סמכות בית משפט חדלות פירעון לדון בתביעה נגד אשת החייב

בית משפט השלום בחיפה חדל"פ 52300-10-20 בן שטרית נ' ממונה על חידלות פרעון – מחוז חיפה והצפון ואח' תיק חצוני: בפני כבוד השופט אפרים צ'יזיק מבקשים עידן בן שטרית משיבים 1. ממונה על חידלות פרעון – מחוז חיפה והצפון, משרדי ממשלה 570001773 2. תמר פלד, מ.ר. 12887 3. תמר פלד, ת"ז 056735145 4. עו"ד רון כהנא (נאמן), ת"ז 513689802 5. נ.ג.ש. החברה הכלכלית בע"מ (נושה), חברות 005667191 6. אברהם עקראווי מאור ואפת (נושה), ת"ז 023014038 7. בכור חנוכה (נושה), ת"ז 065346629 8. שרית הירשהורן (נושה), ת"ז 513911412 9. ארבל רעיה (נושה), ת"ז 511662926 10. ב.ח. חמו - יזמות ובניה (2006) בע"מ, חברות 032106676 11. לומר ברוך (נושה), ת"ז 025620907 13. חד - אסף מתכות בע"מ (נושה), חברות 050538594 14. רוית ניסים (נושה), ת"ז 514604222 15. אילנית רינגל (נושה), ת"ז מספר זהוי צד ב' 16. אלדד רינגל (נושה), ת"ז מספר זהוי צד ב' 17. יוליה גמבש (נושה), ת"ז מספר זהוי צד ב' 18. רשות המסים - אגף מסוי מקרקעין (נושה), חברות מספר זהוי צד ב' 20. אבי אבני (נושה), ת"ז מספר זהוי צד ב' 21. אברהם לבקוביץ (נושה), ת"ז מספר זהוי צד ב' 22. סלם יעקב א.י. השקעות ונכסים בע"מ (נושה), חברות מספר זהוי צד ב' 23. משטרת ישראל, ת"ז מספר זהוי צד ב' 24. איילת זקן (נושה), ת"ז מספר זהוי צד ב' 25. שבולת דרורי (נושה), חברות מספר זהוי צד ב' החלטה

אציין כי הנאמן סבור שהעניין בסמכות בית המשפט הדן בהליכי חידלות פרעון, וכך גם הנושה כספרי, בעוד החייבת והבעלים הרשום, סבורים כי אין סמכות שכזאת; הממונה סבור כי לבית משפט השלום המכות בהקשר זה, מכח הסמכות הכללית לפי הוראות סעיף 279 לחוק חידלות פרעון ושקום כלכלי, במסגרתו מוסמך בית המשפט :" בית המשפט מוסמך, בכפוף להוראות לפי חוק זה, להחליט בכל שאלה שבמשפט או שבעובדה, המתעוררת בעיניין הליכי חידלות פרעון שלפניו או אם מצא כי הכרעה בה נידרשת לשם ייעול ההליכים כאמור, למעט החלטה שעניינה הכרעה בהליכים פליליים או הליכים מנהליים, בכפוף להוראות סעיף 31" איני סבור כי בכל מקרה מתן פסק דין הצהרתי על היות זכויות במקרקעין שייכת לגורם אחד ולא למישנהו, נופל בגדר אותה סמכות מורחבת המוענקת לבית המשפט הדן בהליכי חידלות פרעון, אולם לגישתי שני הסעדים – במקרה נקודתי זה - חד הם, והם "נבלעים" אל תוככי סעיף 221 לחוק חידלות פרעון ושקום כלכלי בנסיבות המקרה דנן, כך שההכרעה אינה נידרשת במקרה זה. במקרה דנן, התובעת מעולם לא רכשה את המקרקעין, אולם אינה מכחישה כי מימנה את רכישתם כמתנה עבור בנה; אותם מקרקעין, בין אם תוכרז כבעלים, ובין אם לא, התקבלו במתנה כדברי בנה בדרך של מימון הרכישה, ובהתאם, ככל שאותה הענקה ניתנת לביטול לפי הוראות החוק, הרי אין חשיבות או משמעות לסעד ההצהרתי, ה"נבלע" לתוך פעולת ההענקה (וביטולה האפשרי).

הנאמן מציין שהמקרקעין רשומים על שמו של המשיב, ועל זכויותיו אלה רשומה הערת אזהרה לטובת הנושה כספרי (שהנו גם קרוב משפחתה של החייבת), כאשר בשנת 2020 הוגשה תובענה על ידי כספרי כנגד החייבת והמשיב לבית המשפט המחוזי בחיפה (ת"א 8660-06-20), במסגרתה גולל מסכת של פעולות (בשלב זה, מדובר בטענות לכאורה בלבד) כאשר לטענת הנושה כספרי, בחודש אפריל 2016 הציעה לו החייבת לרכוש עבורו בנאמנות את המקרקעין, מסרה לו "הודעה על נאמנות" וטופס דיווח לרשויות מסוי מקרקעין (אשר מתברר כי לא נימסרו לכל גורם שהוא), ואף נרשמה לזכותו הערת אזהרה על אותם מקרקעין; אותו הליך נמחק בסופו של תהליך, בהיות אותה תביעה - תביעה כספית אשר ניתן היה להגיש בהקשר אליה תביעת חוב במסגרת הליכי חידלות פרעון (בנוגע לחייבת) ונותרה תביעה כספית של הנושה כספרי כנגד המשיב בסכום אשר מצוי בסמכותו של בית משפט השלום; החייבת ציינה בתגובתה לגבי המשמעויות מרחיקות הילכת שיש למחיקת התביעה בבית המשפט המחוזי, אולם לא מצאתי דבר בטענות אלו, למעט ניסיון מאוד לא מוצלח להצביע על "השג" משפטי הנובע ממחיקת הליך, פעולה אשר אף אינה מהוה מעשה בית דין.

...

בהתאם אני סבור כי ראוי לדון בבקשה לביטול הברחת נכסים לפי ס' 221 לחוק חדלות פירעון, ובהתאם אני מורה: הבקשה תידון בפני ביום 16.2.2022 שעה 10:00.

האם יש לידון בתביעה נזיקית של רעיית פושט רגל כנגד כונס הנכסים הרישמי, מבלי שהיתקבל אישור בית המשפט המחוזי המטפל בהליכי פשיטת הרגל? ובנוסף – מה השפעת העובדה שבית המשפט המחוזי קבע ביחס לעורכי דין נאמני הבעל החייב כי לא ניתן להגיש כנגדם תביעה? אלה השאלות העומדות בבסיס פסק דין זה. על כתב התביעה 1.1.

בתמצית ייאמר כך: · הנתבע הפנה לכך שבדיונים המקדמיים הבהיר בית המשפט כי יש להזהר מפני חריגה לשאלות שההכרעה בהן נתונה לבית משפט של חידלות פרעון"; · עוד טען הנתבע כי החלטת בית המשפט המחוזי מלמדת שכונס הנכסים הרישמי פעל בסמכות וברשות וכי "לא קמה לתובעת עילת תביעה נגד המדינה כאשר קיימות קביעות חד משמעיות של גורם שפוטי מקצועי, בערכאה גבוהה, לפיהן הכונס הרישמי פעל בהתאם לסמכותו על פי דין". 3.2.

...

ולסיכום – הקרבה המשפטית בין כונס הנכסים הרשמי לעורכי הדין הנאמנים והעובדה שעורכי הדין הנאמנים הם חליפיו מביאה לכך שמשניתנה החלטה האוסרת הגשת תביעה כנגד הנאמנים – הרי ממילא מושתקת התובעת מהגשת תביעה כנגד כונס הנכסים הרשמי.

משמעות הכלל ברורה – כשם שהתובעת ניגפה בטענותיה אל מול עורכי הדין הנאמנים, עת ביקשה להגיש כנגדם תביעה – הרי כך אינה רשאית והיא מושתקת מלהגיש תביעתה כנגד כונס הנכסים הרשמי, שכן האירוע הוא אותו אירוע וטענות התבעת בעיקרן אותן טענות הן. הערה לפני סיום מכל האמור לעיל עולה שלו הייתה התובעת מבקשת להגיש תביעתה כנגד כונס הנכסים הרשמי – הרי מלכתחילה בית המשפט המחוזי לא היה מתיר זאת, כפי שלא התיר בבקשה הנוכחית שהוגשה ביחס לעורכי הדין הנאמנים.

סוף דבר – לאור קביעת בית המשפט המחוזי ולאור האמירה הברורה ביחס לכונס הנכסים הרשמי וכן לאור האמור בסעיפים 4 ו – 5 לעיל – התביעה נמחקת.

לפניי []בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז בלוד מיום 18.3.2019 בפש"ר 35076-11-17 (כב' השופטת עירית וינברג-נוטוביץ), בה קבע בית משפט של חידלות פרעון כי תביעה שהגיש הנאמן על נכסי חדל הפרעון נגד אשת החייב תדון במסגרת "בקשה למתן הוראות" לפני בית משפט של חידלות פרעון ולא על דרך של תביעה נפרדת.

בשולי הדברים יצוין כי בבקשה נטען שחלק מהסעדים המבוקשים במסגרת הבקשה למתן הוראות חורגים מסמכותו של בית המשפט של חידלות פרעון.

...

אשר על כן, הבקשה נדחית.

דין הבקשה להידחות ללא צורך בתגובת המשיבים.

סוף דבר: הבקשה נדחית.

התובעים טוענים שנתבעים 2-3 ביצעו פעולות שגרמו לנתבעת 1לא לשלם, העדיפו לשלם לנתבעת 2 ולא לתובעים והעמידו בהתנהלותם את החברה נתבעת 1 בפני סיכון לחדלות פרעון.

נתבעים 2-3 מוסיפים וטוענים לחוסר סמכות עניינית של בית משפט זה לידון בתביעה נגדם בהיות התביעה וטענות בנוגע להתנהלותם בנתבעת 1 מקומן תביעה נגזרת.

לגבי תובע שהנו תאגיד ותאגיד זר שאחריות בעלי המניות בו מוגבלת, חלות הוראות סעיף 353א' לחוק החברות הקובע בהא לישנא: "הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט שלו הסמכות לידון בתביעה, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתנתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין". תכליתה העיקרית של הוראת הסעיף היא להפיג את החשש שמא נתבע שזכה בדין לא יוכל לגבות הוצאות מתובעת המסתתרת מאחורי ישות משפטית ערטילאית נטולת נכסים (ראו: רע"א 7496/15 אור בנמל בתל אביב הקטנה בע"מ נ' צפון הירקון תל אביב בע"מ (14.02.2016) (להלן:"עניין אור בנמל"); רע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' זיסר (13.7.2008)).

בעיניין רע"א 5738/13 אבו סעלוק מיפרט בית המשפט, מפיו של כב' השופט זילברטל, את הכללים המדריכים שגובשו בפסיקה לשימוש בתקנה 519 לתקנות וכך נקבע: "בין היתר, נקבע כי מקום בו התובע מתגורר מחוץ לישראל ואין בידיו להצביע על נכסים בישראל שמהם יוכל הנתבע להפרע במידה ויפסקו לטובתו הוצאות, ייתכן כי יהיה מקום לחייב את התובע בהפקדת ערובה ובילבד שעצם עובדת היות התובע תושב חוץ לא תעמוד כטעם בודד לחיוב בערובה (רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח איבראהים, פ"ד נח(5) 865 (2004)). כך גם מקום בו התובע לא המציא את מענו כנדרש על-פי התקנות הנטייה תהיה לחייבו בהפקדת ערובה (ראו רע"א 3601/04 ו'נצ'ון נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 8 (18.10.2007)). אכן, המקרים העקריים שבגדרם נפסק שיש מקום לחיוב תובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע נגעו למצבים בהם היה חשש אמיתי שמנגנוני ההוצאה לפועל של המדינה לא יעמדו לרשות הנתבע לצורך מימוש ההוצאות שנפסקו לזכותו, ככל שנפסקו". מאידך גיסא, מצבו הכלכלי של התובע לא יהווה כשלעצמו עילה לחיוב בהעמדת ערובה, על מנת לא לסגור את שערי בית המשפט בפני אזרח בריבו עם מישנהו מחמת עוניו (ראו; "עניין אויקל"; רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח באסל נעים אבראהים, פ"ד נח(5) 856 (2004) (להלן: "עניין עיזבון באסל")).

יתרה מזו, בתשובה לבקשה הנתמכת בתצהיר התובע, מבהיר התובע כי עבר להתגורר עם משפחתו דרך קבע בישראל בחודש פברואר 2020, וכי עוד בחודש דצמבר סמוך לאחר הגשת התביעה נולדה בתו בישראל והוא פועל להסדרת שהיית אישתו ובתו בישראל.

...

קרי, האם לאור מצבה הפיננסי יש להיעתר לבקשה אם לא, כאשר על כתפי התובעת, חברה זרה שהתאגדה בהונג קונג, רובץ הנטל להוכיח את חוסנה הכלכלי ולא על כתפי הנתבעים.

בנסיבות אלה ובמערך הנתונים שבפניי, לאור הכלל ולפיו ברירת המחדל היא כי תובע יחיד אינו נדרש להפקיד ערובה להוצאות נתבע, באיזון בין זכות הגישה לערכאות של התובע לבין זכויות הנתבעים, משלא ניתן לקבוע בשלב זה שסיכויי התביעה נגד הנתבעים קלושים במיוחד ולא שוכנעתי שמקום מושבו של התובע כיום אינו בישראל, הכף נוטה שאין לחייב את התובע בהפקדת ערובה להוצאות.

בנוגע לגובה הערובה שעל התובעת להפקיד; בנסיבות שלפניי, בשים לב לסכום התביעה (671,338 ₪) מהות טענות הצדדים והיקף הברור הנדרש - בהינתן שמדובר בחברה זרה ובאירועים ופעולות הקשורים לסין עניין המשיק על הוצאות ניהול ההליך ומורכבות הברור בנוגע לטענות נגד נתבעים 2-3 מצד, ותוך איזון מידתי בין זכויות הצדדים מצד, הגעתי לכלל דעה לחייב את התובעת 2 בהפקדת ערובה בסך של 10,000 ₪ לכל אחד מנתבעים 2 ו-3 המיוצגים על ידי בא כוח אחד .

ביום 28.6.22 הגישה אישתו של היחיד, במעמדה כיורשת עזבון המנוחה, תביעה נגד קרנית לקבלת פיצוי בגין ניזקי המנוחה כתוצאה מהתאונה (ת"א (שלום ב"ש) 61449-06-22).

בקשת קרנית השניה עוד הוסיף ב"כ קרנית בדיון היום לפניי כי העובדה שהיחיד יכול לשוב להליך בפרק זמן לא רב, מהוה תמריץ שלילי ליחיד ועל כן ביקש כי בית המשפט יבחן אפשרות אשר תגביל את היחיד בהקשר זה. ב"כ קרנית הפנה בנוסף גם לסעיף 346 לחוק חידלות פרעון ושקום כלכלי, התשע"ח-2018 (להלן - החוק), וכן לסעיף המקנה סמכות של בית משפט להורות על מאסרו של היחיד.

לטענתו הוא פעל בתום לב. עם זאת, צירוף הדברים ביחס למועד ההסתלקות והגשת התביעה על ידי אישתו של היחיד מצביעות על פעולה בחוסר תום לב. העובדה שהתביעה הוגשה לאחר חלוף 7 שנים ממועד התאונה (טענה שנשמיעה בדיון מפיו של ב"כ אישתו של היחיד) אינה רלוואנטית בעיניין זה שעה שקיימת סמיכות זמנים ברורה בין בקשת ההסתלקות לבין הגשת התביעה.

בסעיף 183(א) לחוק חידלות פרעון ושקום כלכלי, התשע"ח-2018 (להלן: "החוק") נקבע כי: "מצא בית המשפט בהליכי חידלות פרעון שניפתחו לבקשת יחיד, כי מיתקיים תנאי מהתנאים שבסעיף 163(ג)(1) או כי היחיד הפר תנאי מתנאי הצוו לשקום כלכלי וכי בשל כך נפגע באופן מהותי ניהולם התקין של הליכי חידלות הפרעון, רשאי הוא, לאחר שנתן ליחיד ולנושים היזדמנות להשמיע את עמדתם, לבטל את הצוו לפתיחת הליכים; הורה בית המשפט על ביטול הצוו, יורה כיצד לנהוג בנכסי קופת הנשייה". בסעיף 163(ג)|(1) לחוק נקבע כי: "(1) בהליכי חידלות הפרעון, היחיד עשה אחד מאלה: (א) נהג בחוסר תום לב, במטרה לנצל לרעה את ההליכים; (ב) לא שיתף פעולה עם הנאמן או הממונה; (ג) הפר את ההגבלות שהוטלו עליו באופן שהיה עלול לפגוע בהליך חידלות הפרעון". לעניין זה נקבע כי: "... סעיף 183 לחוק חידלות פרעון קובע כי בית המשפט רשאי לבטל "צו לפתיחת הליכים" שניתן בהליכי חידלות פרעון שניפתחו לבקשת חייב, אם היתקיימו הנסיבות המפורטות בסעיף 163(ג)(1), ובכלל זה אם החייב "נהג בחוסר תום לב, במטרה לנצל את ההליכים". גם הנסיבות הנוספות המפורטות באותו סעיף, שהתקיימותן מאפשרת ביטול ההליך – אי-שתוף פעולה עם הנאמן או עם "הממונה" והפרת ההגבלות שהוטלו עליו באופן שהיה עלול לפגוע בהליך חידלות הפרעון – אף הן ממקדות את המבט בהתנהלות החייב במסגרת ההליך ונועדו למנוע ניצול ההליך לרעה .

...

בסעיף 183(א) לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 (להלן: "החוק") נקבע כי: "מצא בית המשפט בהליכי חדלות פירעון שנפתחו לבקשת יחיד, כי מתקיים תנאי מהתנאים שבסעיף 163(ג)(1) או כי היחיד הפר תנאי מתנאי הצו לשיקום כלכלי וכי בשל כך נפגע באופן מהותי ניהולם התקין של הליכי חדלות הפירעון, רשאי הוא, לאחר שנתן ליחיד ולנושים הזדמנות להשמיע את עמדתם, לבטל את הצו לפתיחת הליכים; הורה בית המשפט על ביטול הצו, יורה כיצד לנהוג בנכסי קופת הנשייה". בסעיף 163(ג)|(1) לחוק נקבע כי: "(1) בהליכי חדלות הפירעון, היחיד עשה אחד מאלה: (א) נהג בחוסר תום לב, במטרה לנצל לרעה את ההליכים; (ב) לא שיתף פעולה עם הנאמן או הממונה; (ג) הפר את ההגבלות שהוטלו עליו באופן שהיה עלול לפגוע בהליך חדלות הפירעון". לעניין זה נקבע כי: "... סעיף 183 לחוק חדלות פירעון קובע כי בית המשפט רשאי לבטל "צו לפתיחת הליכים" שניתן בהליכי חדלות פירעון שנפתחו לבקשת חייב, אם התקיימו הנסיבות המפורטות בסעיף 163(ג)(1), ובכלל זה אם החייב "נהג בחוסר תום לב, במטרה לנצל את ההליכים". גם הנסיבות הנוספות המפורטות באותו סעיף, שהתקיימותן מאפשרת ביטול ההליך – אי-שיתוף פעולה עם הנאמן או עם "הממונה" והפרת ההגבלות שהוטלו עליו באופן שהיה עלול לפגוע בהליך חדלות הפירעון – אף הן ממקדות את המבט בהתנהלות החייב במסגרת ההליך ונועדו למנוע ניצול ההליך לרעה .

על אף האמור, לאור התנהלותו חסרת תום הלב הקיצונית של היחיד כפי שפורטה מעלה והתחושה הקשה שעולה מהתנהלותו, בשים לב לפרמטרים שצויינו בסעיף 22 לרע"א 663/21 שייח יוסף מנאר נ' הממונה על הליכי חדלות פירעון- מחלקת ערעורים‏ (20.6.21) ובשים לב להלכה שנקבעה בע"א 8673/13 גמיל אלקצאצי נ' כונס הנכסים הרשמי (2.4.14) אני סבור שמקרה זה שייך למקרים החריגים שבהם נכון לקבוע תקופת צינון משמעותית ביותר ועל כן אני קובע תקופת צינון של שנתיים וחצי להגשת בקשה נוספת להליך של חדלות פירעון.

עוד אני קובע כי הגשת בקשה חדשה תהיה כפופה לתשלום סך חד פעמי לקופת הממונה בסך של 3,000 ₪.