דיון והכרעה
תחילה אביא בקצרה את עקרי טענות הצדדים בבית משפט קמא ואת החלטת בית משפט קמא -
טענות הצדדים בקליפת אגוז בבית משפט קמא
התובעים (המשיבים כאן, להלן: המשיבים 2-3/ התובעים) ניהלו חברה, היו בעלים ומנהלי חברה, במסגרתה החתימו דיירים של שני בניינים על הסכם מסוג תמ"א 38/1, הם מכרו את רוב מניותיהם בחברה לנתבע (החייב המנוח דכאן, להלן: החייב), לשם הכנסתו כמשקיע.
המשיבים 2-3 הגישו תביעה כספית והצהרתית, המגובה באסמכתאות חלקיות כנגד הנתבע, להשיב לידיהם כספים, בסך 118,000 ₪, וסך של 176,000 ₪ נוספים עבור השקעת זמן וכספים בקידום הפרויקט, שהשקיעו בחברה מחודש 4/07 ועד לחתימת ההסכם עם הנתבע, שהוקצו כהלוואת בעלים מטעמם, ולהצהיר על זכאותם לקבל 25% משוויה של דירת גג, בהתאם להסכם בין הצדדים.
קבע בית המשפט קמא כי לא מצא תימוכין למתן הלוואת בעלים על ידיהם, בהתאם לחומר הראיות שהוצג בפניו, כאמור להלן:
"התובעים לא צרפו דו"חות כספיים של החברה עובר לכניסה לשותפות עם הנתבע והם גם לא הציגו כל ראיה המאששת את טענתם בדבר הלוואת הבעלים שהעניקו לחברה, עליה מתבססות הטענות בכתב התביעה... משכך, אי הבאת המסמך האמור מוסיפה למשקל הראיות של הצד שכנגד... המסקנה המתבקשת מהאמור הנה, שמלבד הוצאות המגובות בחשבוניות שפורטו לעיל התובעים לא עמדו שנטל ולא הוכיחו כי נתנו הלוואת בעלים כלשהיא לחברה".
לעניין הסעד ההצהרתי לפיו הם בעלים של 25% מהמניות בחברה, ולכן על המנוח לשלם לתובעים 25% משוויה של דירת גג בפרויקט, קבע בית משפט קמא שעל מנת ליתן סעד הצהרתי, על התובע להוכיח שיש בידו הזכות שתיתן לו ההצהרה המבוקשת וכי מיתקיים מצב שמצדיק את מתן ההצהרה ומתן פסק דין הצהרתי.
התובעים לא חלקו על סכומים אלה, אולם ציינו בסכומיהם כי הנתבע וויתר על חקירת רואה החשבון מטעמו, עובדה שמאיינת את הדו"ח. בית משפט קמא לא קיבל טענה זו, וציין כי "במסגרת ישיבת בית המשפט מיום 25.4.17 הצדדים ויתרו על חקירת המצהירים וכפועל יוצא הסכימו להצגת המסמכים שצורפו לתצהיריהם. לפיכך לבית המשפט הסמכות ושיקול הדעת האם ניתן ליתן תוקף של ממש למסמכים אלו, אם לאו. מאחר ולא מצאתי על טענה עניינית הסותרת את האמור בדו"חות הכספיים של החברה, ולאור התוקף הראייתי המוצק שיש לייחס להם, מצאתי לקבלם".
בית המשפט קמא קבע כי יינתן החזר הוצאות למשיבים 2-3 רק עבור חשבוניות שהוצאו להם ולא הצעות מחיר, טענות בע"פ או חשבונית שכלל אינה עבור התובעים.
לענייננו
לאחר שעיינתי בבקשה, בסבב התגובות ובפסק הדין של בית משפט קמא ובבית המשפט המחוזי כערכאת ערעור, הגעתי לכלל מסקנה שיש לקבל את הבקשה כנגד המשיבים 2-3 ולהורות להם לשלם סך של 145,000 ₪ לעזבון המנוח.
...
הנאמנת הכירה בזכויות המשיבים 2-3 בחברה, ב- 25% ממניות חברת פ.י. יזמות לבניין בע"מ.
במסגרת אותו פסק דין, בית משפט קמא דן במחלוקת בין הצדדים היריבים, וקבע כי על אף דחיית התביעה משום שהסעדים הנתבעים הם תיאורטיים בשלב בו הוגשה התביעה, הוא מוצא לנכון להתייחס לעניין התשלומים ששולמו על ידי המנוח לחברה, והגיע למסקנה לאחר שמיעת ראיות ועיון במסמכים שהוצגו בפניו, כי התובעים (המשיבים דכאן) חייבים למנוח סך של 145,000 ₪, בחלוקה של 100,000 ₪ לשני המשיבים וסך נוסף של 45,000 ₪ למשיב 2.
טענת המשיבים כי לא הייתה כל קביעה שיפוטית שעליהם לשלם את החוב נדחית, מאחר שעניין זה נידון בבית המשפט קמא והפך לחלוט.
טענת קיזוז
סעיף 20(א) לפקודה קובע כדלקמן:
"משניתן צו כינוס יהיה הכונס הרשמי שליד בית המשפט הכונס על נכסי החייב ומכאן ואילך, ובאין הוראה אחרת בפקודה זו, לא תהא תרופה לנושה נגד החייב לו חוב בר תביעה ולא יפתח שום נושה בתובענה או בהליכים משפטיים אחרים, אלא ברשות בית המשפט ובתנאים שיראה לקבוע"
אין בידי לקבל את טענת המשיבים לקיזוז החוב שנפסק לטובתם כנגד החוב שנפסק לטובת עיזבון החייב, וזאת משמדובר על חוב בר תביעה שנוצר טרם מתן צו הכינוס, שדרך גבייתו היא בהגשת בתביעת חוב בהליך הפש"ר.
לפיכך, אני דוחה בקשה זו.
סוף דבר
אני מורה למשיבים 2-3 לשלם לעיזבון המנוח סך של 100,000 ₪ ולמשיב 2 בלבד לשלם סך של 45,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית לפי התחשיב שתערוך הנאמנת במסגרת פסיקתא שתגיש.
