימו בעניינינו המבחנים שנקבעו בע"א 4275/10 מולהי נ' מדינת ישראל (22.2.12) באשר לתחולת כלל הגילוי המאוחר, (כפי שגם עולה מפס"ד שניתן בת"א (נצרת) 3237-01-13 צ.מ נ' משרד הבריאות/מחוז צפון (8.5.2016), שם יחס בית המשפט לעדות התובע משקל כבד בקביעותיו באשר להוכחת טענת היתיישנות שלא מדעת).

...

נוכח האמור, סבורני כי יש בבירור הראייתי ובקביעת מהימנות ראיות המשיבה כדי להשליך על הוכחת טענת ההתיישנות שלא מדעת, לרבות, על השאלה אימתי נודע לה בפועל על השימוש הבלתי חוקי בצריכת החשמל, ובאם לא יכלה הייתה לדעת זאת במועד קודם.

סוף דבר טענות המשיבה בתביעתה שכנגד הינן טענות עובדתיות, אשר במידה ויוכחו, ייתכן ויהא בהן פוטנציאל לחייב גם את המבקשים.

לאור המקובץ לעיל, דין הבקשה להידחות.