סמכות בית משפט בתביעות החזר ארנונה

למען הנוחות יכונה להלן הצדדים כדלקמן: דוברין יכונה "המערער", ועיריית חיפה/ מנהל הארנונה - "המשיבה". בפסק דינו דן בית משפט קמא, בין היתר, בתביעת המערער לקבל החזר ארנונה עבור 23 שנים, שלטענת המערער שולמה ביתר עקב מדידה לא נכונה של השטח של הנכסים הנישומים, כאשר הטעות התבררה עם מדידה חדשה בסוף שנת 2015: בשאלה אם הייתה לבית משפט קמא סמכות עניינית לידון בתובענה; בטענת המשיבה להתיישנות התביעה; בשאלה מהי הריבית שיש לחייב בסכום ההשבה; ואם היה מקום לקבל את טענת המשיבה במהלך ההיתדיינות, כי גם המדידה החדשה היא שגויה, ומכאן שהשטח לא חוייב ביתר אלא בחסר.

...

אינני מקבלת טענות אלו.

בהיות חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961 (וראו סע' 6(א)(2) חוק כללי, הקובע כי השיעורים שבו יחייבו כשאין חוק האומר אחרת, אינני מוצאת אפשרות שלא לפסוק למערער את הריבית על פי חוק הרשויות (ריבית) (ראו, בין היתר, בע"א 1416/09 עיריית מודיעין נ' א. דורי חב' לעבודות הנדסיות בע"מ לסיכום פסק הדין בהתאם לקביעותי דלעיל, הערעור של המשיבה נדחה בהתחשב כי התוצאה היא אותה תוצאה בפסק דיני (אם כי ההנמקה במספר סוגיות שונה).

בהתחשב בתוצאה אליה הגעתי, אני מורה כי כל צד יישא בהוצאותיו.

על רקע זה הוגשה התביעה שלפניי (בחודש ספטמבר 2019), שבה עותר התובע לפצותו בסכום המירבי המצוי בסמכותו של בית המשפט לתביעות קטנות, הגם שלטענתו הנזק האמיתי גדול יותר.

ואמנם, לא אחת התקבלו תביעות שהוגשו לבתי משפט אזרחיים בעילה של עשיית עושר ולא במשפט, להשבת ארנונה שנגבתה ביתר עקב התרשלותה של הרשות המקומית.

יש לציין כי בעיניין דוברין הנ"ל קבע בית המשפט המחוזי שגם אם קמה תחולה להוראת סעיף 9 ומירוץ ההתיישנות מוזנק מחדש, הרי שניתן לתחום את שנות ההחזר על-יסוד הוראת הפטור שבסעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט.

...

סבורני כי הנסיבות בענייננו שונות.

בהיעדר טענה לשינוי נסיבות כלשהו, ולמקרא כלל החומר שבתיק, המסקנה היא כי ההודאה של הנתבעת בגביית ארנונה ביתר מתייחסת לכלל השנים הרלוונטיות.

התובע לא הניח לפניי תשתית עובדתית ומשפטית למתן סעד בבית משפט זה. סוף דבר: הנתבעת תשלם לתובע סך של 28,000 ₪.

כן עתרה המערערת למתן היתרי בנייה לשלוש יחידות דיור שטרם היתקבל היתר בגינן, כמו גם להחזר הוצאות ארנונה בגין אי מתן היתרי בנייה אלו.

כך, פרקים ב'-ג' לתקנון עוסקים במינוי מועצה, בחירתה ובחירת ראש מועצה; פרקים ד'-ה' עוסקים בראש המועצה, סגנו, חברי המועצה וּועדות המועצה; פרק ו' עוסק בישיבות המועצה וּועדותיה; פרק ז' עוסק בהוראות שונות הנוגעות לעובדי המועצה; פרקים ח'-ט' עוסקים בסמכויותיה הכלליות של המועצה ובסמכותה להטיל מסים (אגרות, ארנונות, היטלים ועוד); פרקים ט1-ט3 עוסקים ברשוי עסקים, תאגידי ביוב ומים ובפיקוח ערוני; פרק י' עוסק בחוקי עזר; פרק י1 עוסק בגבייה; פרקים י"א-י"ב עוסקים בתקציב המועצה, בכספים ובביקורת חשבונות; פרק י"ד עוסק בחוזים והצעות של המועצה; פרק י"ד1 עוסק במכרזים משותפים; פרק ט"ו עוסק בסמכויות הממונה במקרים מיוחדים (כגון מועצה המסרבת למלא חובה או קיומם של ליקויים בניהולה הכספי); פרק ט"ז מסדיר את הקמתם של בתי משפט לעניינים מקומיים (ובו מעוגנים סעיפים 126-125 שהובאו לעיל); ופרק יז1 עוסק בקבלת מידע מן המועצה.

היעלה על הדעת כי כל תביעה בגין מתן טפול רפואי בהיעדר הסכמה מדעת (סעיפים 16-13 לחוק זכויות החולה) תהא נתונה אך ורק לסמכותו של בית המשפט לעניינים מקומיים, ודרכו של תושב האיזור להגיש תביעה בעילה זו לערכאה האזרחית הרלוואנטית בישראל תיחסם? בדומה, תחת "דיני צרכנות, תעשיה ומסחר" (נספח מס' 10 לתקנון) נכללים חוק המכר (דירות), התשל"ג-1973 וכל תחיקת משנה מכוחו.

...

מסקנה מעין זו אינה מתחשבת בשני הצדדים להליך – ובכך שפעמים רבות הנתבע, תושב האזור, יעדיף לנהל את ההליך דווקא בפני בתי משפט אלו, כפי שקרה בענייננו.

איני סבור כי מסקנה זו מתבקשת בהכרח, שכן סעיף 5א חוק בתי משפט לענינים מינהליים מעניק לבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים סמכות לדון בעתירות "נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הרביעית, הפועלים ביהודה והשומרון ... בעניין המנוי בתוספת הרביעית", למעט חריגים מסוימים.

בנסיבות אלו, היה על בית המשפט המחוזי לדחות את בקשת המשיבות ולהמשיך לדון בתיק בפניו – ועל כן דין הערעור להתקבל.

המשיבה הגישה תגובה לבקשה בה טענה כי בית משפט זה מוסמך לידון בתביעה בהיות התביעה היא לתיקון והשבה סכומי כסף ועל פי הפסיקה הסמכות נתונה לבית משפט אזרחי.

הראשון נופל לסמכות בית משפט לעניינים מינהליים והשני נופל לסמכות בית משפט האזרחי בהתאם לגובה ההחזר הנתבע (ראו: בר"מ 7363/09 מרכז משען בע"מ נ' עירית תל-אביב יפו [פורסם בנבו]).

ובהמשך: "שיקולים נוספים שהוכרו על מנת להתיר לאזרח להעלות טענותיו בפני בית המשפט על אף סמכותם של גופי ערר הנם מודעותו של האזרח להליכי ההשגה המנהליים ומידת הפגיעה ועוות הדין שיגרמו לאזרח כתוצאה מחסימת דרכו לערכאות השיפוטיות הרגילות (ע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מיתקדמת בע"מ נ' עריית טירת הכרמל, פ"ד נו(2) 773, 780 (2002)). באותו עניין הוזכר סעיף 7א לחוק הערר הקובע כי "בהודעת תשלום על ארנונה כללית תפרט הרשות המקומית את הזכויות והמועדים להשגה ולערר האמורים בחוק זה". בעיניין זה אני סבורה כי ככל שהעירייה מראה שמילאה אחרי הוראות סעיף זה יש בכך כדי להוכיח את מודעותו של האזרח להליכי ההשגה, ולפיכך אין להתיר לו להעלות טענותיו בפני בית המשפט, בכפוף לחריגים האחרים הקיימים בעיניין זה. מהעבר השני, גם אם לא מילאה הערייה אחרי חובתה זו, תהווה עובדה זו רק שיקול אחד מיני רבים בהחלטה האם להתיר העלאת הטענה בפני בית המשפט, ואין בה כדי להתיר אוטומאטית העלאת טענות שהיו אמורות לעלות בהשגה בפני גופי ערר.

...

יחד עם זאת, שלא מנימוקי מלגם , ומשהתביעה כנגדה יכולה להיות רק תביעה נזיקית והמשיבה כאמור לעיל לא פירטה בגוף כתב התביעה ולא תבעה את הסעד הכספי הרי גם כנגדה דין התביעה להיות מסולקת על הסף אלא אם כן התביעה תתוקן כאמור לעיל.

תוצאה לאור האמור לעיל דין התביעה להיות מסולקת במרבית העילות למעט העילה הנזיקית, לגביה המשיבה תגיש כתב תביעה מתוקן בגין מעשי גביה ברוטאליים ורשלניים וזאת בתוך 10 ימים מהיום.

הבקשה שהגישה מלגם נדחית כאשר בבקשה זו לא אעשה צו להוצאות.

התובע טוען, כי פנה לנתבעת בבקשה לקבל החזרים, אולם הנתבעת, שהודתה בטעותה הסכימה לזכותו בגין הפרישי הארנונה ששולמו לשנת 2018 בלבד וסרבה לזכותו בגין השנים שקדמו לשנת 2018, בטענה כי התובע לא נקט בהליכי השגה וערר ביחס לכל שנת מס. לטענת התובע הוא שילם סך עודף של 58,048 ₪ לתקופה שמיום 1.1.2014 ועד סוף שנת 2017, וכי הוא זכאי להחזר סכום נומינלי זה בצרוף הפרישי הצמדה וריבית מיום הגשת תביעתו בסך כולל של 71,043 ₪ מכח דיני החוזים (השבה), דיני הנזיקין (רשלנות), דיני עשיית עושר ולא במשפט, הוראות משפט המינהלי (המטילים על הרשות חובת תום לב מוגברת) או כל דין אחר.

לטענת הנתבעת, אין כל מקום לפתיחת שומות מס חלוטות שנים אחורה ללא כל הצדקה ולבית המשפט אין סמכות לידון בתובענה.

...

טענות הנתבעת ראשית, טוענת הנתבעת, כי דינה של חלק מתביעת התובע להידחות מחמת התיישנות.

ראשית, אכן הצדק עם הנתבעת בטענתה כי דין חלק מהתביעה להידחות מחמת התיישנות.

בסופו של דבר עניננו בכספי ציבור, וכידוע, אף המדינה, שבמשך שנים נמנעה מלטעון להתיישנות, אינה עושה זאת עוד, ולא בכדי.

סיכומם של דברים התביעה נדחית.