סמכות בית משפט אזרחי לצוות על מחקרי תקשורת

גם אם נקבל את טענת התובע כי כך מקובל במיגזר החרדי לצורך איסוף כספים, הרי שחלק מההמלצות אינם של גורמי המיגזר החרדי כי אם המלצה משר הכלכלה, מהמכון למחקר ביטחון לאומי, מיו"ר הכנסת, מעריית ירושלים ועוד.

חיובו של תובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו של נתבע, מהוה חריג לכלל הקובע את זכות הגישה לערכאות, ועוגן בחקיקה במסגרת תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984: "בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע". תקנה זו נועדה להגן על נתבע בתביעת סרק - מפני העדר אפשרות לגבות את חיסרון הכיס שייגרם לו עם דחיית התובענה.

בברע"א 2310/10, לידיה והבה אבו קבע ואח' נ' מדינת ישראל ואח' נקבע: "על פי הוראת תקנה 519(א) המצוטטת לעיל, מוקנה לבית המשפט שיקול דעת רחב לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע. לצורך כך, נידרש בית המשפט לאזן בין זכותו של הנתבע שלא לצאת בחסרון כיס אם תדחה התובענה ויפסקו הוצאות לטובתו, ובין הפגיעה האפשרית בזכות הגישה לערכאות של התובע, אשר תביעתו עשויה להדחות על פי הוראת תקנה 519(ב), ככל שלא יוכל לשאת בתשלום הערובה (ראו: רע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' זיסר, פיסקה 7 ([פורסם בנבו], 13.7.2008); רע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פיסקה 9 ([פורסם בנבו], 11.2.2009); גורן, בעמ' 751-750). במסגרת בחינת בקשה להטלת ערובה יבחן בית המשפט את כלל השיקולים הצריכים לעניין כגון סכוייו ומורכבותו של ההליך, שהוי בהגשת התובענה ומקום מגוריו ומצבו הכלכלי של התובע. בהקשר זה הלכה היא, כי אם מתגורר התובע מחוץ לתחום השיפוט (ותושבי האיזור נחשבים בעיניין זה כמי שמתגוררים מחוץ לתחום השיפוט; ראו רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח באסל נעים איבראהים, פ"ד נח(5) 865, 869 (2004) (להלן: עניין איבראהים)), ואין בידיו להצביע על נכסים הנמצאים בישראל, יטה בית המשפט לעשות שימוש בסמכותו על פי תקנה 519 (ראו: רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, מד(1) 647 (1990); רע"א 2241/01 הופ נ' ידיעות תיקשורת בע"מ, פיסקה 2 ([פורסם בנבו], 17.4.2001); רע"א 8206/08 אלבשיתי נ' מדינת ישראל, פיסקה 3 ([פורסם בנבו], 6.5.2009); רע"א 1007/08 עיזבון המנוח עלי ג'אליה נ' מדינת ישראל, פיסקה 5 ([פורסם בנבו], 31.1.2010)). עם זאת, היותו של התובע תושב חוץ איננה הטעם היחיד לצוות עליו להפקיד ערובה, ועל בית המשפט לשקול שיקולים רלוואנטיים נוספים ולדון בכל מקרה על פי נסיבותיו (ראו: עניין איבראהים, שם; גורן, בעמ' 751). (דגש שליש ש.ש.)

...

סוף דבר הבקשה למתן צו עיכוב יציאה מהארץ כנגד הנתבע 2 נדחית.

בקשת התובע למתן צו זה נגד נתבע 2 נדחית.

בקשת הנתבע 2 להטלת ערובה על התובע להבטחת הוצאותיו נדחית.

מחקר אמפירי שנערך בנושא ידיד בית המשפט בפסיקה הישראלית כעשור לאחר פסק דינו של הנשיא ברק בעיניין קוזלי, מלמד כי בתי המשפט נעתרים לרוב לבקשות ההצטרפות (ראו ישראל (איסי) דורון, מנאל תותרי-ג'ובראן, גיא אנוש וטל רגב "עשור ל'ידיד בית המשפט': ניתוח אמפירי של החלטות בתי-המשפט" עיוני משפט ל"ד 667 (2011)).

עוד מצביע המחקר על חוסר אחידות פרוצדוראלי באופן הגשת הבקשות.

אולם, סבורני כי בנסיבות, משלא נמצא כי פנייתו של המבקש לערכאה האזרחית חלף בג"ץ נחסמה – ועל כך בהמשך – אינני מוצא להדרש כאן להבחנה האמורה, שלמעשה נותרה במקרה זה תיאורטית, והדיון לעניין הנזיקין יקוים במשקפי התביעה העקיפה, בכפוף להסתייגות זו. תקיפה עקיפה במישור הנזיקי: לעניין התביעה הנזיקית, לבית משפט השלום סמכות לידון בתביעה האזרחית שהגיש המבקש מכוח סעיף 51(א)(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984.

לפיכך, סעד הציווי לא היה בסמכותו של בית משפט השלום, ובצדק קבעה כך גם השופטת בן-אור ברע"א 24322-04-11 (ראו רע"א 3748/05 בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' שרת התיקשורת, פסקה 5 (2005)).

...

מנגד, אני סבור כי גישתו של חברי מעודדת תביעות מינהליות טהורות במסווה של תביעות כספיות.

העולה מהמקובץ הוא, לשיטתי, שדין תביעתו של המבקש היה להיות מסולקת ללא בירור הטענות כלפי אופן התנהלות המשטרה, האם דבקה בהתנהלות זו התרשלות כלשהי, אם לאו.

כחברי, המשנה לנשיאה א' רובינשטיין, גם אני סבור שיש חשיבות להכיר באפשרות לצעוד, במקרה המתאים, גם במסלול של תביעה אזרחית כאשר מעשי הרשות מהווים עוולה כלפי האזרח, ולעיתים החשש מפני תוצאה כספית שתהיה לאי-תקינות של המינהל, יוצר אפקט הרתעה אפקטיבי שבכוחו לתרום למינהל תקין, בצד פיצוי נאות של הנפגע (לאמיתו של דבר, אף חברי, השופט עמית, אינו שולל לחלוטין אפשרות זו).

תקנה 1 הגדירה דרכי שיווק : "פניה של עוסק, באופן ישיר, עקיף, גלוי או סמוי, לרבות באמצעות דואר, טלפון, רדיו, טלויזיה, תיקשורת אלקטרונית מכל סוג שהוא, פקסימיליה, פירסום קטלוגים או מודעות, שמטרתה להיתקשר בעיסקה או לקדם מכירות של מוצר או שירות". סעיף 22יג(א) לחוק קובע את "נוהל התראה מנהלית": "היה לממונה יסוד סביר להניח כי עוסק הפר הוראה מההוראות לפי חוק זה המפורטות בסעיף 22ג, והתקיימו נסיבות המנויות בנהלים שהורה עליהם הממונה, רשאי הממונה להמציא למפר, במקום הודעה על כוונת חיוב, התראה מינהלית לפי הוראות סעיף זה". סמכות בית המשפט בעירעור על החלטה מנהלית בעיניינו מדובר בעירעור על החלטה של טרבונל מינהלי בדבר עיצום כספר אשר ניתן בהתאם לחוק הגנת הצרכן.

שנית, לגופה של טענת המשניות, המערערת הביאה נתוני מחקר שנערך על ידי חברת "רותם" אשר בדק מה היא הסיבה שבגינה רוכשים ילדים את חוברות האיסוף ומצא כי ההגרלות אינן במניין הסיבות.

נראה כי הן מהפן הפלילי והן מהפן האזרחי, האיסור נועד במטרה למנוע פגיעה בקטין.

(1)   לצוות על כל אדם להמנע ממעשה שיש בו עבירה לפי חוק זה ולתת ערובה לכך; (2)   לצוות על כל פעולה הדרושה למניעת עבירה כאמור.

...

אני סבור כי אומנם לא הוכח כי המערערת אכן נקטה בפעולות אקטיביות למניעת הישנות ההפרה וכל שעשתה הוא חתימה על התחייבות.

לאור כך אני סבור שיש ליתן למערערת את ההקלה לפי סעיף 2(3), קרי הפחתה של 30%.

סוף דבר לאור כל האמור לא מצאתי שיש לקבל את הערעור (בניגוד לדעתו של חברי כב' השופט עאסי עבאס בתיק שצוטט לעיל), ואולם, לאור ההפסקה של ההפרה ובמיוחד כשהיא מצטרפת לשאר טענות המערערת, אף שלא היה בהן כדי להביא לביטול העיצומים, יש מקום להפחית את העיצום הכספי ב-30%, בהתאם לתקנה 2 דלעיל, וכך אני עושה.

שלישית, סמכותו של בית המשפט בהליכים אזרחיים להזמנת עד לצורך הצגת מחקרי תיקשורת מעוגנת הן בסעיף 1 לפקודת הראיות, הן בתקנה 178 לתקנות סדר הדין האזרחי והן מכוח סמכותו הטבועה, כאשר מחקרי התיקשורת עצמם נחשבים כרשומה מוסדית [רע"פ 5117/14 גיא בן דור נ' מדינת ישראל (17.08.2014), פסקה 10; ע"פ 10049/08 ראתב אבו עצא נ' מדינת ישראל (23.08.2012), פסקות 62 ו- 68; ע"פ 9338/08 מוחמד אלעוקה נ' מדינת ישראל (29.06.2010); וכן ת"פ (מחוזי ת"א) 40406/01 מדינת ישראל נ' חיים עאמר (05.09.2002)].

...

סיכומם של דברים שאני מקבל את הבקשה בכפוף לכך שדו"ח איכון הטלפון של שליו יוגבל לפרק הזמן כאמור לעיל.

ככל שעד ליום 30/06/2019 לא יודיע עמרם על רצונו להגיש בקשת רשות ערעור על החלטתי זו, כי אז על ב"כ AIG להגיש לי נוסח צווים עדכניים לחתימתי.

המזכירות תמציא עותק החלטתי זו לצדדים באמצעות באי כוחם.

לפי טענת המשיב בכתב התביעה, "פייסבוק" היא לא פחות מעולם וירטואלי, ערוץ תיקשורת בעל עוצמה המשמש "כימעט כל גוף מסחרי", אמצעי שלא ניתן כיום בלעדיו לקדם פעילות חברתית, מסחרית, עסקית, ציבורית וכיו"ב. על בסיס טענה זו, מייחס המשיב למבקשות, כמי שמסדירות ושולטות ב"פייסבוק", את הכוח לקבוע ואף להגביל את אופי ומידת השמוש ב"פייסבוק", בין היתר כך שהשימוש ייעשה בהתאמה לתפיסות שהן מבקשות לקדם.

המבקשות, כך המשיב, הפרו עקרונות יסוד אלו ביחסן אליו ולכן יש לצוות עליהן לחדול מפגיעה בזכותו להמשיך ולעשות שימוש ב"פייסבוק" וכן לחייב אותן בפצוי על נזק שניגרם לו ועל בסיס אומדנה.

דיון בהתאם לתקנה 129 (א) בתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (אשר בנתיים הוחלפה בתקנה 87 (ה) בתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018), רשאי בעל דין להגיש מטעמו חוות דעת של מומחה לביסוס טענה מטענותיו.

חוות דעתו של מומחה נידרשת כאשר השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין, חורגות מגדר ההבנה והידיעה הכללית של בית המשפט, בהשתייכותה לתחום מדעי ומקצועי שאיננו בידי מי שלא רכש ידע בתחום זה. הסמכות להתיר הגשת חוות דעת מומחה מוסדרת בסעיף 20 בפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א- 1971, כך: "בית המשפט רשאי, אם אין הוא רואה חשש לעיוות דין, לקבל כראיה, בכתב, חוות דעתו של מומחה בשאלה שבמדע, שבמחקר, שבאמנות או שבידיעה מקצועית (להלן - חוות דעת), ותעודה של רופא על מצב בריאותו של אדם (להלן - תעודת רופא)." הוראה זו מבטאת חריגה מהכלל הפוסל הגשת עדויות סברה, ומאפשרת מתן עדות על מסקנות.

עיון בחוות הדעת מלמד כי המומחה נתבקש לבצע מחקר על מאפייני השמוש ב"פייסבוק" בישראל (הקף השמוש; זהות המשתמשים; התכנים וכיו"ב), ועל בסיס אותו מחקר, גם להציג את עמדתו ביחס למידת החיוניות של השמוש ב"פייסבוק" בחיי האזרח בישראל.

...

ולפיכך – טענה זו של המבקשות נדחית.

ואשר על כן, אני מקבל את הבקשה בחלקה, ומורה על מחיקת סעיפים 36 – 43 של חוות הדעת, וסילוק נספחים ט"ז ו- כ"ו של חוות הדעת.

כל יתר הטענות – נדחות.